נבואות-עבר שמתגשמות כיום | נחי אלון
נחי אלון | 22/9/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בשנת 2006 ביקר הדאלאי לאמה בישראל, בהזמנת עמותת יטי"ב - ידידי טיבט בישראל, שהייתי מפעיליה. מאילת טסנו איתו לתל אביב במטוס קל. הוא התבונן בהתעניינות גדולה בנופי הנגב, ואז העיר: "אני רואה שכאן הנוף חצוי לשניים בקו ישר כסרגל: מימין, איזור נרחב ירוק לגמרי ובו ישובים מסודרים היטב, ומשמאל איזור צהוב וחולי עם כתמי ירק קטנים, ואיזורי יישוב צפופים ללא סדר. אנא הסבר מה אנו רואים". אמרתי: "הקו הסרגלי הזה הוא קו הגבול שבין רצועת עזה הפלסטינית לבין צפון הנגב הישראלי. האזור הצהוב הוא רצועת עזה, שישראל שולטת בו מאז 1967." הוא הרהר מעט ואמר: "באזור שיש בו פערים כה גדולים - בקרקע ובאיכות החקלאות, באופי היישובים ובארגונם, לא יתכן שלום: אנשים אינם יכולים לחיות בפערים כאלו מבלי שייוולדו קנאה ואיבה שיובילו לאלימות". האמירה הזו לא נולדה מתדריך מדיני כי אם ממה שראו עיניו והסיקה תבונתו באותו הרגע.
בשנת 1989, לאחר שהוכתר כחתן פרס נובל לשלום, נפלה בחלקי הזכות לשוחח עם הדאלאי לאמה בהרחבה על האפשרות ליישם את תפיסת השלום שלו באזורנו. לימים שידרה הטלוויזיה הישראלית חלק משמעותי משיחה זו.
בשיחתנו בחרתי לאתגר אותו על יד כך שטענתי את הטענות הסימטריות ששררו בציבורים רבים בישראל ובפלסטין אודות העדר הסיכוי לשלום והצורך להכריע את הצד השני בכוח: אמונה בהבדלים תהומיים בין "אנו בני האור והם בני החושך", ראיית הצד השני כמחזיק ב-"תרבות-מוות", ומכאן שכנוע פנימי מוחלט שהוא חותר להשמדה מוחלטת של אויבו.
הדאלאי לאמה לא התיימר להבין את המורכבות ולא ניסה להציע פתרונות. הוא הרהר בקול:
"בבעיה הספציפית שלכם, הישראלים, איני יודע איך לומר זאת, זו בעיה מסובכת למדי... (מהסס) איני יודע... במשך היסטוריה ארוכה של הקונפליקט בעשרות השנים האחרונות... התפתחה בשני הצדדים עמדה שלילית, עמדה עוינת. בתנאים אלו נוצר לא רק סבל גופני ומעשי, אלא גם סבל נפשי, רוחני. אני חושב שהסבל הזה הוא דבר עצוב ביותר (מפסיק ומהרהר).
- פרסומת -
שאלה: "רבים באזורנו טוענים שהצד השני מתכוון להשמידנו ולהשתלט על הארץ, שאין לסמוך עליו ושמניעיו מרושעים. על כן יחשבו שגישתך היא אידאליסטית או נאיבית, או שפשוט אינה מתאימה לאזורנו. כיצד היית מנסה לשכנע אנשים המחזיקים בעמדה כזו, להתבונן במציאות באור אחר?"
הדאלאי לאמה: "במקרה שלנו, מקרה טיבט, אנחנו רק שישה מיליון. האומה השניה (סין) מונה יותר מאלף מיליונים. בתנאים אלו הסכנה להשמדת האומה הטיבטית כולה, על תרבותה הייחודית, היא ממשית ביותר. ובכל זאת, גם בתנאים אלו אנו מנסים למצוא דרך להבנה.
נראה לי שהמקרה שלכם הרבה יותר בטוח. האומה היהודית מונה אמנם פחות אנשים מאשר הארצות השכנות, אך אתם קהילה העובדת קשה, קהילה בעלת יכולת אנושית. אינני רואה סכנה ממשית להשמדתכם. אני סבור שככל שיעבור הזמן הצד הערבי, ובייחוד הצד הפלסטיני, יעדיף לבחור בחיים זה לצד זה מאשר לפתח ולטפח שנאה. שנאה ואיבה אינם מובילים לשום מקום, זוהי הרגשתי;
אם אתה פועל באלימות, אף שלעיתים תוכל להשיג הישג כלשהו, הרי תכופות זה לא יהיה הישג יציב. לעיתים קרובות, אף שאתה יכול לפתור בעיה אחת באמצעות אלימות, הרי בו בזמן אתה יוצר בעיה חדשה.
אם אנו בוחנים את כל ההיבטים, יש הבדלים רבים בין אנשים. אף אחד משני הצדדים אינו יכול להשמיד את הצד השני. עליכם לחיות זה בצד זה. אם ננסה להשמיד את כל מה שמנוגד לדרך החשיבה הנוכחית שלנו, הרי זה בלתי־אפשרי. גם אם תרצה בכך, הדבר בלתי־אפשרי. ...בכל אזור אפשר למצוא מדינות שונות, פילוסופיות ודרכי חיים שונות, אבל אין אתה יכול לשנות את המדינה האחרת ואת מקומה. הרי המקום הוא נתון שאי אפשר לשנותו! אם כך, צריך שהסכסוך יהיה מוגבל, הרי זה טוב יותר!" (צוחק).
שאלה: "אנשים מאזורנו יטענו שגישתך איננה מתאימה לקהילות כגון אלו שבאזורנו, שבהן המנהיגות איננה יציבה. הן עמוסות בקונפליקטים פנימיים ואין בהן כללים להידברות ולהסכמה. מה היית עונה לטענות אלו?"
הדאלאי לאמה: "זוהי נקודה נכונה. אבל אני סבור שאם תמשיכו בקו אלים יותר, הרי שגם הצד השני יאמץ את אותן השיטות. כך הם פני הדברים כבר למעלה מארבעים שנה. ונניח שכך יימשכו הדברים עוד ארבעים־חמישים שנה, הרי שהאווירה תישאר מתוחה, אווירת מלחמה. אני חושב שהדבר איננו רק מכשול להתפתחותה של המדינה, אלא גם להתפתחותה של הרוח. אני סבור שהדבר עלול להיות מזיק ביותר. הילדים והדור הצעיר גדלים, חייהם עוברים באווירה כזו... אני סבור שהדבר יכול להיות מזיק ביותר לאופן החשיבה שלהם.
"אתם בקיאים ממני, אינני בקי בפרטים, אינני מומחה. אבל אומות המערב, ובמיוחד אמריקה, וקהילות יהודיות רבות בארצות שונות, עוזרות לכם. יש לשער שבלא עזרתן המצב יכול להיות קריטי למדי. האם יש ערובה, שאם תתמידו באלימות, תמשיכו לשגשג או תוכלו לשרוד? היש ערובה כזו? אני סבור שקשה למצוא ערובות. ולעומת זאת אי־אלימות, למרות שיש בה סיכון מסוים, יכולה להיות בטוחה יותר בטווח הארוך. אלימות גוררת איבה. אי־אלימות, אפילו אם היא לא מפחיתה את האיבה, עדיין יש בה פחות סכנה ליצירת איבה נוספת. לעומת זאת אם נוקטים באלימות, היום עשרה אנשים הם עוינים, ובהמשך היא עלולה להוסיף עוד עשרה עוינים, האין זאת? כאשר אנו חושבים אודות שני צדדים בכל חברה אנושית, ובייחוד במקרה שלכם, יש הרבה בעיות, אבל אם נשווה בין התועלת לטווח קצר לבין התועלת לטווח ארוך, אני מאמין שגישה שאיננה אלימה תהיה בטוחה יותר. גם הקהיליה הבינלאומית תגלה עמדה אוהדת יותר אם תאמצו גישה בלתי־אלימה, תוך כדי הידברות."
שאלה: "יהיו באזורנו כאלו שיטענו שעמדתך אידאליסטית ומתעלמת מן ההבדלים הגדולים בין תרבויות ובין עמים, למשל ההבדלים בינינו לבין אויבינו, ומדגישה יתר על המידה את המאחד. מה תענה על כך?"
הדאלאי לאמה (בדאגה רבה וברצינות): "הבה נשער שהיחסים בין הערבים לבין ישראל נשארים יחסים של איבה מתמדת ומהווים איום מתמיד. באותו זמן יחסי המעצמות משתפרים, התמיכה האמריקאית פוחתת, ישראל נעשית יותר ויותר מבודדת, ובסופו של דבר התמיכה החומרית מהקהילות היהודיות בעולם פוחתת. האם העמדה העוינת יכולה להישאר בעינה ולהתמיד, נניח בחמישים או במאה השנים הבאות? ובאותו זמן, הערבים רוכשים עוד נשק, אולי אפילו נשק גרעיני מוגבל, מה יקרה אז?"
בסיכום הראיון רשמתי לעצמי:
ראייתו של הדאלאי לאמה על סכסוכים אלימים שונה מאוד מהראייה המקובלת באזורנו: בעוד אנו רואים אותם כחד-צדדיים ונובעים מכוחות הרסניים שטמונים בצד השני בלבד, הוא רואה אותם כתהליכים סימטריים שמסלימים בהדרגה בגלל תהליכים מעשיים ותודעתיים שקורים בכל אחד מן הצדדים. הוא מערער על ההנחות קצרות-הטווח מן הזן "הזמן פועל לטובתנו" ו"אנחנו המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון" ורואה את האפשרות הסבירה שבבוא היום ישתנו התנאים ואין לבנות על יציבותם העכשווית; הוא צופה את הנזקים שגורמת האלימות לכל הצדדים ואת השלכותיה: תאוות נקם, דה-הומניזציה של הצד השני, ערעור מוסרי ופגיעות נפשיות ומוסריות. הוא חוזה גם את האפשרויות של התחזקות מדינות ערב - כולל נשק גרעיני, ואובדן התמיכה בנו בעולם וביהדות ארה"ב.
נוכחתי בכוחו הגדול של הטיעון של הדאלאי לאמה, הבנוי על השאלה החוזרת מה יהיה בעוד חמישים או מאה שנים אם הסכסוך לא ייפתר. הדאלאי לאמה לא ניסה כלל להציע מה נכון לעשות בקונפליקט, ואף לא ניסה לשכנע שנחוץ ללכת בדרכו. הוא אילץ אותנו להניח לפתרונות המיידיים ולחשוב על הטווח הארוך ועל מחירי הסכסוך. בעצם הוא אמר בעקיפין: אכן, יש הבדלים בין שני הצדדים. אכן יש מכשולים גדולים, אכן יש שוחרי רע. אבל בראיה לטווח הארוך כל הסיכונים שבניסיון להגיע לשלום מתגמדים לנוכח המציאות שתיווצר בעתיד באין שלום. מוטב לכם לחפש חלופות מציאותיות גם אם בלתי-מושלמות במקום להתלות באשליית הפתרון המוחלט.
