פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי
 

מאמרים

הגישה הפנומנולוגית - מחקר חדשני

בעקבות הקרנת הטרילוגיה "פנומנולוגיה" - תעוד של תרפיה באומנות מציע המחבר התיחסות לקונספט החדש כבסיס לשיטת חקירה חדשנית.
הקרנת סרט תעודי ראשון אודות התרפיה באומנות אפשר דיון יוצא דופן עם הקהל הרחב ובתוכם כמובן גם אנשי המקצוע - תאור התהליך של יצירת החומר החדש וקטע מתוך המסקנות הראשונות מופיע בצורתו הגולמית והראשונית.

מתפרסם מ 1/4/2007 | 13,708 צפיות

תגיות:

הגישה הפנומנולוגית – פרספקטיבה מחודשת/ אלון האס[1]

 

מאמר זה נכתב כסיכום לסדרת הרצאות בעקבות 4 הקרנות של חלקיה הראשונים מהטרילוגיה "פנומנולוגיה" במרץ 2007 בסינמטק ראש פינה.

הניסיון לחשוף את תחום הטיפול ההבעתי בפני הציבור הרחב יצר תגובות נרגשות מאוד ואפשר לי כיוצר הסדרה למקד מספר סוגיות לבחינה העתידית.

 

סיפור הרקע:
במהלך שלוש השנים האחרונות בוצעו ניסיונות שונים לחשוף בפני התקשורת את נושא התרפיה באומנות, פגישות שונות עם תחקירנים, מפיקים ואנשים נוספים בתעשייה זכו שוב ושוב לאותן תגובות – כולם פה אחד הבהירו – הנושא איננו מספיק "סקסי" – אם רוצים להציגו בפני הקהל הרחב ניתן לעשות זאת בדרך המתאימה למדיה – היינו לשעשע את הקהל (כל מומחה בגישתו – האחד מציע להשתמש בסלבריטאים, האחר בתקציר של הפסגות מתוך שורה של התנסויות ועוד כהנה וכדו'.)

לאחר שלוש שנים שבהם ההישגים בתחום המדיה היו דלים – ההצלחה מרחיקת הלכת ביותר הייתה כאשר התאפשרה הדגמה בתוכנית של סיגל שחמון בערוץ 10 – שם מתוך 8 דקות שידור הסכים הבמאי לשתי דקות של ציור ללא מילים (לא לפני שהבהירו לי את החריגה יוצאת הדופן שבצעו לקראתי). התגובות לתוכנית היו טובות ועודדו אותי להמשיך להיאבק על הרעיון המקורי – תעוד מלא של טיפול בתרפיה באומנות והצגו כפי שהוא.

העקשנות השתלמה – לאחר כשלוש שנים קיבלתי עצה יוצאת דופן – מאחת משלנו – תרפיסטית באומנות - בוגרת מסלול לקולנוע – לראשונה קיבלתי הצעה שתאמה את רוח הדברים: ההסבר היה פשוט: כל הנסיונות שלי עד כמה עסקו במילים, האנשים ב"תעשייה" מבינים "ויזואלס" – כלאמר צריכים לצפות במה שאני מציע ולא בהסברים יבשים. מרגע זה הדברים התנהלו באורח פלא – מצאנו צלם שהסכים להתנדב למשימה, מימון ליום צילומים ראשון וארבעה מתנדבים לעבור טיפול מצולם. הסרט נערך בערכיה הבסיסית ביותר – פשוט שילוב בין שתי מצלמות לכדי סרט אחד – ארבע פגישות תועדו ושלוש מהן נערכו, הכל במטרה להגיש לאנשי התעשייה – לאחר עמל מה הגענו אל מקבלי ההחלטות באחת הרשתות המשמעותיות, אלה שכאשר קיבלו את הקלטת הראשונה כלל לא צפו בה – חודש לאחר שליחת הקלטת ולאחר השארת הודאות רבות, הודיע לי מנהלת הפיתוח – "עדיין לא צפיתי בזה, אבל ברור שאין לנו באמת עניין בסרט מסוג זה כרגע..."

בליווי של דכדוך מסויים ובאישור אחד המשתתפים החלטתי להשתמש בקלטת כמבוא להרצאת חשיפה לקורס במתנ"ס ק"ש. כאן, לאחר יחסי ציבור יוצאי דופן הגיעו חמישה משתתפים להרצאת החשיפה, הגוון המלנכולי של אותם רגעים אולי לא עובר מבעד לשורות הללו, אבל התקוות לא היו גדולות.

בפתחה של ההרצאה שודרה הקלטת הראשונה, ומכאן העניינים התחילו להתגלגל באופן יוצא דופן – אחת מחמש המשתתפות התלהבה באופן יוצא דופן, היא הצליחה לשלהב את מנהלת הסינמטק של ראש פינה ולשכנעה שהסרט ראוי לשידור בפני הציבור הרחב בדיוק באותו פורמט – סרט + הרצאה  ובו זמנית ספרה לעוד מספר אנשים – אחד מהם מפיק באחד מאותם ערוצים שעד כה לא הצלחנו לקבל את תגובתם.

תוך ימים אחדים שלושת הסרטים זכו לשם – "טרילוגיה" – שזכתה בהמשך לשם "פנומנלוגיה".  וההקרנות בסינמטק ראש פינה החלו.

בתום כל אחת מההקרנות התנהל דיון עם הקהל ומרכזו של המאמר עוסק במחשבות בעקבות אותם דיונים.

אין צורך לאמר שמרגע שאושרה ההקרנה בסינמטק ראש פינה היו גם תגובות חיוביות ממספר גורמים שעד כה היו אדישים לרעיון – אם כי הדברים עדיין בגדר סימן שאלה להיכן יגיעו הדברים בסופו של דבר.

 

הפנומנולוגיה והגישה הפנומנולוגית:

את השם פנומנולוגיה קבעתי כהגדרה לנושא המרכזי אותו אני רוצה להעביר באופן בו מוקרנת הטרילוגיה – היכולת של הצופים לצפות בדברים כפי שהם – לראות את התהליך בצורה הנקייה ביותר – כולל כל השתיקות, החריקות ואפילו השטויות של התרפיסט. הרבה מאוד ביקורות במיוחד של אנשי המקצוע הופנו אלי במהלך הדיונים השונים באשר להיותי רחוק מהגישה הפנומנולוגית – שוב ושוב הייתי צריך להבהיר כי אינני רואה עצמי כנציג הזרם הפנומנולוגי, למרות שהוכשרתי לטיפול בדרך זו וכי הטיפול שלי בהווה הינו אקלקטי. יחד עם זאת, את הבסיס הפילוסופי של הפנומנולוגיה טרחתי שוב ושוב להבהיר ולעמוד על ייחודה של הגישה כפי שהיא מוצגת בספרות.

במילים פשוטות ניתן לאמר שהנושא של עמידה אל מול שער ההוויה היא הנושא המרכזי כאן – כיצד יכול התרפיסט לשמר את ההישארות בהוויה, כיצד ניתן לקרב את המטופל להשארות בהוויה ובו בזמן ללמוד להתבונן בה ללא דעות קדומות ותוך שחרור מהרגלים מקבעים. הדוגמאות בכל אחד מהטיפולים להיבט הפנומנלוגי ניתנו – ויחד עם זאת זכו למספר ביקורות קשות מאנשי המקצוע, עליהן ברצוני להרחיב כאן:

1. הסוביקטיביות של המטפל – לכאורה ההנחיות של "מלה ביטנסקי" וגם של אבי השיטה בישראל פרץ הסה – הן להישאר אובייקטיבי עד כמה שניתן, לשאול "מה אתה רואה?" ולנסות לראות דרך עיני הצופה את ההיבטים האומנותיים – מה אומרים לו הקווים, הצבעים, בחירת המיקום, הפורמט וכדו' – כאן לעומת זאת נכנסה שוב ושוב ההתערבות ה"גסה" שלי כמטפל המפרש כבר בפגישה הראשונה – מיד שיתפתי במה שאני רואה – בסרט הראשון (יגאל) הייתה זו שאלה סביב האווירה שיוצרת הצבעוניות – אשר הבהרתי בעקשנות – "לי לא נוצרה חוויה כזו" ובחלק השני (סיגל) – כאשר מתבוננים בדמויות היא אומרת שהיא רואה אמא ובת ואני מתעקש – האסוציאציה שלי היא שאני רואה כאן שתי ילדות – הביקורתיות הזאת זכתה לתגובות קשות, כשהקיצוניות בין התגובות הייתה – "זו הייתה ממש אלימות מילולית – מה פתאום אתה כמטפל אומר להם דברים כל כך ביקורתיים", הסוגיה הזאת היא אחד מסימני השאלה שלי לגבי התרומה החלופית של כל גישה – מחד הגישה ה"נקייה" – שמאפשרת למטופל לפרש בעצמו ולשוחח על מה שהמטופל רואה שאכן הבסיס ההומניסטי שלה מאוד מבוסס – אותה תפיסה לפי קארל רוג'רס אשר מבקשת מהמטפל ליצור אווירה של קבלה בלתי מותנית – הביקורת כמובן בעוכרינו ביצירת אווירה כזו. אני רוצה לקרוא תיגר על אותה הנחה מקובלת ולטעון שמנסיוני לא פעם אווירת הקבלה הבלתי מותנית נתפסת כאדישות – ההנהון החוזר ההישארות בתכני המטופל בלבד ללא שילוב במה שאני חווה ובהוספת האישיות שלי כשותף לתקשורת היא שעומדת בקריקטורות השונות כלפי הגישה. התובנה שמעצם הנוכחות שלי בחדר מתחיל דיאלוג שבו המציאות כבר לעולם לא תהייה "נקייה" מהביקורת שלי יוצרת תחושה של צביעות כאשר המטפל מנסה להתנקות מכל אותה ביקורתיות – אני נוקט לא פעם בגישה של אמירת הביקרות באופן ברור ונוקב והתגובות של שני המשתתפים בטיפולים היוו הוכחה מסוימת לתרומתה של ההתערבות ה"ביקורתית" – למרות החוויה המאוד קשה שחוו המטפלים ההומניסטים בשמם של המטופלים – הדיווח של שני המטופלים (בשאלות שהופנו אל המטופלים עצמם) כי כלל לא חשו בביקורת ולהיפך – הנושא מאוד מיקד אותם:
המטופל הראשון, נדהם מתגובת המגוננים ושאל אותי בשקט – על מה הם מדברים, אני הרגשתי ממש טוב – אולי זה המסך הגדול שמשפיע עליהם, הם רואים משהו שממש לא היה קיים ואילו המטופלת השנייה הוסיפה – זה היה בשבילי כמו מראה – האמירה הזאת פשוט הלכה איתי – אני כבר השלמתי את המשימה בעצמי, המילים האלו עמדו לי בראש ופשוט הבנתי בדיוק מה המשימה שעלי לעשות ובמשך החודשיים מאז הצילומים הצלחתי ביישום.
על המחיר של השתתפות הסובייקטיבית במפגש הטיפולי ושל אמירות ישירות ונוקבות כבר במפגש הראשון ניתן למצוא שלל חששות ויחד עם זאת, ההדגמות האלו מציעות שיתכן וה"סטייה" יוצאת הדופן הזאת עשויה להיות גם תחילתה של גישה פנומנולוגית שונה – שמשלבת את שני הנוכחים המצויים בשער ההוויה ולוקחת בחשבון את הצורך שלנו בדיאלוג אמיתי של מי שמוכן להסיר את הכפפות ולאפשר לנו לחוש אותו במלא נוכחותו בחדר.

2. אומנות כתרפיה – מול פסיכותרפיה שיש בה גם הבעה יצירתית -  במפגש השני, מרכז הדיון נסב סביב אירוע שקרה בטרם החל המפגש, בפועל העירה אחת מנשות המקצוע הנוכחות בדיון, יכול היה כל פסיכולוג לעשות בדיוק את אותו דיון, שהרי מרכז הפגישה היה הדיון ובחלק ניכר מהדברים כלל לא היה עיסוק בדרך שבה נוצרו היצירות ובתוצר, אלא בנושא מתוך התקשורת הבין אישית של המשתתפת. מה אם כך יתרונו של הציור כאן ?

הביקורת הזו מגיעה כמובן מאלו שרואים בגישה של "אומנות כתרפיה" את מהות הייחוד שלנו כתרפיסטים באומנות, אולם הניסיון האישי שלי בתחומים הקרובים בהם התמחיתי במהלך השנים האחרונות זיהה אלמנט משמעותי במיוחד שנשמר למרות המפגשים שבהם השיח המילולי הופך להיות חלק דומיננטי – המדובר הוא בהיבט של החשיבה הנרטיבית: כך למשל, בסדנאות שבהם בוצעו תהליכי שינוי בארגון, הוספת הציור הוציא אנשים רציונליסטיים לשדה דיון חדש – אנשים שהחשיבה המילולית שלהם שלטה בניתוח הקודם, הכניסו לתוך עולם הדיונים את החשיבה הנרטיבית – לפתע התחילו לראות את התמונות הנכללות בסיטואציה, התמונות הללו מבהירות משהו מכיוון שונה – החשיבה הרציונלית לוגית עשוייה להתמקד בפתרון דרך גורם בודד, הגדרת בעיה בודדת ופתרון לינארי, בעוד שהשימוש בתמונות תמיד מוסיף לדיון אלמנטים רב ממדיים – השימוש בטכניקות שהופכות את הדיאלוג לדיאלוג סביב הדימויים שעולים מאפשר להתחיל לחפש אחר פתרונות שמגיעים בצורת דימוי – הנושא הוכח כיעיל במיוחד כאשר דובר בשאלות של תקשורת בין אישית, בהן הניתוח הקודם היה חד ממדי ואילו בעקבות הציור נוספים ממדים כוליים: הדוגמא שבסרט, מדגימה בצורה מאוד ברורה.

גם כאן, כמו בנושא הראשון, המחיר ברור – הפנייה לדיון באה על חשבון תהליך של הרחבת ההתנסות בהבעה היצירתית. מה מבין השניים היה מוביל לתוצאות טובות יותר בהיבט הטיפולי?

זה יהיה החומר לסדרה שתשווה בין הטיפולים וכל זאת, במידה ומשק הכנפיים הראשון הזה, אכן יפתח את דלתם של אנשי התעשייה שיאפשרו לנו להמשיך לחקור בצורה כל כך יוצאת דופן את המדע החדש שבידינו...

אז, אולי אינני עונה על הדרישות לפעול כתרפיסט פנומנולוגי, אבל נראה שנפתח כאן צוהר למחקר פנומנולוגי עתידי -  "דיאלוג באמצעות הקרנת טיפול בפני קהל".



[1] אלון האס, תרפיסט באומנות, בעל תואר שני בייעוץ חינוכי וחינוך מיוחד (MA) אונ' חיפה, מנהל מכון לעכשיו – פרטים נוספים אודות אלון וכן צפייה בתקצירים מתוך הטרילוגיה, ניתן למצוא באתר הבית של מכון לעכשיו -

www.machon.co.il

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

האס, א. (2007). הגישה הפנומנולוגית - מחקר חדשני. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 20/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1217

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.