פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שיפתח עלי / שלומית מירון

שיפתח עלי / שלומית מירון

חברי הקהילה | 5/10/2010 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג


שוב הנעליים האלה בסלון. תמיד נעליים בסלון. מה כל כך קשה, מה?!
היא אספה אותן בהפגנתיות. מרפקיה שולחים אליו חיצי רעל. ואת הילד אספת? ואת החבילה מהדואר הבאת?
הוא לא אסף ולא הביא. והנה עכשיו הוא יאסוף ויביא ויבוא. והיא כבר יושבת עם חברה כשהוא נכנס מבויש עם הילד. מסתכל בהן פורשות בדעתנות נחרצת את משנתן. החברה נמצאת בעיצומה של כתיבת עבודה אקדמית במסגרת הקורס 'לימודי נשים ומגדר' - על הדימוי הכוזב של האישה הפוטנטית – זו שבעצם בתוך תוכה, ויעידו על כך מעשיה, נשארה עבד לגבר. פעם הכוחני, היום האפתי. כי כמה גברים כבר מורידים לעצמם שערות בעינויים כדי למצוא חן בעיני המין השני, וכמה מהם מותחים את הפנים בניתוחים כירורגיים וכמה מהם ממיינים כביסות, עושים עם הילד שיעורים, מארחים, מנקים, מסדרים תוך כדי בניית קריירה ולימודים? נכון! בטל בשישים. עיניהן נצצו בשטנה.
הוא עמד שם רגע אחד. מביט בהן. מביט בבית. מחפש את מקומו. היא הרגישה שצר לו ושנאה את עצמה. מי הפך אותה לכזאת מפלצת? מה היא רוצה ממנו? מחייו? מי בכלל מינה אותה לאחראית כאן? מסתובב לה מבולבל בין הרגליים, מנסה להבין, לנחש אותה.
פתאום תפס במצנח הרחיפה. התחביב האחרון שנשאר לו מטרום נישואיו ופתח את השער מבלי להגיד דבר. היא הביטה בו בתדהמה. תוהה מה השתבש. הרי תמיד שאל אם זה בסדר שילך עכשיו וישאיר אותה עם חובות הבית לבד, תמיד גם אמר שלום יפה לחברה. ועתה קם, העמיס, פתח ועזב.
"לאן?!"
"לצנוח" ענה בנחישות מרירה, לא אופיינית. והוא כבר ברכב. מעמיס.
היא לא יכלה להגיד דבר. מעולם לא עצרה בעדו. אחרי הכל זה תחביבו היחיד. חיה ותן לחיות. ובכל זאת היא הרגישה שאם היא לא עוצרת אותו עכשיו, הוא הולך ולא שב - חד וחלק. אבל מה היא תגיד לו: אני מצטערת, אל תמות. תראה שאהיה טובה אליך, שאתה תצליח להיות טוב לעצמך. מה היא תגיד שלא ישמע מטורף.
שטויות, עזבי את זה. את סתם מכניסה את עצמך כרגיל לקולנוע הפנימי שלך.
אחרי רבע שעה שוב תקפה אותה חרדה. היא ראתה אותו באוויר. מנווט חזק לכיוון ההר. כוח פנימי בתוכו דוחף אותו בתשוקה בלתי מודעת לגמור עם המסע המייסר הזה. להתמזג לתוך האין. לתוך הדממה. להשתיק את הרעש הזה.
היא הרימה את שפופרת הטלפון. אולי הוא עוד לא באוויר, אולי הוא מתעכב, אולי היא תגיד לו שהוא חייב לחזור עכשיו. שיש לה הרגשה לא טובה.
היא חייגה. צלצול ועוד אחד ועוד אחד. המזכירה האוטומטית עונה.
איחרת. הוא כבר לא אתנו.
תירגעי, הוא באוויר. הוא צונח. איך הוא יענה? חכי. חכי.
בנפשה היא כבר חוותה את הגעגועים אליו, את חסרונו. את אי קיומו בעולמה המיוסר. איזו טיפשה, איזו טיפשה. הרגת את המלאך הטוב שלך. היחיד שלך. במו ידיך. כמה הרס עצמי באשה אחת, ועל מה ולמה?
היא כבר החלה להתאבל, כשפתאום החליטה להתפלל. אלוהים, ברגע זה ממש אפשר לעצור. לעצור את תסריט החיים הטרגי הזה. אלוהים, תן לי עוד הזדמנות. אני מבטיחה - אתמודד עם עצמי. אהיה אחרת. ארסן את הרעל. אנא תן לי עוד הזדמנות. עצור את תסריט האימה הזה. אני יודעת שהוא נסע כדי לא לחזור.
* * *
הוא היה באוויר. דואה עם הציפורים. נותן לכאב שבתוכו לרחף בעצמו. כאילו היה ישות נפרדת. הוא חשב שהרוח הצפונית היום קצת מסוכנת, שאולי כדאי לוותר. התחיל לאסוף לתוכו את כאבו בחזרה. להרגיש את הגושים שמסתדרים שוב בין העצמות, הורידים והנימים. מוצאים את מקומם החם והבטוח. המוכר.
בשביל מה בעצם לחזור? למה לא להישאר כך באוויר? לתת לכאב קצת חופש. אולי הוא ייפול פתאום, אולי יאבד את דרכו ולא ימצא את עצמו חזרה אליו.
הרוח משכה אותו אנה ואנה. תרמיקה העיפה אותה מעלה כמו תינוק הנתון לחסדי מטפלו. הרם וזרוק, טלטל ותפוס. מי שבראני, שיעשה בי כרצונו. כרצונו.
צלע ההר הייתה קרובה מאוד, או שרק נדמה לו. או שרק היה זה צל הרים. עוד מעט משהו יקרה. הוא מרגיש. הרוח לוחשת: חכה ותראה. עוד יקרה משהו. הפתעה. בוא נראה מה יקרה. אתה רוצה לברוח איתי מכאן, ללא נודע? אתה רוצה, ילד? תגיד כן ואני לוקחת אותך מכאן. גואלת אותך מהקופסה שמחכה לך על פני האדמה.
צלצול הנייד בכיסו היה חד ותקיף. הוא כמו התעורר מחלום מוזר. מי מחפש אותו עכשיו? הוא חשב על התקלה במפעל, ואחר כך על הצ'ק ששכח להפקיד.
צריך לרדת לארץ. הוא התעשת. אחז ברתמות והסיט את המצנח. האדמה סגרה עליו לאט לאט, ממלאת את הנוף. כוחות המשיכה המוכרים צבטו בו כמו בילד נזוף שברח מהבית. והנה עכשיו הוא חוזר מלוכלך ועייף. מובס. למקום שממנו ברח.
הוא נחת נחיתה גסה. מתחיל לאסוף את חוטי המצנח. שלף את הנייד מנרתיקו והחזיר חיוג.
"חיפשת אותי?"
"כן. צנחת כבר?" שאלה נרגשת
"כן. בדיוק שמעתי את הצלצול, אז ירדתי."
"אני מצטערת. הפרעתי לך באמצע?"
"לא, לא. גם ככה הגיע הזמן לרדת. האמת היא שהייתי צריך לרדת מזמן. הייתה רוח צפונית. זה היה די מסוכן. נסחפתי, כמעט..."
בלב היא אמרה: תודה אלוהים, שומע תפילות אדם. ולו היא רצתה לומר: אני אוהבת אותך ואני אהיה טובה יותר. מבטיחה. אבל היא לא אמרה דבר. היא רק אמרה: "אז נתראה בבית", אבל משהו בקולה חיבק אותו וניגב את דמעותיו. והוא - קולו נפל על צווארה. מחזיק בה חזק. נרגע בקרבה - "אני כבר יוצא אליך, חזרה."


שלומית מירון
כרטיס הביקור של שלומית באתר: http://www.hebpsy....29319

עוד בבלוג של חברי הקהילה

כֵּיצַד מִתְרַחֶשֶׁת גְּאֻלָּה? כְּשֶׁאַתָּה חוֹמֵל אֶת הַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה אֲרֻכָּה. מייקר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שלומית מירוןשלומית מירון30/5/2012

תודה על המשוב החם והחכם [ל"ת].

עוזית דגןעוזית דגן30/5/2012

דאיתי איתך.... שלומית שלום,
אני אוהבת את המעבר מהטעם המריר של הזוגיות שאת מתארת, לטעם המתוק שבה.
את הנדנדה בין ה"למעלה" של העבודה האקדמית ל"למטה" של הכביסות והבישולים ושוב "למעלה" למצנח ו"למטה" לאהבה שמחכה לו כאן, מפויסת.
אין כמו "דימיון מודרך" בדמות דאגה אמיתית - בכדי לגלות כמה הרבה יש לנו כאן, מתחת למצנח החיים...
המשיכי לכתוב ולהעשיר את כולנו,
עוזית.

שלומית מירוןשלומית מירון19/12/2010

תודה על תגובתך ובעניין הפחד -. הפחד מניע אותנו בלי ספק למקומות שלא עושים חסד למערכות היחסים, אבל הוא זה שקושר אותנו ו"מבטיח" את המשך המחויבות ואת הפיצוי ההדדי. אני דווקא ניסיתי לאתר את החסד. את אותו רגש שהוא לא רק פחד ואשמה, אלא גם חמלה ואהבה. רגש שמסתתר מאחורי התיוג התרבותי 'בעל-אשה' בשני ילדים טובים וקצת מבוהלים שנתנו ידיים בחושך והבטיחו להישאר חברים

מה יהיהמה יהיה18/10/2010

פחד מוות. התרגשתי מן הקריאה. לא עיבדתי ואולי גם לא אספיק לעבד את מה שאני חושבת ומרגישה ביחס למה שכתבת. אולי רק אזרוק כאן, על פחד המוות לשלומו של בן הזוג והפחד על חיי שלי שתלויים בהחלטה שלו על חייו. האם רגע הפחד הוא אכן רגע של גילוי אהבה? של אשמה? אולי של חוסר האמון בבן הזוג שראוי להתחלף בכעס?