פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

על חוט הסערה: משחזור ותקיעות - להתרה והיבנות

כתבות שטח | 30/12/2010 | 13,217

רשמים מהרצאתה של ד"ר תמר ברנע "המעורבות הרגשית של המטפל וביטוייה בשחזורים בטיפול". במאמר נסקרת ההרצאה, שעסקה במצבי שחזור בטיפול, מתוארות שתי הדוגמאות הקליניות ביחס לדוגמא ממאמרה של הפסיכואנליטיקאית ג'ודי דיוויס. לטענת כותב המאמר, לפחות חלק ממצבי השחזור הסוערים נוצרים כאשר החשש מהתרופפות ההחזקה הטיפולית אינו מוחזק.

על חוט הסערה: משחזור ותקיעות - להתרה והיבנות

מאת: גיל עמיחי


רשמים מהרצאתה של ד"ר תמר ברנע: "המעורבות הרגשית של המטפל וביטוייה בשחזורים בטיפול". הרצאה התקיימה ב-18.11.2010 במסגרת הרצאות ימי חמישי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, כחלק מסדרת הרצאות שנתיות: "המטפל כאדם: העברה נגדית ומעבר לה".


 

במאמר אסקור את עיקרי ההרצאה של תמר ברנע שעסקה במצבי שחזור בטיפול, בהם נוצרת החייאה סוערת של פנטזיות וקונפליקטים של המטפל והמטופל. אתעכב על שתי הדוגמאות הקליניות שהובאו, ושהעלו בזיכרוני את מאמרה של ג'ודי דיוויס (Davis, 2004), אליו אתייחס. לבסוף אביא מחשבות ורשמים שעלו אצלי בעקבות ההרצאה והמאמר, ואטען כי לפחות חלק ממצבי השחזור הסוערים נוצרים כאשר החשש מהתרופפות ההחזקה הטיפולית אינו מוחזק.

*

 

הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה (למשל: Mitchell, 1988; Benjamin, 1995) שם דגש על הסובייקטיביות של המטפל כמושא לחקירה - חקירה שאינה באה על חשבון הבנת המטופל כי אם מרחיבה אותה. לפי גישה זאת, פירוש המציאות נעשה תמיד דרך עין סובייקטיבית, שאינה יכולה להיות תמיד מודעת לסובייקטיביות של עצמה (סובייקטיביות במובן רחב, הכולל תפיסת עולם, עמדות, אמונות והתנסויות), ולכן ההעברה וההעברה הנגדית הינן נתפסות כתופעות בלתי נפרדות. בהרצאתה "המעורבות הרגשית של המטפל וביטוייה בשחזורים בטיפול", הסבירה ד"ר תמר ברנע כי כשאלה מתחוללות בעוצמה נוצר שחזור (enactment), המהווה החייאה סוערת ומתמשכת של פנטזיות וקונפליקטים של שני המשתתפים בקשר. במצב זה, הדרמה האישית של המטופל פוגשת את הדרמה האישית של המטפל, ונוצר מעין מאבק כוח שבו כל צד מרגיש כי הצד השני "עושה לו".

מהי השפעתו של השחזור? מצד אחד ניתן לחשוב על השחזור כפוגע בעמדה האנליטית של ההכלה, בשל המעורבות הרגשית של המטפל. המטופל חש שאינו מוחזק, לכן זהו כעין "רעש" שיש לצמצמו. מצד שני, ציינה ברנע, מחברים רבים טוענים כי השחזור מאפשר מגע עם תכנים שאחרת היו מושתקים וחבויים. כך, לפי מיטשל, נוכחות המטפל שמה אותו כמועד להשתתף בשחזור, ומעורבותו הספונטאנית תחשוף בהמשך את הפנטזיות והקונפליקטים הלא מודעים. ברגעים הדרמטיים של השחזור יעלו פנטזיות של אהבה-שנאה, מין, רצח, פולשנות או נחדרות.

הטיפול מתרחש אם כך כתנועה מתמדת בין שחזורים להתרתם; כשהטיפול שורד את השחזורים מתעוררת תקווה, ונבנית היכולת לתיקון והתרה. לפי ברנע, ראשיתה של היציאה מלפיתת השחזור היא בהכרת המטפל באחריותו לכאב הבלתי נמנע הנגרם למטופל מעצם התהליך הטיפולי. ברנע תיארה שתי דוגמאות קליניות תוך שיתוף ראוי להערכה בפגיעותה האנושית כמטפלת:

בדוגמה הראשונה סופר על מטופל המגיע לפגישת טיפול ראשונה ומתלונן על תחושת בדידות, חוסר שייכות וקושי ליצור קשרים חברתיים. בסוף הפגישה הוא מכריז שיוכל לבוא שוב רק ביום מסוים, וזאת בניגוד לגמישות שביטא בזמן קביעת הפגישה בטלפון. לאחר התלבטות, המטפלת מחליטה שלא להיענות, והמטופל עוזב בכעס, שלא על מנת לחזור. המטפלת מרגישה דחויה ומאוכזבת, ושואלת את עצמה למה לא התגמשה, כדרכה בדרך כלל, וכיצד נכנסה בעל כורחה למאבק כוח ללא מוצא. לאחר כמה ימים המטופל מתקשר ואומר שמצא דרך לבוא בזמן שהוצע לו, אך מבקש כי זמני הפגישות ייקבעו משבוע לשבוע. לאחר תהליך החשיבה שעברה המטפלת עם עצמה, היא מבינה כי גם היא - בזמן בו היא פוגשת את המטופל - וגם המטופל עצמו, רגישים ופגיעים שניהם סביב נושאים של הזדקקות, קבלה ודחייה. הפעם היא נכונה להתגמש ולקבל בקשה זו.

בדוגמה השנייה סופר על מטופל המתחיל את הפגישה בבקשה תקיפה שהמטפלת תשלח עבורו בפקס שני דפים של מכתב שכתב. המטפלת מופתעת, ובטרם מספיקה להגיב, המטופל כבר מבטא את כעסו ואכזבתו מהפסיכולוגים שלא עוזרים באמת כשצריך אותם, ובהמשך אף מבטא רצון לעזוב. המטפלת מרגישה לחץ לפעול, ושהמרחב שלה למחשבה מצטמצם. בקליניקה אין פקס, והיא תוהה האם תלך לשלוח מביתה הסמוך, ואז עולה בה חרדה מפני הסתבכות טכנית עם המכשיר, ל"היתקעות" אשר תמנע ממנה להצליח במשלוח. המטפלת מרגישה שנדבקה בסערה הרגשית של המטופל. באותו שבוע סיימה את ההדרכה האישית שלה, וכמה מבייש יהיה אם בדיוק בעיתוי זה המטופל יעזוב. לאחר תהליך חשיבה זה, היא משקפת למטופל את תחושתו שאינה איתו, כך שמתעורר בו רצון לעזוב. בתגובה, המטופל מפרט את כל ה"תקיעויות" הקונקרטיות בחייו: "הכול התקלקל והכול לא הולך, אין פקס, המזגן התקלקל והאוטו נתקע", ומתאר כיצד אינו יכול לפנות להוריו לעזרה.

המטפלת מדברת עם המטופל על הכאב והחשיפוּת שבהזדקקות לאחר, והפגישה אינה מגיעה לכדי משבר כמו בדוגמה הראשונה. בדיעבד, המטפלת חושבת כי מאחורי הדרמה נמצאת בוודאי החרדה שלו מפני חופשת הקיץ המתקרבת. היא משערת כי מכיוון שהיא לאחר פרידה מהמדריך האישי שלה, הדירה מתוכה בדרך של דיסוציאציה את המחשבה על הפרידה המתקרבת ביניהם והשפעתה על המטופל.

*

המקרים שהציגה ברנע, שבשניהם בקשה-תביעה מצד המטופל שבעקבותיה סערה, מעלים אצלי אסוציאטיבית את מאמרה של ג'ודי דיוויס "Whose Bad Objects Are We Anyway?" (Davies, 2004), שבו היא מתארת באופן כה חי מפגש טיפולי קשה ביותר שבו עולים שנאה וכעס הדדיים באופן אינטנסיבי. המפגש מתקיים באחר צהריים חורפי, כאשר הכפור המשתרר מחוץ לחדר מהווה תפאורה הולמת. דיוויס מגיעה למפגש כשהיא חולה וזקוקה למנוחה ולהקלה. המטופלת מתלוננת - "את עדיין חולה", ולאחר מכן דורשת להקדים את שעת הפגישה הבאה. המטפלת מתרעמת בלבה על הבקשה, בעוד היא מתווכחת עם עצמה במחשבותיה שעבור מטופל אחר "שהיה יודע להעריך את זה" הייתה עושה את המאמץ. דיוויס מחליטה שלא להיענות לבקשה, והמטופלת מגיבה: "את כזו כלבה! את קרה וחסרת רגש ויכולת נתינה! אף פעם לא היית בשבילי - לפעמים רק העמדת פנים...". משתררת שתיקה, ובה זעם הדדי. תחושה של התחפרות, דרך ללא מוצא, impasse. בתוכה מבינה דיוויס כי בנוסף לרגשות אלה היא חווה גם בושה וכעס על עצמה - על מצב העצמי הקר והשונא שאליו נכנסה מול המטופלת; מצב עצמי שהיא רומזת שקשור גם למטען האישי שלה-עצמה, אשר אליו הייתה נטייתה הראשונית להתכחש. הבנה זו מהווה בהמשך השעה ובפגישה שבאה אחריה, מפתח לחשיבה ודיבור, המאפשרים להפשיר את הקרח ולהתקרב.

בכל שלושת המקרים - שני המקרים שהציגה ברנע בהרצאתה והמקרה שהציגה דיוויס במאמרה - איימה ההחזקה הטיפולית להתרופף: במקרה הראשון עקב סוף הפגישה, במקרה השני עקב חופשת הקיץ המתקרבת, ובמקרה השלישי עקב מחלתה של המטפלת. בכל המקרים סוגיית ההתרופפות של ההחזקה הטיפולית מודרת מהשיח, עקב הדהוד בין המטפלת והמטופל/ת סביב פגיעות ורגישות אצל שניהם, ואולי גם אשמה.

ברנע שיתפה אותנו בכך שרק בדיעבד הבינה כי חופשת הקיץ המתקרבת השפיעה על הדרמה. ניתן לומר כי בקשת העזרה בקומוניקציה וחיבור ("תעזרי לי לשלוח פקס") באה דווקא על רקע חרדה מהפסקת הקומוניקציה והפסקה בחיבור. ייתכן כי בשל סערת השחזור, המשמעות הסימבולית של הבקשה לא הייתה נגישה לחשיבה באותה עת.

באופן דומה, על אף ישירותה של דיוויס והדיאלוג הפנימי העשיר בו היא משתפת אותנו, היא אינה מציעה למטופלת כי אולי קשה לה לראות אותה חולה, כי מתחת לתלונה המאשימה "את שוב חולה" ומתחת לזעם ולתובענות, מסתתרים אולי חרדה מאובדן, או אולי התקוממות כנגד הצורך לטפל במטפלת.

במקרים אלה, בהם איום התרופפות ההחזקה אינו מוחזק, ייתכן כי התובענות עולה כביטוי לאחיזה נואשת במטפל ובטיפול. כאשר אחיזתו של המטפס על הר מושלג מתערערת, והוא חרד מליפול לתהום, הוא בועט וחודי הנעל ננעצים בקרח. כך, גם כאשר מרחב החשיבה והתחושה מצטמצם בטיפול, ניסיון האחיזה הנואש של המטופל עלול להחוות על-ידי המטפל כניסיון השתלטות, כחודרנות וכהכנעה. המטפל עלול אז להגיב בכעס, התגוננות ודחייה, וחוזר חלילה.

*

והרהור אחרון לסיום: בזמן הכתיבה והחשיבה על החומר הקליני שהוצג, ועל שחזור ותקיעות, מתנגן באוזני שירו של אהוד בנאי "נגעת בצמרות העצים" העוסק בפנטזיה נרציסטית - ושברה:

 "...ועכשיו אתה כאן / במכונית משומשת / עם תיבת הילוכים / תקועה ברוורס / מבקש, אם אפשר / להיות רק עוד פעם / ברגע של חסד / קשוב אל הלב..."

כאשר מכונית הטיפול תקועה באמצע המסע, נדרש אותו רגע של חסד והקשבה אל הלב - אל מה שמעבר לסערה הרגשית בה שבויים השניים.

 

מקורות:

Benjamin, J. (1995) Recognition and destruction: An Outline of Intersubjectivity. In Like Subjects, Love Objects: Essays on Recognition and Sexual Difference. New Haven: Yale University.

Davies, J.M. (2004). Whose Bad Objects Are We Anyway?: Repetition and Our Elusive Love Affair with Evil, Psychoanalytic Dialogues 14, pp. 711-732.

Mitchell, Stephen A. (1988). Relational Concepts in Psychoanalysis: An Integration. Cambridge, MA: Harvard University Press.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

עמיחי, ג. (2010). על חוט הסערה: משחזור ותקיעות - להתרה והיבנות. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2544

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיל עמיחיגיל עמיחי11/1/2011

הבהרה. שלום תמר
תודה על תגובתך
לא היתה זו כוונתי לטעון ש 'המטפל לא עובד נכון', שהרי כולנו אנושיים ובודאי לא רוצים בעמדה מנוטרלת רגשית (כמטפלים או מטופלים).
מה שהתכוונתי להציע- שבמצבי שחזור ותקיעות מסויימים, כעין תמרור ניווט בתוך הערפל, יכול המטפל לשאול את עצמו האם התרופפות ההחזקה אינה מוחזקת.


תודה רבה
גיל

גיל עמיחיגיל עמיחי11/1/2011

תגובתה של ד"ר תמר ברנע (מובאת ברשותה). שלום גיל,

תודה על הסקירה הבהירה והמדויקת.

העניין הוא, אכן, איך לחשוב ואיך להבין מצבי תקיעות בטיפול. אלה בדיוק המצבים שבהם אי אפשר להבין את המשמעות הסימבולית של הדברים. זאת בדיוק המשמעות של קריסה לחשיבה קומפלימנטרית. במצבים האלה החוויה הסובייקטיבית של המטפל היא שהמטופל 'עושה לו' - מתנגד, תוקפני, תובעני וכו'. העיבוד שנעשה הוא על מנת לפרוץ את גבולות החווייה הסובייקטיבית הזאת ולראות איך המצב שנוצר הוזן על ידי הצרכים והמגבלות של השניים, כדי להתחבר מחדש לחווייה של המטופל.
השאלה היא איך חושבים על המצבים האלה - כשל אמפטי, התנגדות של המטופל, או משהו שנוצר בין שניים, ושניהם תורמים לו. דגש נוסף הוא על האפשרות ללמוד משהו חדש ממצבי התקיעות האלה - להתייחס אליהם לא רק כאל טעויות אלא כאל הזדמנויות להיוודע אל משהו שלא היה ידוע עד כה.
אין לי ויכוח עם הטענה שלך 'כי לפחות חלק ממצבי השחזור הסוערים נוצרים כאשר החשש מהתרופפות ההחזקה הטיפולית אינו מוחזק.' השאלה היא למה ברגעים מסוימים משהו נשמט, ולא היה מוחזק. אפשר לטעון שהמטפל לא עובד נכון. לדעתי זאת עמדה מצמצמת. אני חושבת שרק אם אנחנו לגמרי מנוטרלים רגשית אנחנו מסוגלים לא להגיב באופן רגשי לעוצמות הרגשיות המופנות לעברינו. כאשר אנחנו חיים חיים רגשיים בתוך הקשר הטיפולי, אין מנוס ממעידות. אותן תיארתי.

שוב תודה על ההקשבה ועל הסקירה,

שמחתי על ההזדמנות לשיחה,
תמר