בלוגים | חצי מבט

"עַכְשָׁיו שֶׁגּוּפִי עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹתֶיךָ" - קריאה בספר 'מפחדךָ בּשָׂרִי' מאת בַּכֹּל סרלואי.

גיא פרל | 23/3/2020 | הרשמו כמנויים

"עַכְשָׁיו שֶׁגּוּפִי עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹתֶיךָ" - קריאה בספר 'מפחדךָ בּשָׂרִי' מאת בַּכֹּל סרלואי. הוצאת הקיבוץ המאוחד – סדרת ריתמוס (2019), 61 עמ'

הספר 'מפחדך בשרי' הנו ספר שיריה השלישי של בכל סרלואי. הספר נכתב במהלך ימי חוליו והחלמתו של אביה ממחלה קשה, וניתן לקוראו כתפילה ארוכה של המשוררת על אביה, על עצמה, ועל האמונה. גם בשני ספריה הקודמים בוחנת המשוררת את הגבול שבין שירה לבין תפילה אך בספר זה מגיע המתח לשיאו - סרלואי ניצבת למרשות מיטתו של אביה הנאבק על חייו ודומה שאופי המעמד וגודל השעה מתיכים את התפילה והשירה זו בזו.

שערו השלישי של הספר - 'הושענא' – מכיל שבעה שירים העשויים על פי התבנית המסורתית של שירת ההושענות. בעוד שלאורך הספר נשזרת ומתערבבת הפניה לאל בפניה אל האב (עד כדי התכה נוספת כפי שאראה מיד), בשער זה מסבה בכל פניה מאביה ופונה בתפילה ארוכה ורווית כאב אל ה'. גם מבחינת נושאן, בשירת ההושענות שלה מרחיבה בכל את שוועתה מעבר לנוגע אל מחלת אביה, והיא מבקשת ישועה בעבורה, בעבור ילדיה, בעבור האמהות והאמהות, בעבור הילדים כולם, ובעבור בני האדם. ראו, למשל, את ההושענה הרביעית:

הוֹשַׁע נָא

לְמַעַן אוֹתִיּוֹתָיו / לְמַעַן בָּנָיו / לְמַעַן גְּלוּמָיו / לְמַעַן דְּווּיָיו /

לְמַעַן הוֹרָיו וְהוֹמָיו / לְמַעַן זְרוֹעוֹתָיו / לְמַעַן חַבּוּרוֹתָיו /

לְמַעַן טַעֲנוֹתָיו / לְמַעַן יְלָדָיו / לְמַעַן כְּתָבָיו /

לְמַעַן לִבּוֹ וְלֵילוֹתָיו / לְמַעַן מְחִיקוֹתָיו / לְמַעַן נְשִׁימותיו /

לְמַעַן ספריו / לְמַעַן עוֹנָיו / לְמַעַן פְּצָעָיו /

לְמַעַן צַלְעוֹ וְצִדְקוֹתָיו / לְמַעַן קְרוֹבָיו / לְמַעַן רְחוֹקָיו /

לְמַעַן שְׁתִיקָתוֹ / לְמַעַן תּוֹרָתוֹ וּתְפִלָּיו

הוֹשַׁע נָא

לאורך הספר כולו מודעת בכל לזיקה שבין השירה לבין התפילה ואף עוסקת בה בחלק מן השירים. דוגמא מעניינת לדבר ניתן לראות באופן בי היא נכנסת אל מחזור שירת ההושענות ויוצאת ממנה. המחזור 'אבינו מלכנו', שלפני המחזור 'הושענא', מסתיים בשיר שכותרתו י"ט והוא בן שורה אחת בלבד: "עַכְשָׁיו זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה" (עמ' 36). כלומר, דווקא ברגע בו היא מניחה לנוסח החופשי ומתפללת בתבנית מסורתית, דווקא אז, מבחינתה, היא אומרת שירה במיטבה. ההושענא השביעית והאחרונה אף היא בת שורה אחת בלבד החותמת את ההושענות ומחזירה את האב אל מרכז תשומת הלב: "אֲנִי וָהוּא הוֹשִׁיעָה נָא" (עמ' 44). מחזור השירים שאחרי ההושענות – 'עכשיו' - נפתח בשורה הבאה: "עַכְשָׁיו, אַחֲרֵי שֶׁכִּסִּיתִיך בִּתְפִלּוֹת" (עמ' 46). המשוררת שהצהירה כי יצאה לומר שירה, חוזרת בידיעה שאמרה תפילה. אחרי שחתמה את ההושענות באזכור האב בפני האל, היא שבה ופונה אל אביה, להמשך מה שתארתי כהתכת התפילה והשירה גם יחד.

- פרסומת -

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

בנוסף להתכה זו העומדת בלבו של הספר, הבחנתי בהתכות נוספות הכרוכות אף הן, לתפיסתי, באופי המעמד וגודל השעה המזמינים שניהם מגע עם הממד האחדותי המשתרע מעבר לפיצול כלשהו. אתייחס תחילה אל ההתכה שבין הגוף לרוח. ראו, כדוגמא, את השיר שסימנו א' בעמ' 8:

אַבָּא, אֵינִי יוֹדַעַת אִם הַתְּפִלּוֹת מְפַרְפְּרוֹת בְּכַנְפֵיהֶן

עָלַי אוֹ עָלֶיךָ, שֶׁיּוֹם יוֹם פָּנֶיךָ אֲחֵרוֹת.

בֵּינָתַיִם יֵשׁ לְנַקּוֹת אֶת הָרִצְפָּה

עָלֶיהָ שָׁפוּךְ חֵלֶק מִגּוּפְךָ. הַדָּם

הוּא הַנֶּפֶשׁ. וְהַדְּמָעוֹת, וְהָרַחֲמִים, וּקְלִפּוֹת הַתַּפּוּחַ

וְהָאַהֲבָה שֶׁבַּשְּׁאֵרִיּוֹת הַקְּפוּאוֹת, בְּחִטּוּי הַיָּדַיִם.

בשיר קצר זה מבצעת בכל מעברים מהירים בין הרוחני לגופני. המילה 'בינתיים' מפרידה בין תפילות מרפרפות לבין תיאור פלסטי קשה מאין כמוהו. "הדם הוא הנפש" היא כותבת (צרוף המושאל מספר דברים יב כג- "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" והוא מופיע בספר פעם נוספת), ואף האהבה מותכת אל המעשה הבאנלי של חיטוי הידיים. דוגמא נוספת – "אַתָּה פּוֹקֵחַ עַיִן עֲכוּרָה מֵהַמְּצוּלוֹת / וְלוֹחֵשׁ לִי שֶׁטּוֹב עָשִׂיתִי, / אוּלַי הָיוּ אֵלֶּה קוֹלוֹת הַגַּלִּים בְּרֵאוֹתֶיךָ" (שיר ד' עמ' 11). חרחור הנוזלים בראותיו של החולה הופך ללחישה מנחמת של האב אל בתו.

התכה זו שבין הגופני למופשט כרוכה בהתכה נוספת – בין האב לבין האל. בשיר ו' (עמ' 23), למשל, מתייחסת המשוררת לדבר באופן מפורש:

אַבָּא הוּא לֹא גּוּף וְלֹא דְּמוּת הַגּוּף. אֵין לוֹ שִׁעוּר כְּלָל.

אֵין לוֹ דִּמְיוֹן. לֹא אַשִּׂיגוֹ בְּמֻשְּׂגֵי הַגּוּף. לֹא אַחֲלֵנוּ בְּדִמּוּי.

לֹא אֲבַקְּשֵׁהוּ בְּשָּׂפָה. לֹא אֶסְעָדֶנּוּ בְּמַגָּע יָדִי. לֹא

אֶתְפַּלֵּל עָלָיו בְּהֶמְיַת בִּכְיִי. לֹא אֶקְרָאֶנּוּ בַּשָּׁמַיִם הַסְּגוּרִים.

לֹא יַעֲנֵנִי בִּשְׁבִילֵי עָפָר. לֹא אֵדָעֶנּוּ בִּתְפִלָּה. לֹא

אַכִּירֶנּוּ בֶּאֱמוּנָה. לֹא בְּמוֹתַר הָאָדָם. לֹא מִן הַחַי,

לֹא מִן הַגּוּף. לֹא בִּנְשִׁיקַת הַיָּד. לֹא בִּתְהוֹמוֹת הַבָּשָׂר.

לֹא בְּקֶשֶׁר תְּפִלִּין. לֹא בְּעָנָן.

אֶתְיַצֵּב עִמּוֹ. שָׁם.

מיהו הנמען בשיר זה? מצבו של האב החולה ההולך ונפרד מגופו (בתיאור המושאל מן הרמב"ם), מעביר אותו ואת בתו גם יחד אל מימד מופשט, מימד שאין לכנותו אלא "שם" והוא כרוך בזיקה עמוקה בין האדם לאל. הדברים בולטים במיוחד במחזור 'עכשיו' ובו שירים המלווים את החלמת האב. לצד ההקלה וההודיה, המשוררת מותשת מן המאבק, היא רפויה, והדבר מחזק את תהליך ההתכה המתואר. השירים, כרוב שירי הספר, ממוענים אל האב, אך דומה שהיא מתרחקת מעט מאביה מולידה ושבה ופונה אל האב שבשמיים מתוך טשטוש הגבול בין השניים, למשל:

אָבִי, עַכְשָׁיו שֶׁגּוּפִי עָשׂוּי מֵאוֹתִיּוֹתֶיךָ וְאֵין שְׁמִי נֶהְגֶּה,

וְאֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי וּמִי יְדָעָהּ. עַכְשָׁיו כְּשֶׁשְּׁעָרֶיךָ גָּבְהוּ

מְאֹד, וְלֶחֶם הַבַּיִת יָבָשׁ.

עַל הַחַיִּים הָאֵלֶּה

הִתְפַּלַּלְנוּ, הֱיֵה לָנוּ לְרָצוֹן. הֱיֵה לָנוּ

בְּיָדֵינוּ הַפְּצוּעוֹת, בִּזְרוֹעוֹתֵינוּ הַמְנֻקָּבוֹת, בֶּחָזֶה הַפָּעוּר,

בְּבִרְכֵּינוּ הַסְּדוּקוֹת עַל דַּלְתוֹתֶיךָ.

(שיר ג', עמ' 48).

אסיים בשיר 'מה ששבר אותי' (עמ' 14) שאף מופיע, שלא במפתיע, על גב הספר. מופיעה בו התכה נוספת אשר מתוארת כניצבת מעבר להתכה שבין הגוף לנפש, ומעבר לטשטוש שבין האב כנמען לאל כנמען. בליבו של השיר עומדת ההתכה שבין המשוררת לבין אביה ובבסיסה שירתה-תפילתה של מי שהיא ילדה, ובת ואֵם

מָה שֶׁשָּׁבַר אוֹתִי לֹא הָיָה

בְּקִרְעֵי הַגּוּף וְלֹא בְּמֵרוּק הַנֶּפֶשׁ

- פרסומת -