בספרו "הבית והדרך – עיונים בדמיון הפסיכואנליטי" מתבונן לוי בדמיון ובחשיבה החזותית בפסיכואנליזה. הוא פותח בארכיון הדימויים של פרויד, שהוא בבחינת מאגר רב-ממדים של מרחבים גיאוגרפיים ואנטומיים, ארכיאולוגים וארכיטקטוניים, אופטיים והידראוליים, חשוכים ומוארים. האוצר הזה מוצג בספר כבמוזיאון שבו יכולים הקוראים לשוטט ולהתבונן. בין הדימויים השונים מתגלים במהלך ה"סיור" הבית והדרך כשני דימויי-על ארכיטיפים אשר חוזרים ונשנים בכתבי פרויד וממשיכיו ומעצבים את הדמיון הפסיכואנליטי. הסיור במוזיאון מתעכב על שני דימויים מרכזיים אלה, אך גם עוזב אותם ומסתעף לחקר הפרספקטיבה ונקודת המבט, הגרוטסקה והקריקטורה, המצחיק והאלביתי. החלום נדון בהרחבה בספר כשיאה של החשיבה החזותית וכביטוי לעצמי אשר מעצב את עצמו בשפת התמונה. גם חדר הטיפול האנליטי מוצג מצדו החזותי. השכיבה על הספה כרוכה בפיצול בין ראייה ודיבור, היא יוצרת ואקום חזותי אשר מתמלא בעבודת הדמיון.
מסיור במוזיאון הפסיכואנליטי "הציבורי" הספר עובר לאגפים ייחודיים יותר – לתיאורים קליניים אשר ממחישים את עולם הדמיון הפרטי שנוצר בטיפול. ככל שהעולמות פרטיים יותר, כך גם הכתיבה בספר עוברת מהשפה האקדמית, התיאורטית, לשפה ולקול שיש בהם משהו מאופיו המסוים של המפגש בין מטפל ומטופל. כך מתווה הספר מהלך שהוא בו-בזמן אינטלקטואלי ורגשי, אוניברסלי ואישי-פרטי – בית ודרך.