אנשים סוערים*

ד"ר טל פלג-שגיא | 11/7/2021 | הרשמו כמנויים

האנשים הסוערים. אלה שבצבעים. אלה שבתנודות. אלה שנותנים את כל הלב. אלה הלא מווסתים. אלה שלא מסתירים את הדמעות. הרגישים. אלה שהעוצמות הרגשיות שלהם רבות מלהכיל. כמו שאומרים מוניקה סקס: אלה שמרוב אהבה....

המטופלים הסוערים שלכם, הילדים הסוערים שלכם, החברים הסוערים שלכם, ואולי גם המטפלים הסוערים שאתם?

החברה שלנו מקדשת את הנורמטיבי, למרות שאני לא בטוחה שיש אדם אחד נורמטיבי באמת. אנחנו שמנים או רזים מדי, שקטים או רועשים מדי, מופנמים או מוחצנים מדי, מניקות הרבה או מעט מדי.

ובתוך קודש הנורמלי וה- 'נקי', אלה הסוערים מתקבלים, לטעמי, בשיפוטיות הרבה ביותר. יתר על כן, הם אלה הלוקים בבושה, באשמה ובביקורת עצמית במידה הגדולה ביותר. שנאמר – המבט המופנם הוא השופט הכי קשוח.

מה מאפיין אותם, את האנשים הסוערים?

ילדים רגישים שזוכרים איך חוו בעוצמה בדידות, עצב ואהבה, שאיש לא יכול היה, לתחושתם, להכיל. ילדים שהפכו למבוגרים רגישים. מבוגרים שבתוכם ילדים רגישים, הנושאים לב שלא נבנה עד הסוף לעולם הזה.

אנשים שהם 'מדי' – מדי אוהבים, מדי מעניקים, מדי נפגעים, מדי רבים. בעוצמות ובצבעים שרבים לא יצליחו להכיל, שרבים לא הכילו, שמי שהכיל לא אהב או האדיר. רק הכיל למרות ובגלל ובהינתן הקושי.

אנשים שמפלרטטים עם גבולות. לא מתוך מרדנות, אלא מתוך ניסיון כן לוויסות עצמי: אוהב מדי-לא אוהב כלל, קרוב מדי-לא רחוק כלל. אנשים ששומרים על עצמם ועל הסביבה דרך ריקוד אינסופי של גבולות, כמהים להתמסר, פוחדים להיפגע. אנשים שרגילים לשרוף ולהטביע את האחר, מרוב אהבה.

לפעמים, כשהם עדיין לא בשלים לעולם, הם יזוהו כגבוליים. זאת למרות שבפועל חלקם 'ייאפו' מאוחר יותר וילמדו להסתיר את הצבעים, לפחות כלפי חוץ. זאת למרות שבפועל העוצמות יוצאות בצורה עקומה רק במערכות יחסים מסוימות, כאלה שמערערות את האדמה מתחת לרגליים, כאלה שלא נחוות כבטוחות. הרבה פעמים אני שואלת מטופלים ומטופלות: באיזו מערכת יחסים פגשת את הפרעת האישיות הגבולית שבתוכך? עצם השאלה נותנת המון הקלה, כי ממנה אפשר ללמוד עד כמה קשרים הנחווים כבטוחים ויציבים, יכולים לתת בית לעוצמות. לתת בית. לא להסית או להשתיק. תכף אגע בכך.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מה המענה לאופי הסוער? כמעט תמיד ניסיון להרגיע אותו. לווסת. כמעט תמיד תגובה שנעה בין קבלה של הקושי, לבין אי קבלה שלו, תגובה שמעוררת ומאשרת בושה. כמעט תמיד הנחת יסוד שיש כאן משהו שצריך לווסת או להגביל, שצריך לקבל או להבין.

ומה אם הנחת היסוד עושה עוול לסוערים? מה אם יבוא אדם (שלא לומר – מטפל) שיראה בסערה את כל קשת צבעיה? מה אם יבוא אדם (שלא לומר – מטפל) שיחשוב שהגדול הזה, ההרבה הזה, הלב הזה, הוא נפלא? לא בלי קשיים, בסדר, תמיד יש יתרונות וחסרונות, אבל נפלא. גדול, רגיש, מעניק, תמים, ילדי.

מה אם יבוא אדם שלא יפחד מהעוצמות או ידחה אותן? ישים להן גבולות – בוודאי, אבל ממקום אוהב ואפילו מעריך? מה אם יבוא אדם שיאהב את המגוון, את הקולניות, את הרגישות, את השפע?

מהניסיון שלי, אותו אדם (שלא לומר – מטפל), אותה קבלה, היא מרפאת. היא מגדלת. היא מעצימה. אותו אדם (שלא לומר – מטפל), שמתרגש ולא נבהל, שמקבל את הסערות באהבה, הוא זה שיעזור למטופל/ת לחיות עם תנודותיו, באהבה לשפע, בקבלה להגזמה.

לאהוב את ה- too muchness, להסתכל עליו בחיוך מבין, זה הוויסות הכי טוב. לא כי רע להיות בשפע, בסערה, אלא כי צריך גמישות. גם וגם וגם. כי אדם צבעוני יכול להשתמש בכל מניפת צבעיו, גם אם לפעמים הוא בוחר להשתמש באפור. לא כי רע לתת הכל, אלא כי לא כל אדם מתאים שתתן לו הכל, ולא כל אדם מוכן לאכול את כל מטעמיך בבת אחת. לא כי את/ה לא בסדר, כי להעניק יותר מדי יכול להיות מציף. מרגש, מלא לב, אבל מציף. לא כי הרסת מתוך רוע, אלא כי לפעמים מרוב אהבה חונקים, פוגעים ואפילו מרחיקים.

ומחשבה אחרונה לפני סיום: המטפל/ת הסוער/ת. בארון יותר סגור ומסוגר מהמטופל/ת הסוער/ת. שלא יגלו שאת מלאה אהבה, שלא יגלו שאת מלאה רגש, שלא יגלו שאת שונה ומיוחדת. מחוזות הטיפול הרגשי, בפרט בית גידולי בפסיכולוגיה הקלינית, מקדשים את המתון, הנורמטיבי והמאופק. מקדשים כאילו זו המטרה. ואם היית מטפלת-לב סוערת, עדיף שתסבירי שאת התייחסותית. עדיף שתעטי את המבט המבויש בהדרכה. עדיף? בחדר הטיפול צריך גבולות. בחדר הטיפול צריך לחשוב כל צבע, כל מחווה. אני מסכימה. יש מטופלים, בדיוק כמו בני זוג או חברים, שלא יוכלו לאכול את השפע הזה, או שייעלמו בתוכו. ועדיין – בדיקה של הצבעים, של הסערה והעוצמות בהדרכה לא צריכה להיות ממקום של בושה, או של ויסות מיידי ונוקשה. בדיוק כמו שמטפלת שלא מחייכת צריכה ללמוד להיות אנושית, כך גם מטפלת שכולה לב, צריכה לבחון מתי הלב שלה מציף או מאבד מגבולותיה. לבחון, להבין, לבדוק, להכיר. לא להשתיק. אנשים צמאים לאהבה ואנושיות.

וזהו.

* תודה מקרב לב (literally) לדור ילוז אהובתי, על המחשבות, החוכמה והאהבה. תודה לכל המטופלים שהשפע שלי והשפע שלהם נפגשו.