עומדים מול האקטואליה - באימה

ד"ר ניצה ירום | 27/11/2022 | הרשמו כמנויים

אני פותחת את גיליון השבת של הארץ (25.11.22), העיתון שלי, והכותרת הראשונה שמזדקרת אל מול עיני היא: "הטרור המאורגן מרים ראש".

כאדם שמבין אירועים ואנשים גם דרך הפרדיגמות המקצועיות המוכרות לי - אני חושבת מיד על מושג 'הטרור' כנקודה במרחב התוקפנות ע'פ פרויד: האם התוקפנות איננה דו-סיטרית - תופעת אלימות נרחבת שחייבים לשים לב אליה בחיינו העכשוויים ?

ואכן, עוד בעיתון בעניין זה: "הציונות הדתית הפאשיסטית תמשיך להעדיף מתנחלים שתוקפים פלסטינים ומשחקים בחתול ועכבר עם חיילים?"

משמע, הטרור הוא משני הצדדים, אלא שהצד השני, 'שלנו', גם בעיתון 'שמאלני', נמצא בפנים העיתון, לא מוצג בחזיתו כ'טרור'. אך שני הצדדים מוכרים כתוקפים.

והטון הציבורי האלים כיום מוצג לראווה - בהיכל הכנסת ובמדיה.

אנחנו למדים ש"במציאות הנוכחית של ימין קיצוני, אינספור התבטאויות דוחות, אלימות - הולכת וגוברת ברחוב הישראלי ובשטחים הכבושים". לוחמי גבעתי, כשהכו בפעילי שמאל המוחים בשטחים, צעקו "עוד מעט בן-גביר יעשה פה סדר. אכלתם אותה", תוך הכאת אנשי מחאה קשישים בעיקרם.

משמע, מוארת קשת של גילויי תוקפנות משני צידי המתרס: בשטחים הכבושים משתי האוכלוסיות שם, ובשטחי ישראל המאוכלסים ע'פ חוק - על הכבישים ומעבר לכך...

אני מרגישה וחושבת על האלימות בחיינו הנוכחיים, בעיקר לאחרונה. איך זה קורה לנו: שדתיות שהיא רגש פרטי בעיקרה - הופכת לאידיאלוגיה כוחנית, בשם 'אהבת ארץ ולאום' ? איך יוצא שכוחנות וכפייה הן הביטוי האולטימטיבי של 'האהבה' הזאת ?

מחד, אני פונה אל פרויד ידידי, על המארג בין תוקפנות ואהבה, בין יצרי ההרס והחיים.

התחלתי דווקא מההתכתבות בין פרויד לאיינשטיין שפורסמה ב- 1933 (ראו: פרויד, ז. 'מלחמה למה?') ( 1933 - שנת עלייתו הדמוקרטית של היטלר לשלטון). איינשטיין מתייעץ על פרויד בר-הסמכא האם יש דרך לשחרר את בני-האדם מפורענות המלחמה, ומחווה את דעתו כבר-דעת גרידא ש"ככל שקטן יותר כוח שלטונו של בית-המשפט בתורת מוסד של אנשים, כן קלה יותר גישתם של מוסדות לא משפטיים אליו" (עמ' 7), ושבמצב שכזה מיעוט השליטים "יש לאל ידו לשעבד לשאיפותיו את המון העם, שאי-אפשר לו אלא שיהא סובל ומפסיד מן המלחמה", וחותם בשאלתו: "האם יש אפשרות כלשהי לכוון את התפתחותם של בני-האדם כך, שיהיו עמידים יותר בפני הפסיכוזות של שנאה והשמדה?" (עמ' 7-8).

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

פרויד מסביר לפי הנחתו הבסיסית את היות התוקפנות כוח ביולוגי יצרי בנו, ולכן אין מנוס ממנה. אלא שכאנשים תבוניים ומוסריים " אי-אפשר לנו שלא להתקומם לה" (עמ' 17). התפתחותה של התרבות מבוססת על התפתחות המוסר והאסתטיקה, ולפיכך כוח השכל מסוגל להשתרר על חיי היצר "והפנמתה של הנטיה לתוקפנות על כל התוצאות המועילות והמסוכנות הכרוכות בה". (שם). תמים או חכם בעל נקודת מבט רחבה ?

במקביל, אני פונה אל ספרו של המשפטן המנוח פרופ' זאב שטרנהל 'אנטי-נאורות' (2006), שמלמד אותי שהנטיות האנושיות הגורפות מאז המהפכה הצרפתית הן: השאיפה לנאורות - לזכויות אדם אוניברסליות, כבוד לחרותו של האדם ולכבודו באשר הוא. ובמקביל, האנטי-נאורות, שמדגישה את חשיבות הפרטיקולריות, הסקטוריאליות - הלאום או הדת, שמעניקים לפרט היסטוריה ושייכות. פעם נטיה אחת עולה ופעם עולה האחרת, כקונטרה. כך שרגשות לאומניים שמעוררים גלויי תוקפנות הם חלק מן ההיסטוריה האנושית. אלא שתבונתו של שטרנהל, מו זו של איינשטיין, מובילה לראות את המחירים והסכנות שבלאומיות שהופכת ללאומנות, ודתיות שהופכת למשיחיות.

אני מגלה שוב ושוב את האימה שלי נוכח ערכים המתדלקים המונים - של לאומיות שבקלות מגדירה את האחר כאויב, כשהיא מרוממת את רוח ההמון ה'מריח' גאווה וכוח. הצעות של אינטלקטואלים - אנתרופולוג ומשפטן - באותו עיתון מראות שסכנות המשיחיות הן ממשיות, שהן מחלחלות לתרבות הכללית ומשחיתות, במקרה שלנו - את השליטה הישראלית מעבר לקו הירוק, כאשר בעקרון אפשר אולי היה לגייס הומניזם אמפתי ופרגמטי, והיברידיות ים-תיכונית פתוחה, מגוונת ורב-תרבותית (כמו בכדורגל). וגם מגלה באותו עיתון הצעות למיתון רוח הלוחמנות על ידי המלצה ליצירת ממשלה רחבה, דחיית משפטו של בכיר, וכו'.

אני באופן אישי חשה יותר אנושית וראויה לחיי עם היברידיות של נאורות על פני לאומנות של הזהותן המשיחי. והשתלטות הכפייה מפחידה אותי.