איילה בת שמונה-עשרה. נערה גבוהה ויפה. היא זוכרת איפה כל דבר נמצא גם כשהאחרים שוכחים. היא מבחינה בדיוק איך סבתא פותחת וסוגרת את כף היד. היא שומעת את הפרחים צומחים בלילה. תמיד בצהוב.
אח שלה, הוא גיבור-על. המילים שלו חכמות וגבוהות ואיילה צריכה לחפש סולם כדי להגיע אליו.
אמא שלה מתיזה בלילות את ליבה לתוך המקלדת ובבוקר איילה רואה פרפרים עפים משם. איילה מבינה אחרת ומרגישה יותר. יש לה הכול, אבל אין לה מילים. במסע תזזיתי בתוך מעבה הנשמה היא רודפת אחר קולה שאבד. תרה בין קרעי חלומות, פתיתי צחוק ורסיסי געגוע.
בכישרון רב לאומנות הסיפור, פורשת בפנינו המחברת, פיסת חיים עירומה וחשופה עד כאב. ביכולת מופלאה היא מצליחה להטמיע בתוך שלוש הדמויות העיקריות בסיפור – איילה, אחיה ואמה – את קולם, את תחושותיהם ואת כל מה שבין המילים, גם ובעיקר כשאלו לא בנמצא.
ספרה של רויטל איתן צועק סיפור מלא אומץ, כן עד כאב של איילה וזועק את שתיקתה של סביבתה.