לגדל ילדים ולהישאר שפויים – עצות משדה הקרב להורים מותשים / נייג'ל לאטה
סיון חורש-תמיר | 4/1/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לגדל ילדים ולהישאר שפויים – עצות משדה הקרב להורים מותשים מאת נייג'ל לאטה, הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, תרגום מאנגלית: דליה צחור, 2010, 254 עמ'.
ממליצה על הספר: סיון חורש-תמיר, פסיכולוגית קלינית, מטפלת בילדים מבוגרים ונוער בקליניקה בתל אביב, ובשרות הפסיכולוגי ברמת השרון.
ספרי הדרכת הורים הם דבר מעולה, לא משנה אם נכתבו בידי יועצים, פסיכולוגים או רואים בכוכבים. כאמא וכפסיכולוגית את עשוייה למצוא בהם שלל רעיונות ותובנות, ולא פחות חשוב: הם מאפשרים לך לנופף מול בן זוגך בידע החדש שרכשת, ולנצח בלי הנד עפעף בכל מחלוקת בענייני חינוך. מספיק שתצטטי מומחה עם שם ארוך שהמסכן לא שמע עליו מעודו. הבעיה היחידה נעוצה בעובדה שהם מראים לך את כל טעויותייך בגודל אקסטרה לארג', כמו מראה מגדילה שתוקעת בפרצופך כל פצעון או קמט.
"לגדל ילדים ולהישאר שפויים – עצות משדה הקרב להורים מותשים", הוא אחד האהובים עליי. כתב אותו פסיכולוג ניו זילנדי בשם נייג'ל לאטה. הייתי פעם בניו זילנד בטיול. יותר קרוב מזה לגן עדן אין. נופי בראשית, אנשים מנומסים, וילדים שדמו למלאכים קטנים. עמדתי יום אחד עם בתי בת השנתיים וחיכינו שהטרמפולינה בגינת השעשועים תתפנה. בשנייה שהילדות שקפצו עליה קלטו את בתי מחכה, הן ירדו בעצמן ופינו לה את הטרמפולינה באדיבות מלאכית. המעשה התמוה הזה חזר על עצמו שוב ושוב בגירסאות שונות, עד שהבנתי שהילדים שם מתוכנתים לפי קוד אחר מזה שאני מכירה.
לאור זאת מפתיע לגלות שגם בגן עדן קיימות בעיות התנהגות, ושהוריהם של אותם מלאכים קסומים נאלצים להתמודד עם דילמות דומות למדי לשלנו. לאטה, פסיכולוג מנוסה בטיפול בבעיות התנהגות קשות, מעיד על עצמו כי "המקצוע שלי הוא לתקן ילדים... אני נהנה במיוחד מאלו שמקוטלגים קשים במיוחד... אי אפשר שלא להתפעל מהדרך שבה הילדים האלו מוציאים לכולם את המיץ". אבל הספר שלו אינו עוסק רק בבעיות התנהגות, אלא בנושאים שהורים רבים מתמודדים איתם בעשור הראשון לחיי הילדים כגון אכילה, שינה, גמילה מחיתולים והצבת גבולות. לאטה כותב בשפה עסיסית ומובנת, מתובלת בדוגמאות ממקרים שטיפל בהם ומילדיו הפרטיים, ובעיקר, בהרבה הומור. לדוגמה,
"התינוק שישן עשרת אלפים קילומטר", "הילדים העשויים מצ'יפס ומגלידת מחית אפונה", ו"המקרה של גורת ההיפופוטם", הם כמה משמות הפרקים בספר.
ב"המקרה של גורת ההיפופוטם" לאטה מתאר הדרכת הורים לילדה צעירה עם התפרצויות זעם שההורים עומדים מולן חסרי אונים. "ילדים הם דגי פיראניה זוללי תשומת לב. הם כל כך רעבים לחומר הזה עד שהם נתקפים בולמוס אכילה בכל פעם שיש סיכוי לקבל קצת ממנו. ילד פיראניה ממוצע ישחה מהנהר החוצה ויעלה על הגדה כדי לתפוס מנת תשומת לב בגודל של פרה גם אם זה יהרוס אותו לגמרי. ותשומת לב שלילית היא תשומת לב לכל דבר". משום כך אומר לאטה, "חשוב לברור בקפידה מה נותנים להם לאכול". אכן, הורים ומחנכים (כלומר כולנו) מחזקים לא פעם מבלי דעת את נטייתם של ילדים סוערים להתפרצויות, על ידי מתן שפע תשומת לב בשעת ההתפרצות ההופכת אותה לכדאית.
בפרק על בעיות שינה, לאטה מתאר כיצד מנסים הוא ואשתו ליישם על אחד מילדיהם תכנית התנהגותית שנוסתה בהצלחה על הרבה זוגות של הורים מיואשים בקליניקה:
"אלא מה? בעוד בתיאוריה קל מאוד להגיד להורים לתת לילד לבכות, בפועל קשה מאוד לעשות את זה עם הילד שלך. אשתי ואני פעלנו לפי התכנית, ישבנו בסלון ביתנו בערב, הקשבנו לילד שלנו צורח וזו היתה חוייה קורעת לב... לא האמנתי שאי פעם אמרתי לאנשים לנהוג כך. זה היה בלתי אנושי... הילד עמד להתפוצץ וזו היתה אך ורק אשמתי...
'מה אתה עושה?' שאלה אשתי כשראתה אותי ניגש לטלפון.
'מתקשר לאמא שלי'.
שלושה תארים, התמחות בפסיכולוגיה קלינית, עשר שנות נסיון בטיפול בילדים מהזן הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והתגובה שלי היתה להתקשר לאמא. האם באיזשהו שלב אנחנו באמת מתבגרים?"
לאטה נוגע בנקודה רגישה. לגדל ילדים בעידן הפוסט מודרני הוא עניין מורכב ומבלבל למדי. כל כך הרבה גישות, כל כך הרבה דעות, וכל כך מעט אמיתות מוצקות שניתן להיאחז בהן. כמה אנחנו זקוקים לאמא, לסבתא, למישהו שיגיד לנו "ככה עושים". לכן ישנם ספרי הדרכת הורים, לכן ישנן גם חלק מהדרכות ההורים בקליניקה. ולו רק כדי שעוד מישהו יראה את הילד שלי, ואותי, ויגיד לי אם אני עושה נכון.
מומלץ בחום לאוהבי הז'אנר, להורים מותשים, ולכל מי ש(עדיין) חש צורך להתקשר לאמא.
