פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

סיפורים מהקליניקה ג'

כשעה לפני שהאיד היה אמור לחזור לפגישה שנקבעה, שמעתי מישהי צורחת במסדרון.

- הצילו!

מאמרים | 23/5/2003 | 9,131

תגיות:

כשעה לפני שהאיד היה אמור לחזור לפגישה שנקבעה, שמעתי מישהי צורחת במסדרון.

- הצילו!

    יצאתי החוצה כי חשבתי שהיא נתקעה במעלית אך ראיתי בחורה יפה עד כאב תופסת את שדיה שלה. לא היה נפש חיה מסביבה.

    - מה קרה? שאלתי אותה תוך כדי שאני מתקרב אליה.

    - מישהו נגע לי בשדיים אמרה הבחורה והסמיקה.

    - לאן הוא הלך? שאלתי.

    - לא הלך, לא בא, אין לי מושג מה זה היה ענתה הבחורה בהיסטריה.

    לאחר עשר דקות של דו-שיח ערני, קפה ועוגיות במשרד שלי היא הלכה לה למקום עבודתה, לא לפני שדאגתי לתת לה כרטיס ביקור שלי ולהמליץ לה על טיפול כי לכל אדם יש בעיות. רק כשהיא נכנסה למעלית הבחנתי באיד שישב בפינת המסדרון, צוחק ובוכה בבת אחת.

    - איך היא חייכה אלייך? שאל ואני נוגע בה והיא צועקת, מפוחדת עד עמקי נפשה.

    הזמנתי את האיד להיכנס למשרד.

    - אני רוצה לזיין! צעק לעברי.

    הסברתי ללקוח שלי שספק אם הוא יצליח לנהל קשר רציני עם מישהי כשהוא מתבטא כך.

    - כך אני יודע לדבר, ואני לא רוצה קשר, אני רק רוצה לזיין!

    ירדנו ביחד לרחוב. השעה הייתה מוקדמת בבוקר, המוני נשים יפות, לבושות בצורה מהודרת, הלכו להן למשרדים השונים. שאלתי את האיד מה הוא רואה.

    - רגליים, שדיים, תחת, גוף מצפה לבואי! התלהב האיד.

    - חכה אמרתי ונגעתי בכתפו אם תעשה מה שעשית לאותה בחורה למעלה, יבואו השוטרים ויעצרו אותך.

    - כמו שעושה האגו?

    - אפילו יותר גרוע שיקרתי.

    האיד נרגע קצת. אך המראות היו קשים לו מאוד. והריחות, הבשמים מילאו את כל קיומו ואיימו להרוס אותו.

    - אוי לי, תראה כמה יופי, תראה איזה רגליים, אני לא יכול לחכות כבר להיכנס אליהן!

    הוא התחיל לרוץ לעבר אחת שחרחורת ואני אחריו. כשהוא הגיע אליה אני עצרתי במקום ואז ראיתי את המחזה המופלא. הבחורה הופתעה, הסתכלה מסביב וכשלא ראתה איש שעושה לה את מה שהיא חשה, התחילה ליהנות. הצעקות היו רמות, עיניה התגלגלו מעונג, מפיה נזל ריר. לאחר כמה דקות הוא יצא ממנה. הסתובבתי והובלתי אותו למשרד.

    הוא נראה איום.

    - לא הגעתי לסיפוקי אמר ובכה דמעות כנות כל כך שנהייה לי עצוב.

    - אתה לא תוכל להגיע לסיפוקך אף פעם, זו ההגדרה שלך! אמרתי בהתלהבות של פסיכולוג מתחיל.

    האיד התנפל עליי והכה אותי נמרצות. תוך כדי המכות חשבתי שהוא משליך עליי את הכעס והזעם שלו כלפי האגו והסופר אגו שמגבילים אותו כל כך. חשבתי גם שלפעמים הפסיכולוג משלם מחיר גבוה על מקצועיותו.

    - בן זונה! צעק ועוד הספיק לתת לי כמה מכות נוספות.

    - אולי אתה צודק, אבל אני אומר לך את האמת, אתה לבד לא תרגיש סיפוק, בלי גוף, בלי איברים, בלי - עצרתי את עצמי כי חשבתי שזה יהיה יותר מדי.

    - בלי מה, בלי סופר אגו? בלי האגו המניאק שהורג אותי ולא נותן לי לדבר? בלי שאומרים לי כל הזמן מה לעשות, מה לא לעשות, איך להתנהג ועל מה לחשוב? נמאס לי! נמאס לי!

    האיד המסכן ישב בכורסא בפעם הראשונה מאז שהוא הגיע למשרד. דמעותיו הרטיבו את הבד ואת התחושות שלי. שם בפנים, בתוך הפקיד הוא היה אומלל, אך כאן בחוץ, בלי הגוף, האגו והסופר אגו לא הייתה לו זכות קיום. ידעתי שאם הוא לא יחזור במהרה לפקיד הוא יתהדה, ייעלם, לא יהיה. איד קיים במידה ואגו קיים. ואולי בגלל האיסורים שיש עליו הוא קיים.

    תוך כדי ההרהורים שלי צלצלו בפעמון. הסתכלתי על השעון בקיר בחטף מבלי שהאיד יבחין בזאת בכדי שהוא לא ישבור לי גם אותו. אולי כאן המקום להבהיר שסטודנטים לפסיכולוגיה אינם עוברים קורס באוניברסיטה על כיצד להסתכל על השעון מבלי שהמטופל יבחין בכך. זו פשוט מיומנות שמפתחים עם הזמן. אז הסתכלתי על השעון והיו לאיד עוד חמש דקות טיפול. לפתע הוא צעק.

    - זה הוא! מאחורי הדלת זה הוא, הפקיד המשעמם, והוא בא עם האגו והסופר-אגו, תציל אותי, תציל אותי בבקשה!

    ישבתי לידו והרגעתי אותו. אמרתי לו שאני לא אפתח אם הוא לא ירצה. ישבנו עוד כמה דקות לא לפני שהודעתי לאיש בחוץ שעליו להמתין אם הוא רוצה להיכנס. הוא הספיק לומר בנימוס מרבי כמה מילים.

    - כרצונך אדוני, אחכה בסבלנות ואם לא תרצה לפתוח, אלך לי לדרכי.

    משהו בדיבור של האיש עצבן אותי. היה בו משהו כבוי אך היה שם גם קמצוץ של ייאוש. הייתי רגוע כי ללא האיד שלו ידעתי שהוא לא יעשה שום דבר קיצוני. חזרתי ללקוח שלי שישב בכורסא, רועד מפחד.

    - אולי אני ארצח אותו וזהו, אותו ואת הדבילים שלו, האגו והסופר אגו? ניסה להשתכנע והביט בי קצרות והמשיך כן, אני יודע, בלעדיהם אני גם אמות.

    חשבתי לעצמי כמה קשה צריך להיות להימצא במצב כמו שלו. חידלון או קיום בתוך כלא סגור לכל חייו. ואולי יש מקום למשא ומתן? אולי אפשר לעזור לכולם לחיות קצת יותר ביחד בלי למחוק האחד את השני. מחשבותיי נפסקו לפתע.

    - אני רוצה לזיין! צרח האיד בכוונה שישמעו אותו מבעד לדלת.

    - איך אתה מדבר? תתבייש לך! צעק מישהו מבחוץ.

האיד חיבק את עצמו, עצם את עיניו ובכה בכי חרישי. עוד אני מביט בו, ראיתי בקיומו של המטופל שלי צבעים, גוונים, צורות שלא קיימות, המצאות ושיגעונות. לעומתו, תיארתי לעצמי את האדם בחוץ, אפור, שטוח, סתמי.

לרגע הייתי משוכנע שלא אפתח את הדלת לעולם.

[המשך בפרק ד...]

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברויטמן, פ. (2003). סיפורים מהקליניקה ג'. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=44

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אופירה אליגוןאופירה אליגון20/6/2012

זה ענק. מצחיק. יופי של איד. אני כל כך שמחה על העלאת טקסטים ישנים, אפשרות להתעדכן ביצירות מקוריות. אני צחקתי ממש