יום השנה לרצח רבין
עבורי, עבורך, עבורנו, עבורם.
יהי זיכרו ברוך

יששכר

עבורי / אראלה צבי עמיאל

יום לפני ערב חג ראשון של סוכות, 1995.

אני,בטן גדולה של חודש תשיעי, ממתינה במכונית לבעלי שהלך להתפלל תפילת מנחה.

ברדיו הקריינית, כרמית גיא, מספרת על רבנים שהוציאו דין רודף ליצחק רבין.

אני, בוגרת החינוך הדתי, נרעשת. מעולם לא שמעתי על דין רודף.

ממתינה בקוצר-רוח לבעלי שישוב מהתפילה.

ברגישותו, הוא מבחין בקוצר רוחי. מגמגם דבר-מה על איסור לתת משטחי ארץ ישראל לנכרי,

ומנסה לשנות מהנושא.

אני נסערת ולא מוצאת מפלט אלא בריב. מה יהיה?

מוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995.

בכורתי בת השבועיים מונחת בחיקי. שעה שלוה של אושר גדול.

הטלפון מצלצל. חברתי הטובה בוכה: ירו ברבין...

להחזיר את הזמן לאחור / מאשה

אני זוכרת שרציתי בכל מאודי להחזיר את הזמן לאחור.
כמו בסרט של סופרמן.
ואחר כך לא הצלחתי להפסיק לבכות משך שלושה ימים ושלושה לילות.
חוויה קשה של אובדן אב.
חוויה קשה של אובדן תקווה.
תחושה של טומאה, נטמאה תחושת התום והביטחון הבראשיתית של "אצלנו זה לא יכול לקרות".

במות הכהן הגדול/ אראלה

משתחררים כל הנמלטים אל ערי מקלט.
דבריך הזכירו לי את השיעור שלמדנו בבית-הספר היסודי,
אז לא הבנתי איך מותו של איש זר יכול להשכיח כעסים ופחדים אישיים.
היום אני מבינה.
מה שלומך מאשה?
מה שלום החתולים?

אנחנו אוהבים אותך, סבא / דברי נועה בן-ארצי, נכדתו של יצחק רבין, בהלוויה.
"תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום. אני רוצה לדבר על סבא שלי."
"תמיד מתעוררים מסיוט, אבל מאתמול אני רק מתעוררת לסיוט. הסיוט של חיים בלעדיך. וזה בלתי ניתן לעיכול. הטלוויזיה לא מפסיקה לשדר את תמונותיך, ואתה כל כך חי ומוחשי, שאני כמעט נוגעת בך. אבל רק כמעט, כי כבר לא אוכל."
"סבא, אתה היית עמוד האש שלפני המחנה, ועכשיו נותרנו רק מחנה. לבד, בחושך, וכל כך קר לנו ועצוב. אני יודעת שאנשים מדברים במונחים של אסון לאומי, אבל לך תנסה לנחם עם שלם או לשתף אותו בכאב הפרטי שלך, כשסבתא לא מפסיקה לבכות ואנחנו אילמים, מרגישים את החלל הענק שנותר ריק בחסרונך."
"מעטים הכירו אותך באמת. הם יכולים כעת לדבר על אודותיך עוד הרבה, אבל אני מרגישה שהם אינם יודעים כלל כמה ענק הכאב, האסון. כן, זו שואה. לפחות עבורנו, המשפחה והחברים, שנותרנו רק המחנה שלך, בלי עמוד האש שלנו."
"סבא, אתה היית והנך הגיבור שלנו. אני רציתי שתדע שכל מה שעשיתי, תמיד ראיתי אותך לפני העיניים. הערכתך ואהבתך ליוו אותנו בכל צעד ובכל דרך, וחיינו לאור ערכיך תמיד. מעולם לא הזנחת, ועכשיו הזניחו אותך. והנה אתה הגיבור הנצחי שלי, קל ובודד, ואיני יכולה לעשות דבר להצילך."
"אתה כל כך נהדר. גדולים ממני כבר ספדו לך, אבל איש מהם לא זכה לליטוף הזה של ידיך החמות והרכות, החיבוק החם שהיה שמור רק לנו. לחצי החיוך שלך, שתמיד אמר לי כל כך הרבה. אותו חיוך שכבר איננו וקפא עמך."
"אין בי תחושת נקם, כי הכאב והאובדן שלי גדולים כל כך, גדולים מדי. הקרקע נשמטה מתחת רגלינו, ואנחנו מנסים איכשהו לשייט בחלל הריק שנותר, אך ללא הצלחה מיוחדת, בינתיים. אני לא מסוגלת לסיים, אבל כנראה שיד זרה, יד עלוב נפש, כבר סיימה עבורי."
"בלית ברירה אני נפרדת ממך, גיבור, ומבקשת ממך שתנוח על משכבך בשלום ושתחשוב ותתגעגע אלינו, כי אנחנו פה למטה אוהבים אותך המון. משיירת מלאכי שמים, שמלווים אותך עכשיו, אני מבקשת שישמרו עליך טוב, כי אתה ראוי למשמר כזה. אנחנו אוהבים אותך סבא, תמיד."

 מי אתה רבין / נער הייתי

הייתי בן 18 בזמן ברצח ובדיוק ציפיתי לראות איזה סרט בטלויזה, ואני זוכר שהתעצבנתי על כך שכל הזמן דוחים את הקרנתו...
אח"כ לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, מה? ירו ברבין?

אבל מי אתה יצחק רבין? מראש ממשלה שעסוק עד מעל ראשו במהלכים פוליטיים (כמו שרון היום), שהגיע עד הח"כ הקטן ביותר לשכנעו לתמוך בהסכמי אוסלו, שעסוק כל הזמן בתככים פוליטיים, מוקף ביועצים, סקרים, תקשורת, יחצני"ם, פתאום, בבת אחת, נהפכת להיות סמל.

סמל למה?
לשלום?
לתקווה?
לדור הנפילים ההולך ונעלם?
אולי לחוסן הלאומי שלנו ההולך ונעלם, לגאווה הלאומית שלנו ששחוקה עד עפר?
למנהיגות של גבורה? למנהיגות עם חוט שידרה?

עד היום אני חי את הדיסוננס בין רבין האדם לבין רבין הסמל (ולא שהוא לא היה אדם טוב כשלעצמו, אבל הוא היה אדם), אבל אני בטוח שהשבר הלאומי הוא בגלל הסמל.

חווית מותו של רבין עבורי / דליה

אני רוצה לשתף אתכם בחוויה המיוחדת שלי את מותו של האיש הטוב הזה.
הייתי נתונה אז בעיצומו של משבר נפשי "קולוסאלי". כל ערב ייחלתי להגעתה של השעה שמונה, או-אז התירה לי משפחתי לפרוש סוף כל סוף מאימת יומי ולשכב במיטתי.
לישון? לא ממש - לקרוס אל תוך תנומה טרופה בחזיונות מסויטים, הלומת תרופות. חלומות הבלהה בשינה היו עדיפים על מציאות המבעיתה והסוריאליסטית שהייתי נתונה בה אז. הייתי באשפוז יום, ושמה התעקשו להחזיק בי (למזלי) ולא להחזיר אותי למחלקה הסגורה, האיומה, ממנה יצאתי.
בבוקר אמי העירה אותי כרגיל. לאחר ארוחת הבוקר, לפני שיצאתי למסלול הייסורים לעבר תחנת האוטובוס שיוביל אותי למחלקת היום, היא עיכבה אותי ואמרה בפנים אפורות מצער: "אני חושבת שכדאי שתשמעי על זה קודם ממני. אתמול בלילה רצחו את רבין.................."
המשפט הזה קדח את שריון התעתועים שריקדו להם בתוך מוחי והלם בי כמו קורנס כבד.
אמרתי בקול שקט ומפוחד:
"לא! זה לא קורה לי!... זה לא קורה לי!"
כל כך הייתי מנותקת מהחוויה הקולקטיבית. לא קלטתי אז את המימד האנושי-הלאומי-הפוליטי.
רק הרגשתי שעוד נדבך גדול מעולמי הפנימי מתרסק לו.
הרצח של רבין היה עבורי עוד חוליה בשרשרת האסונות התוך-נפשיים שחוויתי.
הוא קרה לי!
טראומת אובדן האב הגדול התחברה והציתה מחדש טראומה ישנה של אובדן האב הראשון.

מאז צפיתי פעמים רבות בשידור הרגעים האחרונים ובהודעתו הנסערת של איתן הבר – ותמיד הרגשתי כמו חייזר שחווה את האירוע מפלנטה אחרת... במנותק מן העם כולו.
עכשיו, בכתיבה הזו כאן, אני מנסה לחבר בין החוויה הפרטית שלי, הביזארית והחריגה,
לבין החוויה "הנורמטיבית" של כולכם...

כשהכללי נוגע בפרטי / אראלה  צבי עמיאל

דליה, יקירה-
חויה היא חויה היא חויה,
כאב הוא כאב הוא כאב.
בעיני,אין דבר כזה "נורמטיבי" ו- "פתולוגי"
נסי לראות את כלל החויות הנכתבות כאן והנאמרות במקומות אחרים
כרסיסים הנופלים מגוש גדול אחד
כל אחד עם גוון משלו, כולם מוצאם מאותו המקום.
כאבך נגע בכאבי- כאב מותו של רבין נגע בעם שלם.

יש חויה ויש חויה יש כאב ויש כאב / צביאל רופא

...ואם אין כזה דבר "נורמטיבי" ו-"פתולוגי" אז איך יודעים אנשי המקצוע מי זקוק לטיפול, ומי לא? והאם אנשי המקצוע האחרים מסכימים איתך בחוסר הגבולות הבעייתי הזה? ומהו בדיוק ה-DSM - ספר אנאכרוניסטי שאבד עליו הכלח?

ואכן "הרסיסים נופלים מגוש גדול אחד" אך השאלה מהו מקורם: האם הם באים מאדם המצוי בפוסט-פסיכוזה ונושק לה מתוך קרבה מכאיבה ומייסרת לאי השפיות, או מאדם שחייו מעוגנים במציאות, והם מאוזנים ומלאים והוא בעל יכולת התמודדות סבירה לפחות...

ונניח שבידי האחת חסרה פיסת עור לא קטנה ובשרי חשוף (פאתולוגי?), וידי השניה במצב רגיל (נורמטיבי?). האם החוויה של כוס תה מהבילה ורותחת, שלרגע ממושך תיגע ביד החשופה תשווה לחוויית הנגיעה ביד העטופה בעור? אמנם קשה להשוות כאב לכאב, אך האם את באמת סבורה שמדובר פה בכאב בעל אותו סדר גודל?

אפשר להתפלסף ולהתיפייף, אבל החיים שלי כ"חולה נפש" לא בדיוק דומים לחיים של רובו הגדול של הציבור... ולא רק בפאת החוויות האובייקטיביות הקשות שעברו עלי, אלא אולי בגין היכולת הסובייקטיבית שלי כחולה במחלה זו לעמוד מולן.
ואם בארזים...

כוונת המשוררת / אראלה