פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מקום שקט עליו תונח הנפש: טיפול מקוון בימי קורונה ומרחב מעברימקום שקט עליו תונח הנפש: טיפול מקוון בימי קורונה ומרחב מעברי
מקום שקט עליו תונח הנפש: טיפול מקוון בימי קורונה ומרחב מעברי

מקום שקט עליו תונח הנפש: טיפול מקוון בימי קורונה ומרחב מעברי

מאמרים | 8/9/2020 | 1,717

משבר הקורונה גזר עלינו ריחוק פיזי מהמטופלים. כפועל יוצא, חלק מהטיפולים עברו למרחב המקוון לתקופות קצרות או ממושכות. המדיום המקוון מעלה שאלה אודות אפשרות קיומו של מרחב מעברי במצבים שונים. במאמר זה אבחן את הזיקה בין המעבר למרחב המקוון לבין יצירת מרחב ביניים, שבו משחקיות ותופעות מעבריות יכולות להתממש, וזאת בפרט בסיטואציות טיפוליות שבהן ניכר קושי בהתהוות של מרחב מעברי במפגש פרונטלי. אדגים זאת באמצעות שתי דוגמאות קליניות.

מקום שקט עליו תונח הנפש

טיפול מקוון בימי קורונה ומרחב מעברי

מאת דנה שניצר משיח

 

 

מבוקש/אדמיאל קוסמן1

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.

לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.

לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

 

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם

וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

 

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל

מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי

אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,

ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

 

מבוא

משבר הקורונה דורש מאיתנו ריחוק פיזי מהמטופלים. כפועל יוצא, חלק מהטיפולים עברו למרחב המקוון, לתקופות קצרות או ממושכות (בהתאם למצב המגיפה, למגבלות הרגולטוריות ולמאפייניהם של המטופל והמטפל – השתייכותם לקבוצת סיכון ועוד), תוך ניסיון לשמור על יתר מאפייני המסגרת האנליטית. בניגוד למקרים בהם הבחירה בטיפול מקוון נעשית מתוך מרחב של זמן ויכולת בחירה (לדוגמא – מטופל שעובר להתגורר בחו"ל ומבקש לשמר את הקשר הטיפולי עם מטפלו באופן מקוון), במקרה זה מדובר באילוץ חיצוני וכפוי שאינו מותיר כמעט מקום לבחירה וזמן לעיבוד.

המעבר לטיפול מקוון בימי קורונה מעמיד אתגרים לא פשוטים עבור המטפל והמטופל. קיום טיפול במרחב המקוון מרתיע מטופלים רבים (ולא מעט מטפלים). השמירה על סטינג והיכולת לייצר ולשמור על מרחב מעברי מאותגרת. לצד זאת, מצאתי שבקרב מטופלים מסוימים, המעבר לסטינג המקוון יצר הזדמנויות שלא היו קיימות קודם לכן, באופן שמעורר את השאלה כיצד ניתן יהיה ללמוד מכך ולשמר זאת גם בעתות שגרה ובחזרה לקליניקה.


- פרסומת -

במאמר זה אתמקד במצבים שבהם הסטינג המקוון, לצד האתגרים שמציב, יוצר הזדמנויות בכל הקשור לקשר הטיפולי ולמרחב המעברי. מאחר שטיפול מקוון הופך להכרחי במציאות הנוכחית ויש להניח שהשימוש בו ילך ויגבר, אני מבקשת לזהות את הפוטנציאל וההזדמנות שבמרחב המקוון עבור מטופלים מסוימים ולהתחקות אחר אופנים ותנאים שבהם נוכחות המטפל במרחב המקוון עשויה לסייע ליצירתו של מרחב מעברי ולשמירה עליו, באופן המאפשר התפתחות וצמיחה.

 

מרחב מעברי בקליניקה ומחוצה לה

ויניקוט מזהה שלושה מרחבים המיוצגים בתודעה: (1) המקום הפנימי-הפרטי, (2) המקום החיצוני-אובייקטיבי, ו-(3) ה"מרחב הפוטנציאלי" – מרחב החוויה, אותו הוא מגדיר באופן דיאלקטי כמצוי כביכול ביניהם, "לא בפנים ולא בחוץ וגם בפנים וגם בחוץ". המרחב הפוטנציאלי מהווה את המקום בו נפגשים ייצוגי האובייקט המופנם עם האובייקט הממשי (ויניקוט, 1967, ע' 118; ויניקוט, 1971c).

מרחב ביניים מאפשר התמודדות בריאה עם הפער בין העולם הפנימי לבין החיצוני, כיוון שהיצמדות נוקשה למציאות מנתקת את האדם מעצמו ומעולמו הפנימי, והיצמדות לעולם הפנימי בלבד מנתקת את האדם מהמציאות.

במרחב זה נוצרת החוויה האנליטית (כולל ההעברה), ובו עשויות להיווצר משמעויות שניתן לשחק עמן. זהו מרחב פוטנציאלי, אשר קיומו אינו מובן מאליו (אוגדן, 1986). מדובר בהישג טיפולי. מטופלים רבים מגיעים ללא יכולת משחקית ולעתים חולף זמן רב עד שיכולת כזו נוצרת.

משימתו של המטפל היא לספק, באמצעות ניהול מסגרת של טיפול ומתן פרשנויות, תנאים שבהם עשוי המטופל להעז ליצור משמעויות אישיות, כך שיכול לחוותן ולשחק עמן, ולהרחיב את המרחב שבין הסמל למסומל (אוגדן, 1986). יצירת מרחב מעברי שיש בו משחקיות מתאפשרת בטיפול מיטיב, שמפנה מרחב בטוח לעבד את הפער האמור ולאפשר לאדם לחוות את עצמו כשלם (ויניקוט, 1971a). תפקיד המטפל לסייע, בעזרת נוכחותו ויכולתו המשחקית, לקיום המרחב המעברי.

הקליניקה נמצאת במרחק ממציאות חייו של המטופל, מהפעולות היומיומיות השגרתיות שלו ומהאנשים עמם הוא חי. המעבר אליה כרוך בהשקעה של מאמץ וזמן ומצריך התכווננות, התארגנות, התלבשות, יציאה מהבית (או מהעבודה), נסיעה וכיוצ"ב. בתור שכזו, היא עשויה לשמש מצע מתאים להפצעת תופעות מעבריות.

בביתו של המטופל (ממנו נעשה החיבור לטיפול המקוון), לעומת זאת, מתנהלת הפעילות היומיומית של המטופל, מרכז חייו, וככזה קשה יותר לייצר בו חוויה מעברית. הקלות הבלתי נסבלת של הגעה לטיפול בלחיצת כפתור, ללא מעבר או מעבריות בין הטיפול לבין פעולות אחרות, יומיומיות, עלול להפוך את הקשר הטיפולי מ-relatedness ל-,relationship לשוות לו נופך של שיחה חברית וכך לקרוס אל קוטב המציאות.

בהקשר זה מתעוררת תהייה האם, ובאיזו מידה, ניתן במסגרת מפגש מקוון לייצר מרחב פוטנציאלי, שישמש מצע לתופעות מעבריות (למשל: לתהליכי רגרסיה הנחוצים לעבודה על חומרים ראשוניים לא מודעים, להעברה, לחלימה, לדמיון, למשחק או ליצירה). במאמר זה אבחן כיצד ניתן לייצר מרחב ביניים דווקא באמצעות המדיום המקוון, וזאת בייחוד בקרב מטופלים עמם כינון מרחב מעברי בקליניקה הנו אתגר של ממש.

 

אתגרים ביצירת מרחב מעברי בטיפול מקוון

ללא גבולות הקליניקה, השומרים על פרטיות ועל ריחוק מהיומיומי, היכולת ליצירת מרחב מעברי עלולה להצטמצם. מטופלים רבים זקוקים לקליניקה כמקום בטוח ושמור, סוג של רחם, של מעטפת. בימי קורונה, החדר הטיפולי הוחלף בחדר סימבולי נטול מערכת צורנית פיזית. המעטפת הקונקרטית הפיזית אובדת והטיפול מושתת כולו על מעטפת סימבולית של מסגרת הזמן, ובעיקר על המעטפת הסימבולית של היחסים הטיפוליים (נצר, 2020).

יש מי שחווים את המעבר מהקליניקה אל המרחב המקוון כשמיטה, כנטישה, ככשל בהחזקה וכפלישה של המציאות החיצונית לתוך המרחב הטיפולי באופן המייצר impingement (ויניקוט, 2009[1956]). המטפל והמטופל אינם חולקים את אותו מרחב פיזי. לא ניתן לראות את הגוף כולו, את החדר המשותף, להדליק מזגן, לפתוח חלון, להתקרב ולהתרחק. חושים אחדים (חוש הריח, המישוש, חישת חום הגוף והיכולת לקרוא את שפת הגוף) מנוטרלים וגירויים פיזיים מתבטלים, ולעומתם חושים אחרים מקבלים עוצמת יתר: חוש הראייה, המועצם על ידי גודל פני המטפל בתמונת התקריב במחשב, וחוש השמיעה – קולו של המטפל שניתן להגבירו באמצעות כפתור הווליום. כך, הקשר מרחוק עשוי להיחוות גם כאינטימי מדי ואף חודרני.


- פרסומת -

בכל רגע תמונת המטפל עלולה לקפוא, להיטשטש או להיעלם והקול עלול להישמע מתכתי, קטוע ובחוסר סינכרון עם התמונה. קשה יותר לשמר את רציפות האובייקט וייצוגו. אם בקליניקה המטופל פוגש ייצוג של השד, במונחיה של מלאני קליין, כעת הוא פוגש ייצוג וירטואלי – ייצוג של ייצוג – שעשוי להיחוות כשד רע, מאכזב, חלול, מפתה מבחוץ, ריק מבפנים. החרדה שמא מרחב זה עלול לקרוס בכל רגע עלולה להקשות על יצירת מרחב מעברי, שמצריך יכולת להרפות לרגע מהמציאות, לדמיין, לשחק.

בקליניקה, המטופל מספר על ביתו ועל משפחתו. המטפל מחזיק אותם בדמיונו ופוגש למעשה את ייצוגיהם, בהתאם למה שהוא קולט מהמטופל, מהנרטיב שלו ומפרשנותו. בטיפול מקוון המציאות עלולה להיכנס לחדר מבלי להשאיר מקום לדמיון. המצלמה מראה את מידת הניקיון או ההזנחה. לפתע עלול להגיח או להישמע בן משפחה. אם בטיפול בקליניקה נוכחותם סימבולית ואנו פוגשים את ייצוגיהם, הרי שבטיפול מקוון נחשפים לחומרים הקונקרטיים עצמם, למציאות, מה שמקשה על יצירת מרחב מעברי ועלול לגרום לקריסתו לעבר קוטב המציאות. המציאות עשויה להיכנס ולהתקיף את המרחב המעברי מכיוונים רבים. אם הטיפול נערך מהבית, קיים החשש שאחד מבני הבית יאזין או יפריע. אם הטיפול נערך באמצעות הטלפון הנייד, נכנסות הודעות ווטסאפ, שיחות נכנסות, התראות שונות, תזכורות, מיילים וכו'. תמונת הסלפי, המופיעה אף היא על המסך, עלולה ליצור קושי – עקב פיתוי או קושי הכרוך בהתבוננות בה.

כאשר המרחב המעברי מאוים, תופעות מעבריות כטרנספרנס או מסע אסוציאטיבי בזמן, מאותגרות. הפנטזיה שהטיפול אינו מוגבל בזמן קורסת למול חרדת המוות שקשורה במשבר הקורונה ולמול חולשתו של הממד הווירטואלי – הטיפול עשוי להיקטע בכל רגע, האינטרנט האלחוטי עלול לקרוס. קשה יותר להכחיש את הסופיות – הן של הטיפול והן של החיים. בהעדר מרחב מעברי קשה יותר לטרנספרנס להיווצר. המרחב האסוציאטיבי – המסע בזמן ובין דמויות שונות בחיינו – הופך קשה יותר אל מול הקריסה אל הממשי, הקונקרטי.

לדוגמא: מטופלת שיתפה בקושי לראות את השעון המופיע על גבי המסך. היא מוצאת עצמה מתבוננת בו באופן אוטומטי כדי שלא לחרוג מהזמן או "לדבר יותר מדי" ומתקשה להשתחרר. אני חושבת על השעון המנכיח את קוטב המציאות, את הזמן המציאותי, את סופיות השעה והטיפול, ומקשה על התמסרות ושהייה במרחב הפוטנציאלי, ב"אל-זמן" במונחיה של אמיר (2020). אמיר עוסקת במתח מתמיד בין "הזמן הליניארי שהכיווניות שלו היא כיווניות מצטברת, לבין ה'אל זמן' שהוא הזמן המעגלי, זמן הלא-מודע". לדידה, "הטיפול מרחוק מכניס באופן חד ומודגש יותר, ולא רק משום שהשעון מהבהב מצידו התחתון של מסך המחשב, את ממד הזמן הליניארי, האקטואלי".

ואולם, עבור מטופלים מסויימים (בעיקר מי שחרדים מפני קרבה בין אישית) ייתכן שדווקא המרחק שקיים במרחב הווירטואלי ואי כפיפותו למגבלות המרחב הקונקרטי, מאפשר לו לשמש כמרחב מעברי או משחקי בעל מרחב פוטנציאלי אינסופי, וכי ניתן לקיים תהליכים של צמיחה והכרה גם במציאות וירטואלית (Mann, 2019). בניגוד לטיפול בקליניקה, בטיפול מקוון יש למטופל שליטה על הסביבה (מיזוג, עוצמת קולו של המטפל, תאורה, בחירת הרקע והתפאורה והקלות שבה ניתן בלחיצת כפתור לסיים את השיחה). הדבר תורם לאשליית האומניפוטנציה, כמו זו של התינוק הבורא את סביבתו, כשהמטפל הוא "אם סביבה" (ויניקוט, 1971b; Agar, 2020).

במהלך עבודתי שמתי לב, כי בקרב מטופלים שמפגש בין-אישי קרוב מעורר בהם חרדה מקירבה, השתלטות ואובדן זהות, המרחק מהמטפל והווירטואליות הקלו במובנים מסוימים על יצירת מרחב מעברי. בקליניקה, הגנות סכיזואידיות, פרנואידיות ונרקיסיסטיות פועלות ביתר שאת ומקשות על יצירת תופעות מעבריות. קירבתי הפיזית מאיימת עליהם והם נאלצים לסגת אל עולמם הפנימי. עם המעבר לטיפול מקוון, כשהם מצויים בביתם-מבצרם במרחק בטוח ממני, החרדה פוחתת ומתאפשרת יצירת מרחב מעברי.

אדגים זאת באמצעות שתי דוגמאות קליניות. כל השמות והפרטים המזהים שונו כדי לשמור על פרטיות המטופלים.

 

תיאור מקרה א': סקייפ כמרחב ביניים2

טל, מטופל שמפגש בין-אישי קרוב מעורר בו חרדה מקירבה, מהשתלטות ומאובדן זהות, ובקליניקה הוא מתקשה להיפתח וליצור קשר עין ומייצר חוויה של ריקנות ומוות, "קם לתחייה" בסקייפ. מדובר במטופל שמתקשה להבין את עצמו ואת רגשותיו, שמעולם לא עובדו או תוקשרו ולא ניתן להם פשר או מובן. בסקייפ הוא דיבר בפתיחות ובשטף והישיר מבט לעברי.


- פרסומת -

ט: זה מוזר פתאום שהכל עבר לזום.

ד: עברנו מהקליניקה לסקייפ.

ט: זה דווקא בסדר (שתיקה קצרה וחיוך נבוך). זה מוזר. אני דווקא מרגיש שיותר קל לי לדבר ככה. אני חושב על כל הפעמים שהייתי מגיע לקליניקה ותמיד לקח לי זמן להתחיל לדבר. כאן יותר קל לי. לא יודע למה.

ד: זה באמת מעניין להבין את זה. קל לך יותר.

ט: אולי זה בגלל שבמפגש בקליניקה יש משהו מלחיץ כזה. אני נכנס לחדר, יושב על הכיסא ויש בזה משהו מלחיץ. מחויבות כזו. מין חרדה כזו. לא בדיוק חרדה. יותר קשה לי להשתחרר ממי שאני.

ד: בסקייפ אני לא קיימת מולך, אתה פחות עסוק בי ובמה אני חושבת עליך וחופשי לחשוב, לדמיין, לפנטז, להיות מי שתרצה.

ט: בסקייפ המסך מגן, מסתיר, אין ממש קשר עין, המבט לא ישיר.

ד: פחות חודרני

ט: כן, פחות חודרני, המסך מגן, מסתיר

ד: יותר קל לך להיות ספונטני, לדמיין, כשאתה לא מרגישה את המבט החודרני שלי. החוויה החודרנית הזו מוכרת לך?

ט: אמא שלי. אני שונא לדבר איתה כי היא כל הזמן שואלת אותי עוד ועוד שאלות ולא מתוך התעניינות. אני עונה והיא שואלת עוד שאלה ועוד שאלה כאילו אני בחקירה.

(באותו רגע חוויתי עצמי כאמו המתקיפה אותו בשאלות)

ד: ואולי אני קצת כמו אמא שלך עכשיו. מתקיפה אותך בשאלות.

ט: (מחייך). אולי. לא. אמא שלי הייתה מתקיפה אותי בשאלות, אבל לא מתייחסת לתשובות שלי. את מתייחסת לתשובות שלי.

בכך נפתח צוהר לשיח על הפן החודרני של הוריו (שהיה פחות מדובר מהפן השומט שלהם) ולסיבות בגינן היה בנתק מהם, וכיצד הדבר מקשה על יצירה ושימור של מערכות יחסים בחייו, כשהוא חווה עצמו חסר זהות וריק. בהמשך עלתה הסוגייה של החזרה לקליניקה למול האפשרות להמשיך בסקייפ. אם נמשיך בסקייפ – נמשיך עם הפנטזיה, נשתף איתה פעולה ולא נאפשר התמודדות מתוך חשיפה למציאות. מצד שני, אולי כך נוכל לעבוד ולדבר על הדברים באופן מוגן יותר והדרגתי. נייצר סביבה מאפשרת ומותאמת לקצב ההתפתחות שלו.

כעבור חודשיים חזרנו למפגש פנים אל פנים בקליניקה. הקליניקה אינה כשהייתה. שיניתי את מיקום הכיסאות כדי ליצור מרחק של 3 מטר ביניהם בשל הנחיות המיגון. החלון היה פתוח, המזגן קירר בקושי וריח של חומרי חיטוי נכח במקום. המפגש החל בשתיקה ארוכה, כשטל התקשה ליצור עמי קשר עין. בהמשך, כששיקפתי לו את הקושי, הביע טל תסכול על שנכשל בשימור ההישגים וחוויית הפתיחות שהושגה בטיפול המקוון והשווה זאת לחוויה דומה בדייט.

לראשונה, לאחר למעלה משנתיים של טיפול, שאל טל אם אפשר לכבות את המזגן. הופתעתי והתרגשתי מבקשתו. לראשונה בטיפול העז טל לבטא את צרכיו מולי על מנת שאתאים את החדר אליו. מדובר בהישג מרגש ומשמעותי, שלא יכול היה להתרחש במרחב המקוון, בו טל שלט על הטמפרטורה בחדרו ללא תלות בי. ואולם, נראה כי המאמץ (המשותף) להמשיך בטיפול בתקופה ובמרחב מאתגרים, הגביר את אמונו בי, כמי שאפשרה שימוש הולך ומתרחב במרחב הטיפול (תוך שמירה על גבולותיו), ותרם להפצעת צרכיו האותנטיים של טל וליכולתו לבטאם.

עבור טל, הקרבה לאדם אחר פולשנית ותובענית ואף מאיימת על זהותו. הצרכים, הרגשות והמחשבות של האחר משתלטים עליו ומתערבבים עם המחשבות והרגשות שלו עד חוסר יכולת להבחין ביניהם. רק במרחק בטוח מהאחר, הוא יכול לחשוב, להתקיים. כשהוא בחדרו שלו הוא במסתור הנפשי (שטיינר, 1993) ויכול להתחבר לעצמו, לדמיין, למצוא מלים, אך כשיוצא מהמסתור הוא נעשה משותק. בפנטזיה הדמויות הן יציר דמיונו והן בשליטתו האומניפוטנטית. קשר ממשי מטלטל, מאיים על הזהות שלו, כך שאינו מרגיש את עצמו וצריך לשמור על עצמו. הוא נכנס לקליניקה ועסוק במה שאני חושבת עליו ולא במה שהוא חושב או מרגיש. לעתים הוא מתקשה להבחין בין המחשבות שלו לשלי. הוא נתון למבט החודרני שלי. בסקייפ, לעומת זאת, הוא יכול להיעלם בלחיצת כפתור.

לו המשכנו בסקייפ, היינו משתפים פעולה עם הפנטזיה ולא הייתי מסייעת לו לצאת מהמסתור הנפשי. מצד שני, השימוש בסקייפ בתקופת הקורונה איפשר מרחב ביניים בין המסתור הנפשי ועולמו הפנימי לבין המציאות. כך הוא שימש מצע לתופעות מעבריות של דמיון, משחק, העברה והעברה נגדית; למשל, כשהייתי אמו המתקיפה בשאלות, אך יחד עם זאת מעניקה משמעות ולא שומטת.

בהקשר זה עולה שאלה כיצד להתייחס לטיפול המקוון, שמצד אחד מסייע למטופלים עם קווים סכיזואידים, פרנואידים, נרקיסיסטיים, אוטיסטים או עם חרדה חברתית – ומצד שני משמר את הפנטזיה.

עצם היכולת לזהות ולחוות חוויות מעבריות אלה בזמן אמת ולעבדן (ולו בדיעבד) מאפשרת טרנספורמציה ומעודדת מעבריות בהמשך. אם המטופל חש שהמטפל מבין את טבען של החרדות המתעוררות ביציאתו מהמסתור – יש סיכוי רב יותר שיעשה צעד נוסף (שטיינר, 1993). חשוב להחזיק את חוויית הטיפול המקוון גם כשחוזרים לטיפול הפרונטלי ולעבדה גם בהמשך, כדי לתת פשר ומשמעות לדברים ולאפשר את המשך פיתוח המעבריות.

 

תיאור מקרה ב' – מי מסתתר מאחורי המס(י)כ(ה)

עם ערן, רווק בשנות ה-40 לחייו המתגורר בגפו, עברתי לזום בתחילת משבר הקורונה. המעבר עבר בקלות יחסית. ערן, בעל ניסיון ושליטה טכנית בזום, חש בנוח במרחב זה כאילו היה זה המגרש הביתי שלו. במהלך כל תקופת המשבר לא יצא ערן מפתח ביתו ואת כל האינטראקציות בחייו בתקופה זו ניהל מביתו. בפגישות הראשונות זכיתי לראות לראשונה את חדרו. כעבור מספר פגישות החליט להחליף את הרקע לתמונת נוף.


- פרסומת -

ד: אני רואה שהחלפת את הרקע של התמונה לתמונת נוף.

ע: כן זו תמונה שצילמתי כשהייתי בחו"ל.

ד: ואולי ככה נוח יותר, כשאני לא יכולה לראות את החדר שלך.

ע: כן, החדר שלי נורא מבולגן. אין לי כוח לסדר אותו.

ד: אתה מתבייש להראות לי את הבלגן. הבלגן בחדר. אולי בתוכך.

ע: כן, זה לא משהו שאני מתגאה בו.

ד: והזום חושף את החדר, את הבלגן, זה יכול להרגיש חודרני. [חוויתי עצמי כחודרנית, מתעקשת לחשוף חלקים מבולגנים בחדרו ובנפשו, חלקים שבחר להסתיר]

ע: כן. טוב את מכירה אותי ויודעת שאני רגיש לזה. גם כשבאו אלי ללמוד תמיד הייתי בלחץ לפני, לסדר, לארגן, שלא יראו את הבלגן.

ד: ואולי זה מזכיר עוד דברים. החוויה שצופים בך. שאין לך מרחב שמור משל עצמך.

ע: כן, לא סתם אני רגיש לזה. הצמדתי כיסא לדלת של האמבטיה שאשמע לפני שהיא נכנסת. סתמתי בנייר את החורים של המנעולים.

ד: עכשיו אתה יכול לשלוט על מה שאתה מראה לאחרים, לי, וזה מקנה לך חוויה של שליטה, של ביטחון.

ע: כן, אני יכול לבחור מה אני רוצה להראות.

בתוך כך נוצר שיח על אימו, שנהגה להציץ לו בילדותו דרך חור המנעול, חלונות פנימיים ופתחי אוורור, ועל השחזור מולי, כשאני "רואה לו", מציצה לכיוון חדרו, חוויה שהייתה עבורו חודרנית ומורכבת. מצד אחד, קשה לייצר מרחב בתנאי חשדנות וחודרנות כאלה. מצד שני, עצם פתיחת הנושא לשיח פתחה צוהר לשחזור בהעברה של חוויות ראשוניות מוקדמות, שניתן היה לעבדן ולתת להן מובן ופשר. הרקע שערן בחר איפשר לו חוויה של שליטה על מה יוצא החוצה ומה נשאר בפנים.

תמונות הנוף בהן בחר כרקע בזום הפכו בהדרגה לתמונות אורבניות יותר ונכחו בהן דמויות אנושיות, ששיקפו תהליך של ניסיון התקרבות מקוטב הפנטזיה, אליו נסוג בעת המשבר, אל עבר קוטב המציאות. התמונות שימשו למעשה חפץ מעבר בין דמיון למציאות, בין עולם הזום לקליניקה, אפשרו גישה לעולמו הפנימי, ובהדרגה קירבו אותו לקוטב המציאותי. עם זאת, בשלב מסוים הבנתי בתוכי כי בטיפול המקוון "שיתפנו פעולה" עם מנגנונים סכיזואידים שבו, החשים איום, קושי וסכנה למול נוכחות אנושית, ונסוגים למסתור נפשי בעתות חרדה. אט אט הנכחתי את השאלה בדבר חזרה לקליניקה ומה הדבר מעורר בו. מה מתאפשר לו כשהוא רחוק ממני פיזית ומה קורה לו כשאנו קרובים. התחלנו לשוחח על חזרה לקליניקה, על הפחד לצאת מהבית שלא רק מטעמי קורונה ולמולו הפחד הפחות מדובר – להצטמצם ולהישאר סגור בדל"ת אמותיו. לאחרונה חזרנו לקליניקה תוך שאנו ממשיכים לעבד את החוויות יקרות הערך שנוצרו בטיפול המקוון.

דוגמא זו ממחישה את הדואליות שמתרחשת בזום בין פריצת גבולות, מחד, לבין מעבריות שמתאפשרת בשל המרחק, מאידך. רק במרחק ממני ומהקליניקה, כשערן לא חש נחדר או מאוים על ידי נוכחותי הפיזית, הוא הצליח לשחק ולהביא חומרים, ותופעות מעבריות – ובכללן הטרנספרנס – התאפשרו.

כדי לאפשר תופעות מעבריות נדרשת נוכחות טיפולית במסגרתה העצמי של המטפל כולו נמצא במעורבות עם המטופל. עופרה אשל (1998) כתבה על נוכחות טיפולית המכונה "הינכחות" – (הינתנות ונוכחות) מחזיקה, מכילה ומגינה, 'קרובה לחוויה' במשמעות הקונקרטית ביותר, המאפשרת למטופל לפגוש ולשאת את ההיחוות-מחדש של מצבים ורגשות שמתרחשת בסיטואציה האנליטית, ומתוך כך לפרוץ את המעגל החזרתי של יחסי עצמי ואחר שאפיינו את חייו, דווקא בתוך חזרתם ב-acting out. המטפל ממלא פונקציות של הכלה, החזקה והגנה ללא התמקדות בו כאובייקט (או סובייקט) באינטראקציה.

נוכחות טיפולית זו מאתגרת יותר מול המסך. יש הסחות דעת רבות והמסך עשוי להקטין את נוכחותנו. יְכולתי להיות קרובה לחווייתו של ערן, חוויית הנחדרות, ולזהותה בהעברה הנגדית, איפשרה לחומרים משמעותיים לצוץ. פעלתי כאובייקט מעבר, הראיתי לערן שאני תופסת משהו ומעניקה לו ייצוג מילולי, "הידוע שאינו נחשב", במילותיו של בולס (1987), שהמטופל יודע אך אינו מסוגל לחשוב אותו. היכולת להבחין בשינויים שחלו בתמונות הרקע ולהזמין את ערן להבחין בהם ולתת להם פשר איפשרה לנו לשחק במעבריות שבין פנטזיה למציאות.

בטיפול מקוון, המטופל בוחר מה להראות וכמה להראות. בחירתו של המטופל להראות חלקים נקיים, מסודרים ו"טובים" בחדרו, ושמירה על המלוכלך, המבולגן, וה"רע", מחוץ ל"פריים", מספרת על כל מה שניתן – ושלא ניתן – לחשוף בפגישה. החלפת הרקע האמיתי ברקע חלופי (כפי שעשה ערן) יכולה אף היא ללמד הרבה על מה שהמטופל רוצה להסתיר ומה לגלות, על מסרים שהיה רוצה להעביר למטפל ועל הפנטזיות הלא מודעות שלו. המטופל שולט ברמת האינטימיות ובמידת הקרבה והחשיפה, ומשחק עמן.

 

סיכום

היציאה מחדר הטיפולים אל המרחב המקוון היא מהלך המאתגר את כינונו של מרחב מעברי. עם זאת, לצד האתגרים טמונות גם הזדמנויות. לצד פריצת המרחב המסורתי – מרחב הקליניקה – אנו מכוננים מרחב סימבולי חדש ודרכים חדשות ליצירת קשר ולכינון מרחב מעברי. בזמן משבר חשיבתנו מותקפת ולא תמיד אנו מצליחים לזהות בזמן אמת את כל מה שהתרחש מתחת לפני השטח, לרבות תופעות מעבריות כהעברה והעברה נגדית. יחד עם זאת, יש להניח כי אלה יחזרו בצורה כזו או אחרת בקליניקה בחלוף המשבר וניתן יהיה להשתמש בחומרים משמעותיים אלה בהמשך, כשהסערה (החיצונית והפנימית) תשכך והחשיבה תהיה צלולה יותר. על פי גורביץ' (2020), המרחב המעברי ששוקם הוא מרחב מעברי מתקן, המאפשר רציפות מחודשת לקיום הנפשי של המטופל במצבים של כשל אמפטי או חוויות שליליות אל מול המטפל. עיבוד חוויית הקריסה בטיפול תורמת לשיקום המרחב המעברי ומאפשרת צמיחה פוסט-טראומטית.


- פרסומת -

בדוגמאות הקליניות שהוצגו מתואר כיצד, דווקא כשהטיפול מקוון, נפתח פתח להענקת משמעות סימבולית לקשר, למשחק ולשיח רגשי. בכך המסך הופך מסגרת לעבודה אנליטית במצבים שבהם המפגש בחדר הממשי אינו אפשרי ובקרב מטופלים עמם קשה יותר לייצר מרחב מעברי במפגש ממשי כאמור.

טיפול מקוון, בעיניי, לעולם לא יהיה זהה לטיפול בקליניקה והוא מאתגר את כינונו של המרחב המעברי ואת היכולת המשחקית. עם זאת, אין להתעלם גם מהיתרונות שמרחב זה מזמן, ולצד "הזמן שנלקח", במילותיה של אמיר (2020), ישנו גם "הזמן שניתן", וחשוב שאנו כמטפלים נכיר בו. "המשימה הגדולה של הטיפול מרחוק היא אפוא לייצר מחדש את האל-זמן. להצליח לכונן מרחב לא מתוזמן, מרחב שנע בין הסינכרוני והאַ-סינכרוני במובן זה שהוא מאפשר גם מצבי נדידה" (אמיר, 2020).

דומה כי מה שחשוב לא פחות מהמדיום הוא השימוש שעושים בו והחוויה שהוא מייצר. אמנם הסטינג הטיפולי המסורתי נפרץ, אך אנו בונים בית סימבולי חדש. נוצרים חיבורים חדשים של מרחבי שיתוף שפורצים את מגבלות הקליניקה. בכך מושגת מטרת הטיפול, לאפשר לאדם למצוא מעבר למציאות היומיומית הסוערת את "אותה נקודה פנימית, שהיא מרכז הבית הפנימי, כנקודה של שקט וחוסן פנימי" (נצר, 2020), "מקום שקט עליו תונח הנפש" כמילות השיר של קוסמן. מקום שאינו חייב להיות קונקרטי ויכול להיות וירטואלי. לפחות "לכמה רגעים בלבד".

ניתן להתייחס אל המשבר גם כהזדמנות, הזדמנות לחידוד והעמקה בשאלה מהו מרחב מעברי, ומהם התנאים המרכזיים לכינונו. האם הנוכחות והקירבה הפיזית היא הכרחית או שמא המרחב המקוון מסוגל להחזיקו, ואם כן – באילו אופנים ועם אלו מטופלים. מעודד לדעת (לקראת סגר שני אפשרי במסגרת משבר הקורונה או משברים עתידיים), שבתנאים מסוימים ועם מטופלים מסוימים מתאפשר המשך עבודה אנליטית גם מרחוק, על כל המחירים שכרוכים בכך ועם כל התועלות שבכך. אני מצאתי בכך נחמה.

כתיבה במציאות משברית, כשהחשיבה מותקפת והמציאות משתנה בקצב מהיר מכדי לעכל ולהכיל, היא מאתגרת מצד אחד אך מארגנת מצד שני ואף מאפשרת מעבריות. מאפשרת לעצור רגע, להתבונן, להרהר, לגשר בין המציאות החיצונית המאיימת והסוערת לבין העולם הפנימי. למשבר תהיינה ככל הנראה השפעות ארוכות טווח על חיי הנפש ועל הטיפול, אותן נוכל לאמוד רק בעתיד ובדיעבד. יש להניח שחלוף הזמן יאפשר פרספקטיבה והתבוננות על התופעה מזוויות נוספות.

 

*

"על חוף הים של עולמות אין קץ, שם ילדים ישחקו"

(טאגור, ר', בתוך ויניקוט, 1967, עמוד 114)

 

 

 

הערות

  1. מתוך: סמרטוטים רכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.
  2. הדמויות שהוצגו בתיאורי המקרה הנן בדויות ומורכבות מפסיפס של מספר מטופלים.

 

מקורות

אוגדן, ת' (1986). מצע הנפש. תל אביב: עם עובד, 2003.

אמיר, ד. (2020). הזמן שניתן, הזמן שנלקח: ממד הזמן בטיפול מרחוק ובימי קורונה. נדלה מאתר בטיפולנט ביום 20.4.20. https://www.betipu...erapy

אשל, ע. (1998), acting out ו"הינכחות המטפל" או: אל תוך עין הסערה, מתוך שיחות כרך י"ג, (1), עמ' 4-16.

בולס, כ. (1987) שימושים אכספרסיביים בהעברה הנגדית: הערות למטופל מן העצמי של המטפל. בתוך: צלו של האובייקט. ת"א: דביר (2000).

ויניקוט, ד.ו (2009 [1956). מושקעות אימהית ראשונית. מתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 145-153. תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו a([1968]1197). משחק: אמירה תיאורטית. בתוך משחק ומציאות. תל-אביב: 'עם עובד', 1995.

ויניקוט, ד.ו b([1968]1971). יצירתיות ומקורותיה. בתוך משחק ומציאות. תל-אביב: 'עם עובד', 1995.

ויניקוט, ד.ו. [c1971]. המקום בו אנו חיים. בתוך: משחק ומציאות (עמ' 122-127). תל-אביב: עם עובד, 1995.

ויניקוט, ד.ו., (1967). מיקומה של החוויה התרבותית. בתוך: משחק ומציאות .עמ' 114-121. תל-אביב: עם עובד, 1995.

נצר, ר' (2020). 'פתוח סגור פתוח' – בית, חדר וקליניקה בימי הקורונה. פסיכולוגיה עברית. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית ביום 20.4.20 https://www.hebpsy...=4778

שטיינר, ג'. (1993). תיאוריה של מסתורים נפשיים. מתוך: מסתורים נפשיים, ארגונים פתולוגיים במטופלים פסיכוטיים, נוירוטים וגבוליים. (1993). תל-אביב: תולעת ספרים.2017. עמ' 29-44.

Mann, Gabriela (2019), Virtual Reality as a Selfobject Function: Towards Reclaiming Unlived Potentialities, Psychoanalytic Inquiry, 39:3-4, 282-291, DOI: 10.1080/07351690.2019.1596473

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שניצר משיח, ד. (2020). מקום שקט עליו תונח הנפש: טיפול מקוון בימי קורונה ומרחב מעברי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4027

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.