מקורות

פחד אי-רציונאלי מפני איידס, מסממני התקופה, מומחש בתיאור מקרה שמביא ד"ר גידי רובינשטיין במקרה של גבי נדמה שהומופוביה ואיידספוביה ירדו לעולם יד ביד. האיידספוביה כסימפטום לאי-קבלת הכיווניות המינית. יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שאיידספוביה בכלל, ובהומוסקסואלים בפרט, מופיעה אצל מטופלים בעלי עמדות שמרניות ונוקשות כלפי יחסי-מין.

 

חליפת מכתבים שנערכה מעל גבי פורום פסיכותרפיה שמנהל ד"ר גידי רובינשטיין באתר דוקטורס (www.doctors.co.il) מובאת כאן באתר "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly). הפונה לפורום הוא נער מתבגר, שגילה את נטיותיו ההומוסקסואליות, והוא מעלה ברגישות רבה את "התחשבותו" ברגשותיו של הפסיכולוג הסטרייט שלו. טקסט שאפשר ללמוד ממנו רבות על יחסי ההעברה וההעברה הנגדית בין מטופל הומוסקסואל ומטפל הטרוסקסואל. ההתכתבות מובאת כלשונה ללא כל ניסיון פרשני.

 

מאמר מקצועי שראה אור ב-American Journal of Psychotherapy, 57(2), pp. 206-218. המאמר סוקר את היחסים הדיאלקטיים בין הפסיכואנליזה והקהילה ההומו-לסבית וממחיש, בעזרת 3 תיאורי-מקרים מהקליניקה הפרטית של המחבר, ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly) כיצד ניתן לרתום את עקרונות הפסיכואנליטי כדי לעזור להומוסקסואלים לחיות בשלום עם נטייתם. המאמר הוצג בכנס השנתי של ה-APA בתכנית של חטיבה 39 הפסיכואנליטית של הכנס.

 

יחסיה של הקהילה ההומו-לסבית עם הפסיכואנליזה ידעו מהמורות רבות ולעיתים קרובות הואשמה האחרונה כאחראית לתפיסת ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית, שהטיפול בה נועד לשנות את הכיווניות המינית. מאמר קצר זה הוא הטור הראשון שכתב ד"ר גידי רובינשטיין במסגרת מדורו "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly) ובו ניסיון לרתום את עקרונות הפסיכואנליזה לעזור למטופל ההומוסקסואל לקבל את נטייתו המינית ולהילחם בהומופוביה העצמית שלו, קרי בהפנמת הדעות הקדומות השליליות של החברה הסטרייטית ע"י ההומוסקסואל עצמו.

 

לאחר שעסק בקשיים המיוחדים של הומוסקסואלים מבוגרים (http://www.zarut.com/sh...endly/a2.asp), מצד אחד ובבעייתיות של תופעת הזנות ההומוסקסואלית, מצד שני (http://www.zarut.com/sh...ndly/a24.asp), סוקר כעת ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly), את האוטוביוגרפיה של רוג'ר בראון, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הארווארד, הנושא את הכותרת Against My Better Judgment: An Intimate Memoir of an Eminent Gay. " אך מפתיע ומטריד לגלות פסיכולוג כה מכובד עושה שגיאות כה בולטות בשיפוט אופיים של האנשים שהוא מכניס לחייו. סיפור חייו נקרא יותר כתיאור מקרה קליני מפורט. לרוע המזל, נראה שלא נקרתה ההזדמנות בדרכו של בראון להירפא".

 

מחקרים רבים הצביעו על הדימיון בין המטפל למטופל כמנבא את הצלחת הטיפול. ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly) מתייחס לדימיון בכיווניות המינית כמקרה פרטי של סוגייה זו: המחקרים המצביעים על הדמיון בין המטפל למטופל מדברים על אפקט מצטבר: ככל שהמטפל דומה למטופל בתכונות רבות יותר, כן גדל הסיכוי ליצירת ברית טיפולית טובה יותר ביניהם שתגביר את הסיכויים להצלחת הטיפול. כדרכם של תועמלנים, מבודד רוכלין משתנה אחד, מוציא אותו מהקשרו ומצמצם את הווייתו של המטופל להומוסקסואליות שלו. בטיפול בהומוסקסואלים, כמו בטיפול בהטרוסקסואלים, מדברים על כל מה שמטריד אותם, וזה ההבדל העיקרי בין פסיכותרפיה ובין הפעילות המבורכת הנערכת בקבוצות להעלאת המודעות הגאה.

 

רבות נכתב על הבדלים בין נשים לגברים, מצד אחד, ועל הבדלים בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, מצד שני. במאמר הנוכחי סוקר ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly), מחקר שבדק דפוסי עוררות מינית: במחקרם הראו שיברס וביילי לנשים הטרוסקסואליות, ביסקסואליות ולסביות סרטי פורנו חד-מיניים ודו-מיניים ומדדו את העוררות הגניטלית והסובייקטיבית שלהן. הם מצאו שנשים, בניגוד לגברים, הראו אותן תגובות גניטליות לסוגים שונים של גירויים מיניים, וזאת ללא קשר לאוריינטאציה המינית שלהן. בין אם הסרטים הציגו שני גברים, שתי נשים או גבר ואישה עוסקים בפעילות מינית, שלוש קבוצות הנבדקות הגיבו בצורה דומה.

 

ספרה של איילה מלאך-פינס עורר את מחבר הטור "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly), ד"ר גידי רובינשטיין, לתור אחר מחקרים דומים של תופעת הקנאה הרומנטית בקרב חד-מיניים: מחקרו של פרסל חושף, אפוא, קו דמיון נוסף בין נשים באשר הן ובין גברים גאים: שלא כגברים הסטרייטים, המאוימים ע"י בגידה מינית, גברים גאים - כמו נשים (סטרייטיות ולסביות) - מאוימים ע"י בגידה רגשית. מי שרוצה יכול לראות בכך ביטוי להתייחסות לא רכושנית של גייז לעומת סטרייטים כלפי בני זוגם. הניסיון הקליני, כפי שניסיתי להמחיש בשתי הדוגמאות שבתחילת הטור, חושף תמונה קצת שונה.

 

מאז 1973 הומוסקסואליות אינה נחשבת הפרעה נפשית ע"י הממסד הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, אך עדיין נערכים טיפולים המכוונים לשינוי הכיווניות המינית. ד"ר גידי רובינשטיין, שרינק פרנדלי (www.zarut.com/shrink-friendly), סוקר את עמדותיהם של מטופלים אמריקניים, כפי שבאו לביטוי במחקר שנערך בארה"ב: 87% חוו כישלון. רבים מהם חשו שהטיפול גרם להם נזק, שהתבטא בדיכאון, מחשבות אובדניות ופגיעה קשה בהערכה העצמית. במקרה של התניה אברסיבית הנזק דמה לתסמונת פוסט-טראומטית, שלוותה "פלאש-באקים" לשוקים החשמליים ואשר גרמו פגיעה לטווח ארוך בתפקוד המיני. מטופלים דתיים, שאצלם נכשל הטיפול, חשו אשמה גדולה יותר מאשר לפני הטיפול. ואולם, היה כאמור מיעוט שנעזר, 4% הצליחו להפוך להטרוסקסואלים, 9% הצליחו לנהל טוב יותר את המאבק לקבלה עצמית כהומוסקסואלים ואחרים דיווחו על תועלת טיפולית אחרת, כמו תחושה מוגברת של השתייכות, תובנה והערכה עצמית גדולות יותר, שיפור במיומנויות התקשורת והקלה מעצם האפשרות לדבר על מיניותם בפעם הראשונה. כמה מאלה שלא הצליחו לשנות את האוריינטאציה המינית דיווחו על כך שהכישלון היה הוכחה שהם נזקקו לה והיא אפשרה להם לאמץ את זהותם ההומו-לסבית עם פחות אשמה.

 

ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly), נדהם לגלות 30 שנה לאחר ההחלטה להוציא את ההומוסקסואליות מה-DSM, שהיא נחשבת "הפרעת אישיות גבולית" במהדורה האחרונה של ספר הלימוד שחיברו 4 ממובילי הפסיכיאטרייה בישראל: "בין הפסיכיאטרים העובדים בבתי החולים המנוהלים ע"י ארבעת הפרופסורים המלומדים נמצאים לא אחד ולא שני הומוסקסואלים, חלקם מוצהרים, המנהלים חיי זוגיות יציבים ומטפלים באנשים בעלי הפרעות שונות, לרבות הפרעת אישיות גבולית. בין חברי הסגל האקדמי וראשי החוגים באוניברסיטאות בישראל, כמו בעולם כולו, חוקרים ומלמדים הומוסקסואלים שפיתחו קריירה מקצועית לתפארת, הדורשת יציבות, תכנון, אורך רוח ותכונות אחרות, הרחוקות כמרחק מזרח ממערב מאי-היציבות המאפיינת את האישיות הגבולית. השם הרע, שדבק בפסיכואנליזה בשנות החמישים והשישים ככוח המדכא הומוסקסואליות, קורם עור וגידים בספר לימוד שנכתב ע"י מובילי הפסיכיאטריה בישראל. פרויד היה מתהפך בקברו".

 

אמנם המאמר מכוון למגזר ההומו-לסבי, אך המחבר, ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly), עומד בו על הדואליות שבשילוב טיפול תרופתי בתהליך הפסיכותרפויטי. מצד אחד, ברוב המקרים הטיפול התרופתי הופך את המטופל קואופרטיבי וקומוניקטיבי יותר בשיחות, אך מצד שני, קיימות תופעות לוואי של פגיעה בתפקוד המיני וקיימת האפשרות שדווקא ההשפעה המיטיבה של התרופה תביא לנשירת המטופל מהשיחות ובכך יטופל רק הסימפטום ויישאר שורש הבעיה.

 

ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly), מכיר בחשיבות היציאה מהארון מבחינה פוליטית, אך גם מצביע על הנזקים הפסיכולוגיים של השימוש שעושים הכוחות ההומוסקסואליים המיליטנטיים במתלבטים צעירים לצורך כך: " לפני שרצים לספר לחבר'ה, שאלו את עצמכם מה מניע אתכם? האם אתם מחפשים יחס חיובי בלתי מותנה בכל מחיר? והאם הסביבה הספציפית בה אתם חיים מוכנה לספק לכם אותו".