×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

בין מטפל ומטופל

חנוך ירושלמי

העדר התקשרות אמהית וטיפול 4

חנוך ירושלמי | 9/3/2013 | הרשמו כמנויים


כדי לדעת מי אני, מה מרכיב ומייחד אותי, היכן אני מתחיל והיכן נגמר עלי לדעת מהי המציאות שסביבי. אני מוכרח לשם כך לדעת מה קורה ממש כעת במרחב שבן אני חי בהווה ומה קרה או לא קרה במציאות שחייתי בה את חיי המוקדמים. ללא קווי מתאר שמסמנים עבורי מהם גבולות המציאות שבה אני פועל, לעולם לא אוכל למקם את עצמי בעולם, מול הזולת, לדעת מה נמצא בתוכי ומה מחוצה לי. אבל למרבה הצער לא תמיד קל לנו לדעת מהי המציאות שאנו חיים בה, וגם זו שהיתה מנת חלקנו זמן רב בעבר. נתקשה להכירה הן בגלל מבנה הנפש שלנו שלא מאפשרת לנו לזכור ולדעת הכל, והן בגלל סיבות שנעוצות באחרים: לדאבון הלב, לא תמיד אלה שסובבים אותנו מעוניינים בכך שנדע מהי המציאות, שנתיידד אתה ונכיר אותה. לפעמים אלה שסובבים אותנו ומהווים דמויות כה משמעותיות בחיינו מאד לא היו רוצים שנדע את המציאות לאשורה, כי הם וודאי יודעים שנכעס ונבקר אותם. לפעמים אנשים אלה לא זו בלבד שאינם מעוניינים שנדע את המציאות אלא אף יוצרים מצגי שווא מתעתעים.
וזאת לדעת, אחת החוויות הקשות שמזומנות לכל אחד מאתנו היא זו שבה מישהו מתעתע בנו. בתעתוע משהו נדמה לרגעים כקיים ולרגעים נעלם. לפעמים אותו דבר שנראה באור מסוים, נראה לפתע בנקודות זמן אחרות באור אחר לחלוטין. תעתוע מתמשך הוא חוויה שמבלבלת אותנו ומטשטשת את תפיסת המציאות שלנו עד כי איננו יודעים אם אנו בחלום או בערות. כשלרגעים נדמה לנו שאותו דבר שהתאווינו וכמהנו אליו אכן קיים במציאות שלנו, אנחנו מתמלאים מיד בציפיה והתרגשות ומכינים עצמנו לחוויה הטובה שמושא התשוקה יספק לנו. אלא שברגע הבא כשהוא נעלם ומתברר כעורבא פרח, כפנטום, אנו נשארים עם חוויית ריקנות וחלל מכאיב שאי אפשר להתנחם ממנה. אך גם האין הזה הקשה שאנו מנסים להסתגל אליו אינו מתמיד, כי תמיד ינצנץ לו שוב אותו מושא לתשוקה מבטיח שנצנץ גם בעבר, שעדיין לא נמצא כאן אבל יגיע מיד וימלא אותנו בשמחה ואושר, ושוב חוזרת חלילה חוויית התעתוע.
הדבר הגרוע מכל שנגרם לנו בשל תעתוע הוא הפחד שמשתלט עלינו בעטיו להשתוקק. בגלל התעוררות מחדש של התשוקה ומפלות חוזרות שלה שוב ושוב נוצר בקרבנו חוסר אונים גדול, חוויה של תבוסה. אנו איננו יודעים למה לצפות, מתי תופיע הבטחה חדשה ומתי ואיך תתרסק הבטחה זו ומה שאופף אותנו הוא בלבול אחד גדול. כמיהה עזה נותרת למישהו עוטף חם וקרוב אך נוצרת מבוכה גדולה היכן אפשר למצוא פורקן לה ומתי זה עשוי לקרות.
מאחר שמה שאנו מתאווים אליו והאופן שבו אנו מתאווים מגדיר אותנו ובונה את חוויית העצמי שלנו, הבלבול והמבוכה שנוצרים סביב התשוקה והרצון יגרום לערעורה. כלומר: אם איננו יודעים לאן לכוון את תשוקתנו ואיננו יודעים מי ומה הם מושאי תשוקתנו, לא נדע מי אנחנו ומה מייחד אותנו משאר האנשים בעולם. במקרים כאלה כשהרצון האישי והאותנטי שלנו מבולבל וכשחווית העצמי מעורערת לחלוטין עלול להשתלט עלינו רצונו של אותו אדם שתעתע בנו. אדם זה שמעוניין לנצלנו מסיבות מיניות, כלכליות או אחרות יכול אז להשתלט עלינו ולעשות בנו כבשלו בלי שנוכל אפילו למחות על כך. כשרצונו של המתעתע משתלט עלינו נמחק כל כוח ההתנגדות והמרד הבריא שיכול להיווצר נגד כל פגיעה בגופנו ונפשנו, אנו הופכים להיות מתים-חיים.
אבל האב-טיפוס של התעתוע מתרחש בראשית החיים, כשהיעדר התקשרות הורית ראשונית היא מנת חלקו של ילד וכשהיעדר זה מוסווה או מושתק. לרוב, מדובר בהיעדר התקשרות אמהית, שהיא בדרך כלל ההורה המטפל הראשוני, ובכך שדמויות קרובות אחרות אינן מתַקפות לילד את חוויית ההיעדר. המציאות הרגשית והבין-אישית מתערערת ונעשית חמקנית כאשר האם, לעתים מתוך מאמץ גדול לשכנע את עצמה או את האחרים, מפגינה נוכחות, מראה לרגעים קשר עמוק שבהם היא מרעיפה חום על ילדה. היא תצליח לעשות זאת אם תגייס חלקים בעצמה שמסוגלים להתחבר אל הילד ושבהם היא יכולה לזהות אותו כשייך לה, כבשר מבשרה. והילד מגיב להתקרבות זו, נענה לה ומתמלא שמחת חיים ואופטימיות. ואילו ברגעים אחרים, ולעתים יהיה זה בדיוק הזמן שבו ילדה זקוק לה יותר מכל, היא לפתע חשה מחנק ורצון לברוח מקרבתו ומחברתו ונעלמת רגשית.
באותם רגעים ארוכים וקשים, שבהם היא מנותקת רגשית יכולה אם זו להיות נוכחת פיזית, להגיב ולהעניק דברים מוחשיים, לחנך, להדריך, אבל לא באמת להיות קרובה ונוגעת, מרגישה ואוהבת. ברגעי הניתוק שלה מהילד הרך, פועלת האם שלא יצרה התקשרות תקינה עם ילדה ומגיבה אליו כמו אומנת שמשתדלת לעשות את תפקידה בצורה נאמנה אך מחכה לרגע בו תחזור לביתה, כמו אם חורגת שמשתדלת להיות תחליף ראוי אך מייחלת לילד שלה עצמה. וזהו בדיוק הרגע שבו רוצה הילד להיעלם, שתבלע אותו האדמה בו במקום, כי כל כך נורא לו לחוות ניכור זה.
פעמים רבות אותם רגעים של נטישה רגשית יתרחשו כשתופיע לפני האם דילמה שבה עליה לוותר על צרכיה שלה לטובת צרכיו של הילד. כשיהיה עליה לוותר במשהו על עצמה, על משאלותיה, על דברים שיקרים לה באמת, או-אז היא תמהר לוותר על הקרבה אל ילדה, על צרכיו ושלומו הנפשי. בפעמים אחרות אם כזו תתנתק מילדה כשתזהה בו חלקים שונים ממנה עצמה, כשתראה את נפרדותו כאדם, את אחרותו. בנקודות אלו בזמן עם התנתקויותיה של אמו, יחווה הילד נטישה מוחלטת במלוא עוצמתה, כאילו לא היו מעולם רגעים קרובים ונוגעים ביניהם. וכך יתחלפו להם האיחוד והקרבה בנטישה רגשית, ושוב תופיע קרבה גדולה, וחוזר חלילה. אלו הם מעגלים מתעתעים, מבלבלים שמשתקים בסופו של דבר את יכולתו של הילד לרצות דברים עבור עצמו, להתאוות ולבטא בכך את האותנטיות שלו, את חוויית העצמי שלו.
חשוב לומר שהנטישות הרגשיות הגדולות וגם הקטנות יופיעו בדרך כלל שלא בנוכחות עדים, שעלולים להפוך לעדים מרשיעים ביום מן הימים. הן יחולו במקומות מוצנעים, רחוקים מעיניים רגישות שיכולות לזהות ניתוק כזה. נטישות רגשיות יבטאו זרות גדולה, ניכור ומרחק בין הילד ובין מי שאמור לעטוף אותו ולגונן עליו. זה יקרה אחרי שהאורחים הולכים לביתם, אחרי שנשאר רק מה שבאמת יש בין אנשים בתוך הבית ובין קירותיו. אז יצוץ הניתוק הקשה, האין ששורר מתחת לשכבות של מה שנראה כמו קשר הורה-ילד תקין. ויהיו אלו רגעים קשים, מפחידים, של אמת אכזרית. אלא שהאם בדרך כלל אינה יכולה להישיר מבט אל האמת הזו, להתייצב בפניה במלוא קומתה, כי היא קשה כל כך עבורה.
מקרים רבים של היעדר התקשרות הורית מאופיינים בסוג כזה או אחר של תרמית, כי הורים שאינם מצליחים למלא תפקידיהם הרגשיים כהורים כלפי אחד או יותר מילדיהם מתקשים להודות בכך, הטאבו החברתי-תרבותי גדול מדי. הם תמיד נדרשים לזהירות כדי שלא להסגיר את התרמית. כך למשל, הם חולקים כל דבר בצורה שווה לחלוטין בין ילדיהם כדי ליצור מראית עין של שוויון רגשי. באותו אופן הם תמיד מקפידים לאזן כשהם חולקים מחמאה לאחד מילדיהם שאותו הם כן מרגישים במרכז הלב שלהם, הם תמיד נדרשים להסוות ולטשטש, ורק בסתר לבם הם יודעים היטב מהי התרמית. אך להודות בכך, משמעו להפיל את מגדל הקלפים שבנו. תרמית זו חודרת לנשמתו של הילד הרך ומשבשת את חייו.
בגלל הערעור הגדול של המציאות האישית שגורמים השקר והתעתוע, הם תמיד יהיו גרועים יותר מהאמת, גם אם היא קשה ואכזרית. האמת מאפשרת לנו למקם את עצמנו בעולם ולהתחיל לשאול לאן אנו באמת רוצים להגיע, ולכן היא חיונית. כדי להתחבר אליה אין זה הכרח שהיא תתפוצץ ישר בפרצוף, אפשר למצוא דרכים עדינות והדרגתיות להתחברות כזו, אבל אין לוותר על חיפוש הדרך אליה. את העבר ניתן לשים מאחור ולהתכוונן אל העתיד ואל הדרך להשיג את המאוויים רק באמצעות גילוי והתמודדות עם האמת בדיוק כמו שקורה הדבר באומות שנלחמו מלחמות אזרחים איומות. אותן אומות, כמו זו שבדרום אפריקה או במדינות שבמרכז אמריקה, שהגיעו סוף כל סוף לשביתת נשק ורצון של אזרחיהן לחיות אלה בצד אלה. אומות אלו הקימו וועדות לחקר האמת, כדי לרשום ולתעד מה בדיוק קרה, כי רק כך אפשר לאזרחיהן להניח לעברם הפוצע.
ילדים שסבלו מהיעדר התקשרות הורית, שבגרו ורוצים לרפא את פצעיהם מהעבר, עושים מסע לגילוי האמת שלהם ושל המציאות הבין-אישית בתוכה חיו ושעיצבה את זהותם. הם יכולים למצוא את האמת הזו דרך מפגש עם ילדיהם שלהם: דרך קשר שמשתחזר לו במהופך עם אותם ילדים רכים שצמאים לאהבה ושנמצאים תחת חסותם. הם מוצאים את האמת כשהם פוגשים אהבת אמת במהלך חייהם ומתחילים להבין מה משמעותה של אהבה עם אחריות מצד אדם אחר כלפיהם. והם גם מגיעים לטיפול, שבו הם עושים מסע לגילוי וחשיפת האמת של חייהם הרגשיים הראשוניים, גם אם המסע קשה ומפרך.

עוד בבלוג של חנוך ירושלמי

אחד הדברים המרתקים ביותר שקרה בפסיכיאטריה בעשורים האחרונים וקורה ממש בימים אלה הוא הכנסתו של מה שמכונה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סתיו עברי-רינוןסתיו עברי-רינון6/3/2017

חשוב לדעת - אין התיישנות על עבירות אתיות לצורך הגשת תלונה למשרד הבריאות. כל הפרטים על הגשת תלונה למשרד הבריאות:
https://www.health.gov.il/.../Psycho.../Pages/Complaint.aspx

נפגעות המעוניינות באוזן קשבת, תמיכה, סיוע בהתלבטות בנוגע להגשת תלונה וליווי במקרה שיחליטו להתלונן - כל זאת תוך שמירה מלאה על סודיות המידע - מוזמנות לפנות לקבוצת הפסיכולוגיות במייל:
kolkoret2017@gmail.com

סתיו עברי-רינוןסתיו עברי-רינון27/2/2017

שחר אלתרמן ממערכת "עובדה" והפסיכולוגית הקלינית איילת וידר-כהן, בריאיון אצל יעל דן. https://soundcloud.com/glz-radio/sjpfpylxxt3k

סתיו עברי-רינוןסתיו עברי-רינון24/2/2017

עדכונים נוספים. מכתב "תמיכה בלתי מסויגת בנפגעות" בחתימת מעל 900 אנשי טיפול
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=2177

אילנה דיין בראיון אצל קרן נויבך
https://mobile.twitter.com/ReshetBet/status/834322528629829632

גילוי דעת של הסתדרות הפסיכולוגים
http://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%99%20%D7%93%D7%A2%D7%AA-%20%D7%97%D7%A9%D7%93%20%D7%9C%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%94%20%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA.pdf

סתיו עברי-רינוןסתיו עברי-רינון16/2/2017

עכשיו בחדשות ערוץ 2, צפו בתחקיר על המטפל הפוגע!! [ל"ת].

סתיו עברי-רינוןסתיו עברי-רינון29/1/2017

דיווח חסוי למאגר הפוגעים של "אחת מתוך אחת". למטופלות שנפגעו מינית מן המטפל המתעלל - לבי אִתכן. (ולמי שנפגעו רגשית אך לא מינית - גם הפגיעה האיומה שחוויתן ראויה להכרה. צר לי שזה כה חמקמק להוכחה משפטית. אבל יום יבוא והאמת תצא לאור. היא תמיד יוצאת לאור בסופו של דבר).
רציתי שתדעו המאגר של "אחת מתוך אחת" מאפשר לכן לדווח על מי שפגע בכן מינית באופן חסוי ומאובטח.
http://www.ha-makom.co.il/post/shlomit-havron-maagar
איש לא יחשוף את פרטיכן לעולם, אך תוכלו לדעת שאינכן לבד ולחשוב מה ברצונכן לעשות עם המידע, ותוכלו גם לאותת למטופלות אחרות שנפגעו, שגם הן אינן לבד.
https://www.oneofone.org.il/rapists

סתיו עברי-רינוןסתיו עברי-רינון28/1/2017

חנוך ירושלמי, האם תוכל לשפוך אור על הפסיכולוגיה של הפוגע?. אתה כותב באופן חי ועשיר על האם המתעתעת והנוטשת, המנוכרת והמנותקת. האם תוכל לשפוך אור נוסף על הפסיכולוגיה שלה? מה גורם לה להפנות כך עורף לילדהּ? באיזו מידה לדעתך היא מודעת למעשיה?
ושאלה נוספת, אני פוגשת בקליניקה נשים שעברו גילוי עריות, ומגלה שוב ושוב את תפקידה המרכזי של ההתקשרות הלא תקינה עם האם. זו לא רק העובדה שהאם עמדה מנגד כשבן זוגה פגע בבתה (כמו בסיפורה הטרגי של מורן וורנשטיין אשר נחשף לאחרונה בתקשורת). מהסיפורים עולה דמות אם שהתנכרה לבתה ככל הנראה מינקות, ומשהו ביחסיהן משתחזר באופן חולני ביחסיה של הבת עם הפוגע בגילוי עריות. (בנוסף, יש גם נשים המתארות במפורש איך היעדר אהבה אימהית דחף אותן לחפש את אהבתו של האב או בן הזוג של האם, תוך נכונות לשלם מחירים איומים כדי לזכות בפירורי אהבה).
האם גם אתה רואה הקבלה בין הדינמיקה שאתה מתאר ברשימה לבין דינמיקה מאוחרת יותר של גילוי עריות? האם אתה יכול לשפוך אור על הדינמיקה הזו מצדו של הפוגע: בן הזוג של האם או מטפל מתעלל (כמתואר בחלק מהתגובות לרשימה)? הפסיכולוגיה של הפוגע היא נושא שיש לי בו עניין עמוק.

שוש אמיתישוש אמיתי30/10/2016

להלן, תגובתי לפוסט הקודם במדור:. עדי נוימן היקרה! עברתי על רוב התגובות למאמר, וראיתי אותך כמגיבה לעניין!] אבל אני רוצה להפנות את תשומת ליבך, דווקא, לרותם הנפגעת: רותם מעלה את סיפור הפגיעה שלה ב2013 ושוב עתה - לפני כחודש -9.9.2016. אשאל: כ"כ הרבה תגובות אמפתיות נשלחו ב2013 דאז, ועתה - רותם מוצאת לנכון להעלות את זעקתה שוב! אנחנו לא שומעים שהיא מצאה נחמה או פנתה לטיפול מתקן. ב2013 רותם היתה פגועה כבר שנים. נוספו לה 3 שנים של פגיעות והיא עדיין פצועה?! הייתכן? מה קורה כאן? וכי לא צריך לחשוב על מתן מענה פרקטי לנפגעות? מגיבות אחרות כותבות ישר כח על האומץ של הנפגעות לכתוב את סיפור הפגיעה שלהן ומעודדות אותן לגשת להתלונן. אך מכאן ועד לאומץ הנדרש להגיש תלונה - רחוקה היא הדרך. בפרט - שלא קראתי בכל התגובות איך ניתן ולמי אפשר לפנות עם התלונה?!
אולי הגיע הזמן, שיקום/תקום מישהי שתנהל את העסק- החל מאיתור, עבור דרך יצירת קשר עם הנפגעות ועד לליווי הנפגעת באופן טכני-פיזי למקומות הרלוונטיים? [אם ישנם כאלה בהתעללות שהיא אינה מינית].
אני אישית, מוכנה לסייע בהקמת "הרעיון הזה".
כמי שנפגעה ממספר מטפלות דווקא, אני מצטרפת לזעקה של רותם ואחרות, ונחושה לעשות משהו למען עצמנו ולמען דורות העתיד.
הפגיעות הרגשיות שספגתי מהמטפלות [כל מטפלת והפגיעה השמורה לה. אולי ארחיב בפעם אחרת, אם תהיה היענות להצעה הפרקטית שאני מעלה, אחרת, אני לא במקום שאסתפק רק באמפתיה ובעידוד] הן קשות לכשעצמן ורווחות יותר, לעניות דעתי, בציבור הדתי -חרדי בעיקר. היות ששם מקפידים לפנות לבעל מקצוע מבן אותו המין, הרי, שפגיעות של נשים, תגענה, לרוב, ממטפלות – נשים. דא עקא, לא רבים הם הנפגעים בקהילה החרדית שיסכימו לחשוף את הפגיעה, ולכן - מלאכת האיתור כמעט שנועדה לכישלון.
מאידך - אם תהיה עמותה כל שהיא שתעסוק בטיפול בפניות הנפגעים/ות, קי'ים סיכוי, כי תתעוררנה אי אלו פניות.
אני, כאולטרא חרדית, מוכנה לחשוף ולהיחשף בכל מקום שיבטיח לי "טיפול במטפל" – עבורי ועבור אחרות שאין בהן די האומץ והידע לעשות זאת לבדן.
מצפה מקוראות בעלות מקצוע לתגובה מעשית.
מודה לכן מראש
שוש

שוש אמיתישוש אמיתי30/10/2016

"לחופש נולדה" - המשך תגובה מ 2014 לד"ר רחל לב ויזל. כהמשך לדיון מ 2014, שלא ראיתי שיש לו המשך, אני פונה אליך בשאלה - מה והאם נעשה מאז? כי אם נעשה - מדוע לא התפרס כאן? ואם לאו - היתכן? כ"כ הרבה דיבורים ואפס מעשים?
מצרפת כאן את תגובתי הטריה לפוסט הקודם במדור זה - "היעדר התקשרות אימהית וטיפול - 3
מוכנה להתחיל לעשות משהו למען הכלל!!!
לקוראות הוותיקות, לנשות המקצוע שבכן ולנפגעות השונות - הצטרפנה לקריאתי ונמשיך לרקום את המארג הכ"כ יפה שהתחיל להירקם ב 2013.
חבל שלא נמשיך..
אתן מוזמנות להתקשר אלי למס': 0527612587 או לחילופין, להזמין אותי להתקשר אליכן ולקום לעשות מעשה
אני שמחה על הנכונות שהיתה ב 2013 ומקווה שלא נס ליחכן גם היום.
ד.א. אני מצטרפת לכותבות [לא זוכרת מי] הסוברות ,כי לא מדובר בפוגע אחד מסויים. יש לי הוכחה משלי שיש כבר כמה...ולאו דווקא מהקהילה הטיפולית הרשמית. כל מטופל פגוע - זכאי לסליחה, טיפול מתקן ופיוס
וכל מטפל/ת פוגע/ת - חייב לתת את הדין.
אני, כמטופלת שנפגעה מס' פעמים, מתנחמת בעובדה ש"יש דין ויש דיין"
אבל אילולא ימצה הדין - הרי שנמצא הדיין!
ולנפגעות שבנו, לאלו המעזות, מוכנות, ומעוניינות:
אני בת 47, יועצת חינוכית במקצועי ובעלת ניסיון אישי רב תחומי [לצערי ולשמחתי גם יחד], מוכנה לפתוח קבוצת תמיכה לנפגעות [וותיקות, טריות, לא מאותרות וכד']
אנא, עזורנה לי לעזור לנו!
באהבה יתירה
שוש

דני פוקסדני פוקס1/12/2014

לשירה גל: יש גם אופציה שלישית שמטרתה פיתוי. חשבתי הרבה על דברייך שירה.
לדעתי יש עוד אופציה אחת להסבר ריבוי המאמרים במרשתת פרי עטו של המטפל הפוגע. אופציה זו היא פיתוי של מטופלות חדשות להגיע אליו.
אני סבור כך בין השאר כי אין זה מקובל בקרב פסיכולוגים ומטפלים רגשיים לכתוב עשרות מאמרים (כפי שאת מציינת) ברשת. רוב הפסיכולוגים והמטפלים, אם יש להם דברים מקצועיים לומר, הם נוהגים לפרסם אותם בירחונים מקצועיים ששם יש בקרת עמיתים וסינון איכותי ומדעי של מאמרים. ואם הם מפרסמים מאמרים מסוימים גם ברשת, זה לרוב כמה מאמרים בודדים ולא עשרות.

שירה גלשירה גל30/11/2014

מאמרך החדש באתר בטיפולנט: סתירה בין דמות המטפל הפרברט והסדיסט לבין דמות המטפל האתי. במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב הפנתה אותנו המרצה שלנו לבלוג זה ובעיקר לתגובות אליו בפוסטים 3 ו-4.

לדעתה בתור פסיכולוגית ותיקה, וכן לדברי חלק מאנשי המקצוע המגיבים כאן, תגובות הקורבנות בשני הפוסטים מתארות מטפל פוגעני, סדיסט, פרברט, פסיכופת, מתעלל, נרקיסי, נטול חמלה הפוגע באופן אכזרי ושיטתי בחלק ממטופלותיו במישור הרגשי והמיני, תוך ניצול מעמדו ותלותן הגבוהה של המטופלות בו.

מנגד, מצביעה המרצה על כך שהנפגעות טוענות בתגובות לבלוג, כי אותו מטפל עצמו מפרסם לכאורה עשרות מאמרים ברשת שמהם עולה דמות מטפל אחר, כעין היפוכו: אתי, קומפיטנטי ומוסרי.

אחת מהשאלות אותן הציגה לנו המרצה בקורס היא, כיצד תתכן הסתירה ההיפותטית. האם דמות המטפל האתי המשורטטת לכאורה בכתבי האינטרנט הרבים של המטפל הפוגע, היא דמות פיקטיבית אותה הוא ממציא במודע על מנת לנסות לכסות על אישיותו האמיתית הסדיסטית, המניפולטיבית והאכזרית? וככזו, האם היא חלק מהסימפטומים המתוחכמים של הפרעת אישיות אנטי חברתית או נרקיסיסטית? האם מטרתה היא רמיית הכלל, למשל הקהילה המקצועית? או אולי רמייה עצמית?

ניסיון לתשובה חלקית לסוגיה ניתן אולי למצוא במאמרך החדש, פרופ' ירושלמי: "ריבוי פרספקטיבות של המטפל" המופיע באתר בטיפולנט. שם אתה כותב בין השאר: " בכל רגע נתון, הפרספקטיבות של המטפל, כמו אלו של המטופל, הן מרובות, (ש)המטפל "בוחר" לשים אחת מהן במרכז מודעותו". כמו כן אתה מדבר שם על פנטזיות המטפל כמשפיעות על מצבי עצמי אלו ועל: " היכולת (של המטפל) לנוע בין גרסאות אלו של המציאות הקשרית (בתוך הטיפול), אפילו כאשר הן פרדוקסליות זו לזו" כלומר סותרות.

האם לדעתך ניתן להסיק מאמירות אלו כי המטפל הפוגעני שולף פרסונה או פרספקטיבה פרברטית וסדיסטית נוכח מטופלת אחת, ואילו פרסונה יותר מסורה ואתית נוכח מטופל/ת אחר/ת? ואם כן, כפונקציה של מה? מידת פגיעותה של המטופלת? תלותיותה? התעללות קודמת בביוגרפיה שלה? גורמים בקאונטר טרנספרס, כפי שאתה מציע במאמרך? מה בדיוק מעורר טריגר כזה אשר גורם לו להתאכזר ולנצל רגשית ומינית מטופלת מסוימת דווקא?

או שאולי גישה כזו, הדוגלת לפי מאמרך בריבוי מצבי עצמי סותרים ופרדקוסליים אצל המטפל, לו היתה מאומצת על ידי המטפל הפוגעני, גם היא בעצם מצג שווא, שמטרתו סינגור עצמי והצטדקות על מעשים מחרידים, אשר בבסיסו ניסון להטעיה, הולכת שולל וכחש?

אנונימה עלמוניאנונימה עלמוני15/3/2013

מדברים פה כאילו התעללות רגשית בטיפול זה אצל איזה מטפל ספציפי אחד ולא תופעה שלמה. אני הייתי בטיפול שבו חויתי התעללות רגשית וחשתי שבוצע בי ממש 'טבח נרקיסיסטי', ובכלל זה היה אצל מטפלת אשה- פסיכולוגית קלינית בכירה. והאמת לא נראה לי שהיא עשתה משהו חריג. הרי זה חלק מהפרקטיקות של מטפלים לשבת מרוחקים, קרים ו'אנליטיים' מול מצוקה רגשית של מטופל, הלא כן? ראיתם פעם מטפל שמחייך מול המטופל שבזמן שהלה מתאר את קשייו ומכאוביו? לי זה קרה. מטפל שבזמן מצוקה רגרסיבית מתעלם מפניות לעזרה, מטפל שמדבר בנימה פטרנליסטית מלמעלה ומנסה לכפות עמדת סמכות על המטופל שלו.. אתם גועל נפש! ה'טיפול' הפסיכולוגי הזה גרם לכושר התפקוד שלי ולתחושת הערך העצמי שלי רק להתדרדר! לקח לי יותר משנתיים עד שהתחלתי להתאושש קמעה וגם זה מצריך הסתייעות בטיפול אחר- שכיום אני הולכת לעובדת סוציאלית שמדברת אליי ברמה של בן אדם ולא יושבת מרוחקת ואטומה מול הרגשות שלי! א' ב' של טיפול זה יכולת להבין את הבן אדם, הפסיכולוגית לא הבינה אותי בכלום, אבל כפי שנאמר, ברגע שרגילים ליחס כזה, שגדלים עם דמויות הוריות שמעולם לא היו מסוגלות להבין ולתת הכרה לנקודת המבט שלך, זה ישר מכניס לתוך שחזור ממושך ורע.

עדי נוימןעדי נוימן15/3/2013

לרוני שמואלי: מסכימה שאנשים עושים פיצולים קשים אך לדעתי המטפל יודע היטב שמדובר בו. יש לי תחושה שהמטפל המתעלל כשקורא את הדברים פה, יודע היטב שמדובר בו
מזהה את עצמו בחדר הטיפולים כי הנפגעות מפרטות דינמיקה מאד ייחודית
וגם יודע עמוק בליבו שהוא מתעלל במטופליו באופן אכזרי וסדיסטי
אולי אפילו מנסה לטשטש את אשמתו על ידי פירסומים "תמימים" במדיות שונות
אולי אפילו שואל את עצמו: מה עלי לעשות/לכתוב כדי להיראות פחות אשם
כפי שנכתב פה כבר, אינני זוכרת ע"י מי: אולי מנסה לכבס את מעשיו במילים כדי להטעות.
מטפל מתעלל יקר: אינך מטעה איש. אנו יודעים מי אתה.
היה מכובד יותר לו היית מודה, מתנצל, הולך לטפל בעצמך.
דווקא ההתכחשות מעוררת בוז וזעם כמעט כמו המעשים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi15/3/2013

מסע קשה ומפרך. אכן החיים הופכים למסע קשה ומרך, לוקח שנים לגלות את האני בשל משהו שנלקח בילדות.
תודה על המאמר

אורלי בורגאורלי בורג14/3/2013

תגובה לדני פוקס. דני שלום,
אם ידוע לך על גוף כזה אז למה לא לפרסם מעל במה זו את הכתובת לפניות?
יתכן שמתוך החומרים שיצטברו יתאפשר לאפיין דרכי פעולה?
ואולי להפסיק במיידי את הנזק למטופלות שנמצאות כרגע בטיפול אצל אותו מטפל פוגע?
בברכה
אורלי

רוני שמואלירוני שמואלי14/3/2013

משל [אחי]יותם. כל הדברים הנוראים שקראתי בתגובות מעלים אצלי בזיכרון את סיפורו של אחי-יותם,שכמה שנים לאחר מותו התגלה שהתעלל מינית במשך 12[!] שנים במטופל שלו.עד אז נודע ברבים כבכיר ב"מכון אדלר" וכמנחה אהוד בתכנית הטלויזיה "קשר משפחתי".נדמה לי שכדי להיות מאד פורה בתיאוריה ,טיפול ,והסברה טובה להורים הפרוורסיה שלו היתה חייבת לחיות בניתוק מוחלט מחלקי האישיות הטובים שלו.סביר לגמרי שכשנתן הרצאה או צולם לטלויזיה הוא לגמרי "לא ידע שהוא כזה".ולהיפך-כשהתעלל שום חכמה אדלריאנית או אחרת לא היתה נוכחת שם.
על אותו משקל יתכן שאותו האחד שמדברים בו קורא את התגובות והוא לא מתחבר לכך שהכוונה היא אליו.
כבשים שהפסקתן לשתוק-במובן הזה אתן במקום אחר לגמרי. אתן מודעות להתעללות שחויתן,כואבות אותה וגם יודעות לומר עליה הרבה מילים ברורות.אז לא אחזור על קודמתי,חשוב שתלכו עם זה קדימה.לועדת אתיקה מקצועית ולמשטרה. מסה קריטית של עדויות תתן תמונה ברורה ותוכל להיות מובאת לדיון ברשוויות אוכפות חוק .
בתגובות מוזכרות התעללות רגשית ומינית.להערכתי כל סוג של התעללות יתפוס בתלונות לרשויות החוק ובמיוחד אם יאותר דפוס חוזר.ובחלק מהתגובות פה זה באמת מצטיירת תמונה עגומה דומה.
מחזק כוחכן ללכת ולהתלונן.

אורלי בורגאורלי בורג14/3/2013

לחופש נולדה !!! בסימן קריאה ולא בשאלה. לפרופ' רחל לב-ויזל יקרה,
קראתי את המסר שלך בהתרגשות רבה.
ואני קוראת לכל אנשי המקצוע להתגייס במאמץ לתת מענה לבעיה הזו.
חושבת שמה שקראנו פה באוסף התגובות הוא רק קצה הקרחון וברגע שיקום גוף כזה יהיו עוד רבות אחרות שיפנו.
יישר כוח.
אורלי

דני פוקסדני פוקס14/3/2013

לפרופ' רחל לב ויזל, למדתי כי יש קבוצה של אנשי מקצוע רציניים שעוסקת בנושא המטריד הזה מזה זמן רב. ונפלא וחשוב לדעתי שעוד אנשי מקצוע כמותך נרתמים לנושא
אוכל לתת לך פרטים באופן אישי

את מאד צודקת כי הגיע העת להתאחד ולאחד את הנפגעות כדי לצאת כנגד אחת התופעות החמורות ביותר שנתקלתי בהן מעודי

הבנתי מהתגובות והמסרים האישיים פה וגם ממידע שלא מפה, כי מדובר בתופעה רחבה של התעללות רגשית ידועה מזה שנים רבות
ואינני מתיחס כרגע בכלל לנושא המיני
כך שחשוב מאד לדעתי לנסות להתמודד גם עם ההתעללות הרגשית הקשה וארוכת השנים
ונכון שהתמודדות זו יותר מורכבת מבחינות טכניות של עמידה מול הרשויות
נאמר פה בצדק כי לעיתים זו מילה של מתלוננת מול מילה של מטפל

את צודקת רחל שאם הבנות מתאחדות - יש למילתן תוקף רב וזה מקשה לומר כי דבריהן אינם נכונים
הבעיה: שחלקן מפחדות מהמטפל הפוגע וכאן צריך וחשוב לחזקן

רחל לב-ויזלרחל לב-ויזל14/3/2013

לחופש נולדה?. כותבות יקרות,
מתוך התגובות אני משערת שחלק מן המגיבות הן בעלות מקצוע טיפולי ואחרות לא.
לכולנו בין אם אנו אנשי מקצוע טיפולי או לא, היכולת להיפגע רגשית ממטפל מתעלל. כבוגרות או בוגרים יש בידינו הבחירה בין להשאר במלכוד בתפקיד הקורבן ולהפנות את מרבית האנרגיה לעיסוק בפגיעה עצמה ובפוגע (גם אם אין לנו כבר קשר ישיר אתו) -- במובן זה להפוך להיות הפוגעות בנו עצמנו (לשמר את תפקידו של הפוגע), ובין לקבל שהיינו קורבן, נפגענו ואיננו מעונינות לשמר תפקיד זה, ועל כן לעשות מעשה שמשמעו סיום הקשר עם הפוגע (עימות, הבאה לדין, לעיתים גישור, הוצאה לאור).
פגיעה והתעללות רגשית של מטפל קשים להוכחה. גם פגיעה מינית לא תמיד קלה להוכחה. לעומת זאת כאשר יש מספר תיאורים דומים על ידי אנשים שלא הכירו זה את זה קודם, יש לכך משקל רב.

אם אתן מוכנות, או מי מכן שמוכנה, להיפגש עימי ולבחון ביחד דרכי התמודדות, אשמח. אני יודעת שאנשי מקצוע נוספים ישמחו להצטרף ליוזמה כזו.

אז אולי הגיע הזמן לחפש את הדרך לצאת מעבדות לחירות?

מספר הפלאפון שלי הוא 052-8795849

בברכת לחופש נולדה
רחל

אורלי בורגאורלי בורג14/3/2013

תגובה ל"נפגעת כואבת". מוכרחה לומר שתיאור האופן שהסתיים הטיפול שלך ממש העלה דמעות בעיני.
חושבת שהיית במצב נורא כל השנים הללו שנצמדת אל המטפל המתעלל הלזה כמה ייאוש וחוסר אונים ליוו אותך.
אבל זה המקום להרים ראש, דווקא מתוך השפל, ולחשוב מה היית רוצה שיעמוד לצידך כדי שאפשר להוקיע את המטפל הזה ויותר מכך לחסוך חוויה כזו ממטופלות נוספות שאולי מגיעות אליו. האם את יכולה למצוא בתוכך תחושת אחריות חברתית כלפי יצורי אנוש נוספים שברגע זה אולי עוברים אותו הסיוט כמו שעבר עלייך?
אז אנא אזרי עוז והשמיעי קולך - מה היית רוצה שיהיה שם לצידך בשעה שכל הזוועות האלה קרו לך

נפגעת כואבתנפגעת כואבת14/3/2013

מצטרפת לשאלתה של אורלי לפרופ' רחל לב ויזל. גם אני עברתי התעללות שממש הרסה אותי בחוויה שלי, והיא היתה התעללות רגשית ולא מינית. עברו לא מעט שנים ואני ממש באותו מקום: הרוסה, פגועה, לא מצליחה לחזור לחיים נורמליים.

שאלתי לפרופ' רחל לב ויזל: האם גם אנחנו, שלא נפגענו מינית, יכולות לעשות משהו בנושא הזה?

כמו שכתבתי בפוסט הקודם בהתעללות הזו של המטפל היתה המון התאכזרות אלי, על פני כמעט חמש שנים.
הזכרתי כבר שנענשתי על כל דבר שלא מצא חן בעיני המטפל, בעיקר אם לא התפעלתי ממנו או העזתי להטיל ספק במשהו הכי קטן שאמר. ואז היה פשוט נוקם בי: דרך פירושים ואמירות נוראיות על עצמי כמה אני לא שווה כלום, כמה הוא היחיד שמוכן "לסבול אותי" אבל גם הוא כבר לא סובל אותי, דרך קור וניכור כשעשיתי משהו שלא מצא חן בעיניו, דרך "עונשים" סמויים וגלויים – דרך האופן שבו כל הזמן הציג אותי כאדם רע וחלש, דרך חוסר התקווה ששידר לי לגבי חיי והאפשרות שיום אחד אוכל לפרוח.

דרך כך שכל כוונה טובה שלי כלפיו פורשה כמשהו חתרני כנגדו. דרך כעסים נוראיים ואמירות קשות ומפחידות עלי, על האופי שלי, על זה שלעולם לא אוכל להצליח בדברים שרציתי.

דרך כך שכל דרך שרציתי לבחור בה מחוץ לטיפול כדי לצמוח ולפרוח כדי להצליח ולהתקדם, כמו לימודים או עבודה, כמו תחילת זוגיות – כפי שכבר כתבתי הוא ריפה את ידי ואמר לי שלא אוכל, שאין לי את מה שדרוש, שאני עוד לא שם מבחינת הבריאות הנפשית שלי, שעדיף שלא אנסה כי בטוח אכשל. כי הוא יודע, הוא מכיר אותי. הוא רק רוצה למנוע ממני אכזבות כדי שלא אשבר. ובסוף באמת לא עשיתי כלום מרוב הפחדים הנוראיים שהוא הכניס לי לנשמה.

הוא גרם לי לאבד כל אמונה בעצמי, להאמין שאני לא שווה ולא יכולה לעשות כלום.

השאלה שלי כמו של אין גם אין ואורלי: האם זה גם דבר שאפשר לעשות איתו משהו, או כמו שאין גם אין כתבה: זו תמיד תהיה מילה שלי כנגד מילה שלו.

דרך אגב: איך הטיפול הסתיים?
המטפל הודיע לי בהודעת SMS שלא אגיע יותר, אחרי פגישה טעונה שבה בכיתי מאד ואמרתי שאני מרגישה שלא אכפת לו ממני. הוא אמר שבאמת הוא חש שלא אכפת לו ממני כי אני כזו וכזו וכזו: מניפולטיבית, מחפשת רחמים, קשה, בלתי נסבלת.
שלוש שעות אחר כך התקבל מסרון שהודיע לי שהטיפול הסתיים.
ואחר כך התעלם מכל נסיון שלי ליצור עימו קשר.

אפילו שזה קרה כל כך מזמן אני עדיין שבר כלי מכל הסיפור.

אורלי בורגאורלי בורג14/3/2013

תשובה לפרופ' רחל לב-ויזל. שמחתי למקרא תגובתך- קריאה לקום ולעשות מצטרפת לקריאתך לקחת אחריות מקצועית חברתית.
רוצה לשאול לדעתך - לעשות מה?
במישור הפרטני? במישור החברתי מוסדי?
כמה שהבנתי שלא מדובר פה על פגיעה מינית, ואז מה עושים עם פגיעה בטיפול שאיננה מינית?
אני מבינה שקיימים מנגנונים שנותנים מענה לנפגעי תקיפה מינית וגם יש הסטוריה חיובית (כל כך ארוכה!!!)
האם היית יכולה לחשוב על מנגנון שיסייע לנפגעות בטיפול (שאיננה פגיעה מינית) ?
האם את חושבת שיש מקום לגוף כזה? האם ניתן ללמוד ממנגנוני סיוע לתקיפה מינית בהקשר של פגיעה בטיפול שאיננה מינית?
אודה לך על התייחסותך.

רחל לב-ויזלרחל לב-ויזל14/3/2013

האם לצד הכאב והחששות יש אחריות מקצועית-חברתית?. שלום לכולן,
לאחר התלבטות אם להגיב החלטתי להעלות לחשיבה מספר נקודות:
פגיעה של מטפל במטופלת או מטופל היא אחת הפגיעות המיניות והרגשיות הקשות כיון שיש בה הקבלה לגילוי עריות. המחיר לצאת בגלוי יקר ביותר הן בשל היותה של פגיעה מינית פגיעה רב מערכתית (נפגעים נוספים על הנפגעת הישירה) והן בתחומים כגון שם טוב, שם מקצועי, ועוד.
כאשר הנפגע/ת הינם בוגרים ובעלי מקצוע טיפולי עולה שאלת האחריות בנוסף למחירים האישיים.
קשה שלא להבין בין השורות את התגובות בבלוג זה. יש תחושה שכולן מדברות (אמנם בצורה אנונימית?) על פוגע מסויים. התחושה שעולה אצלי היא שהשיח בין המגיבות והמגיבים השונים מקביל להתעללות בחדר הטיפול הסגור. אין שיח ברור, ללא שמות, במעין הרחקה, התקרבות -התרחקות, רחמים ואמפתיה וכעס ועלבון עמוק.
החוק למניעת הטרדה מינית מ 1998 קובע במפורש שבעל המרות אחראי גם אם הנתון למרות הסכים, שתף פעולה או אפילו פיתה. מתוך כ-400 משפטים בנושא מאז הוחל החוק רק שניים יצאו ללא הרשעה. גם אם היתה מילה מול מילה.
לקבוצה יש כוח, למה שהכבשים תשארנה דוממות?
ניתן להישאר בדממה לכאורה וכאב מתמיד בצידה--זה מצב רע, ניתן לעומת זאת לעשות מעשה, וזה אולי יהיה הרע במיעוטו. לשיקולה של כל אחת.
האם לצד הכאב והחששות יש אחריות מקצועית-חברתית?

פרופ' רחל לב-ויזל
ראש בית הספר לטיפול באמנויות
נציבה למניעת הטרדות מיניות אוניברסיטת חיפה

אין גם איןאין גם אין13/3/2013

פרסום התעללות.. נכון שהדרך לעצור התעללות, יכולה להיות פרסום הדבר, אבל כשמדובר במצב של מילה של המטפל מול מילה של המטופל, למה שיאמינו דווקא למטופל?
ברצינות, אני לא תמיד יכולה להאמין לעצמי.
אני אומרת שהבן אדם אמר, הוא טוען שהוא לא אמר. איך מוכיחים? אני הרי לא מקליטה את השיחות.
ועוד אצלי יש למי לפנות, כי זו העוסי"ת, ואחת המדריכות, ואני יכולה לדבר עם המנהלת, שכן מכבדת אותי.
אבל גם את העוסי"ת, ואת המדריכה היא מכבדת.
המילה שלי מול המילה שלהם.

איילה ירדניאיילה ירדני13/3/2013

לפסיכולוגית קשישה - די צורמת המילה "מופע" כשמדובר בהתעללות. ובנשים שנפגעו ועברו את הזוועות האלו על נפשן שלהן, מה שהשפיע על חייהן באופן עמוק. עם זאת, אני מבינה את כוונת דבריך שאני מניחה שמצביעה על פטפוטי הזאב עז המצח שבהחלט לא שותק ולא נכלם ולא מתכנס במאורתו אלא בדיוק להפך. זה אכן לא יאמן.

פסיכולוגית קשישהפסיכולוגית קשישה13/3/2013

כשיודעים מי המטפל המתעלל - הבלוג הזה והתגובות אליו הם המופע המסקרן ביותר בעיר!. מקרים קשים ומאתגרים רבים ראיתי לאורך הקריירה הארוכה שלי - של מטפלים שנפלו וכשלו, אך דבר כזה - טרם.
נסתרות דרכיה של נפש האדם, וכבר חשבתי שראיתי כמעט הכל.
בתקווה שימוצה הדין בהקדם.

עדי נוימןעדי נוימן11/3/2013

לאיילה, אהבתי מאד את דברייך המאד נכונים ונבונים [ל"ת].

איילה ירדניאיילה ירדני11/3/2013

בין מטפל ומטופל ועל התעתוע. בין מטפל ומטופל - נקרא הבלוג הזה, ואכן טיפול הוא חוויה אינטימית המתרחשת בין שניים ואין לה אח ורע מבחינת האינטימיות שמספק הסטינג הטיפולי, מבחינת הסודיות וגם מבחינת יחסי הכוחות: האחד - או האחת - בא(ה) להיעזר והיא חשופה ופגיעה,והאחר הוא על תקן ה"עוזר", בעל הכוח ובעל הידע. הסטינג הזה חשוב מכיוון שהוא מאפשר התקיימותה של העברה ושל השלכות של המטופל, בתוכן הוא יכול לחקור את נפשו במקום שאמור להיות בטוח ושומר ובראש ובראשונה - טוב ומיטיב שמטרתו לפתח ולגדל את המטופל ולסייע לו בהשגת שינוי ובתהליכים הנפשיים אותם הוא עובר. אלא שאם מדובר במטפל פוגעני ומנצל הרי שבחסותם של תנאי הבסיס של הטיפול - שנועדו במקור לאפשר טיפול מיטיב - ניתן לקיים יחסים מתעללים שאין שום קשר בינם לבין טיפול. הרי המטפל הוא בעל הידע ואם הוא אומר עלי ועל אישיותי כל מיני דברים קשים ומאשים אותי בדברים - סביר להניח שהוא צודק והבעיה היא בי, כך עשויה לחשוב לעצמה המטופלת שנפלה קורבן להתעללות. גם יחסי הסודיות שמתקיימים בטיפול בדרך כלל שומרים את הדברים בתוך הטיפול והמטופלת לא מוציאה את הדברים החוצה, הרי זה בין מטפל ומטופל, לא?! בתוך תנאי הבסיס של הטיפול ובהנחה שהמטפל הוא מטפל נצלן ופוגעני שלא באמת חושב על טובת המטופל אלא על מילוי צרכיו הנרקיסיטיים - יכול להיווצר כר מרשים לחוויה של תעתוע. חוויתה של המטופלת את עצמה הופכת לתעתוע אחד גדול: היא תופסת את עצמה כחלשה, כבלתי מסוגלת - כמו שתיארו פה חלק מהנפגעות, תופסת את עצמה כאחראית ליחסי ההתעללות שברוב הפעמים אינה יודעת בכלל שהם יחסי התעללות; היא תופסת את עצמה כאשמה ביחס האכזרי של המטפל - משום שכך הוא גורם לה לחשוב ולהאמין, והיא מאמינה לו ומפנימה את התפיסות המעוותות האלו. עוד תעתוע זה אותו פיצול שהוזכר כאן בין "המלכה" ו"השפלה": רגע אחד היא המטופלת הכי נהדרת וחכמה ושנונה ומקסימה וברגע האחר היא לכאורה מייצגת הפרעת אישיות שאין לה תקנה. התעתוע המתוחכם והאכזרי הזה גורם למטופלת להיקשר למטפל המתעלל שממש כמו גבר מכה משבח ומאדיר אותה וכשהוא "מועד" - הוא מבקש סליחה. אכן תעתוע. תעתוע, אומר לנו פרופסור חנוך ירושלמי , הוא אחת החוויות הקשות. אכן. החוויה הזאת נהיית יותר ויותר קשה משום שהיא לא באה במגע עם החוץ ועם המציאות וממשיכה להתעצם ולהתגבר בין מטפל ומטופל(ת), בחדר הטיפולים שאין לאיש גישה אליו. הדרך לשבור את התעתוע, אם כך, ואת מסכת ההתעללות - היא לפגוש את המציאות ואת החוץ. לאט לאט מגלה המטופלת הנפגעת שהיא לא היחידה שעברה את אותה התעללות עם אותם הדפוסים בדיוק אצל אותו מטפל. היא כבר לא היחידה, המיוחדת והמטופלת הכי הכי שלו, כך מסתבר, אבל כנראה שהיא גם לא הפרעת אישיות בלתי ניתנת לתיקון כפי שהמטפל המתעלל הציג אותה. בהצלבת המידע מסתבר שהפרעת האישיות היא כנראה של המטפל הפוגע עצמו. אם כך, מעטה אחד של הסודיות שמאפשר את התעתוע ואת הפגיעה - מוסר כאשר המטופלות מגלות זו על זו. הסודיות היא תנאי ראשון להתעללות והיא גם מהווה לא פעם בסיס לאיומים של הפוגע: אם תספרי אני אעשה לך כך וכך... אני אספר עליך כך וכך.... כדי לשמר את התעתוע חייב המתעלל ראשית כל לשמר את הסודיות. וה"מטפל" המתעלל הוא אכן מתעתע. הוא יודע שהסודיות חשובה לא רק לו אלא גם עבור המטופלות, כפי שחשובה סודיות לכל אדם ששם את נפשו בכפו של אחר - ועל זה הוא משחק ועל בסיס זה האיומים שלו - להפר את הסודיות, לספר לעולם דברים שהיו ושנאמרו וגם כאלו שלא נאמרו ושלא היו, למה שלא יאמינו לו, הוא הרי המטפל הכל יודע. אלא שהדרך היחידה להמשיך ולהסיר את התעתוע ולהסיר גם את הכוח מהמתעלל - היא לחשוף ולספר, ולהתלונן ולומר את שמו - בפני ועדות אתיקה, בפני כל מי שאמון על שלילת רשיונם של מתעללים שלא ראויים למקתוע הטיפולי. הכוח שאוחז בו המתעלל הוא כוח מדומה, כי ברגע שמעשיו הפרברטיים נחשפים - הוא מתגלה במלוא חולשותיו שבהן הוא השתמש כהצדקה למעשים שאין להם שום הצדקה. הדרך היחידה לשבור את התעתוע היא לפגוש את המציאות ולקרוא לדברים בשמם: שמו של המתעלל ושמה של ההתעללות שבשום אופן אינה טיפול. ועוד עניין: נכתבו פה בתגובות דברים על הצדדים הפוגעניים שבכל אחד מאיתנו וכן על כשלים אמפטיים כאלה ואחרים. יש קו ברור ומובהק בין כשל אמפטי בטיפול ותסכול שהוא חלק מקבלת גבולות בטיפול ובין התעללות של שימוש במטופל לצרכי המטפל; באמירת אמירות אכזריות, בהשפלות, באיסור לדבר על נושא כזה או אחר ובטח ובטח בניצול מיני. יש גם קו ברור בין חלקים תוקפניים נורמלים שקיימים אולי אצל כל אחד ובין אופני ההתעללות שתוארו כאן. הקו הזה הוא ברור ואין לטעות בו. אני מקווה שמי שמכנות את עצמן "כבשים" יאזרו את האומץ לדבר. אני יודעת שזה דורש אומץ רב. אבל זה גם כוח. וזאת זכותכן המלאה לתבוע את הצדק ולקרוא בשם למעשים הנוראים שנעשו בכן ובשמו של מי שעשה אותם שלא ראוי להמשיך לשבת רגע אחד על כיסא המטפל וגם לא לשאת עצות והגיגים על טיפול. אתן אינכן כבשים. אתן נשים חכמות ואמיצות שנפלו קורבן למתעלל שעשה שימוש בכלים שעמדו לרשותו - כלים של חוכמה וידע וכוח - שאמורים להיטיב, והוא עשה בהם שימוש מזיק ופוגעני. זו אינה אשמתכן. ואם מדברים על זאבים - בדרך כלל בסיפורים צדים אותם בסוף.

אורלי בורגאורלי בורג11/3/2013

צעד ראשון - תגובה לדני. חושבת שהאמירה של דני חשובה
הראשונה שמתווה קו מאפיין ראשון למקום כזה שיהיה מעין "מוקד סיוע"
מקום חם תומך.....
כלומר צריכה להיות בו "אוזן מקצועית" מאזינה......
האם צריכה להיות שיפוטית, ביקורתית? שאלה קשה ..... האם צריך להיות בו יותר מאדם אחד?
מה עושים עם החומר שעולה? ברור שצריך להיות קוד אתי כפוף לחיסיון, עד כמה מגינים על מטפלים? שהרי גם מטופלים יכולים פוגעניים......?
מזמינה את כולם להעלות מחשבות

דני פוקסדני פוקס11/3/2013

מסכים איתכן מאד עדי ואורלי ומצטרף לקריאתה של אורלי לחשוב מה עושים. כדי למנוע התעללות מודעת ולא מודעת של מטפלים במטופליהם, או לפחות לנסות להקטין את מימדיה
כדי לספק מקום חם למטופלים שחשים שאולי הם עוברים התעללות
כדי לתמוך בהם בעת יאוש וכאב וכדי לתמוך בהם בעת מאבק
כדי לעצור את אלו שמתאכזרים כעת חייה במטופליהם באופנים שונים

יונית בן-צבייונית בן-צבי11/3/2013

גם ממני לכולם. למען הגילוי הנאות-
לא לא לא ,אין לי שום קשר עם המטפל הפוגע,וממש לא כתבתי את שכתבתי מתוך רצון להגן עליו.
ליבי לנפגעות,אני עומדת מאחורי כ-ל תגובותי כאן.וגם אני סבורה שיש להוקיעו [ואולי להוקיעם]
להביאו לבירור,לפתח צוותי חשיבה ברמות הגבוהות ביותר של חכמה וסמכות כיצד למגר תופעה שבה מישהו שאמור להיטיב-מביא לטראומה מורכבת אם או בבלי דעת!
א---ב---ל
נראה לי שדברי הכבשים שבחבורה נאמרו בשופר ,שכולנו מתייצבים בצד הנכון של המפה ,ושכעת.....
יש מקום בדיון החשוב הזה גם מעבר לעוד אמירה נוספת שצריך להיות סוף לעבריינות בטיפול,שנסתכל באומץ על עצמנו גם מחוץ לסיפור הזה. כי אחרת אנחנו יוצרים פה מציאות פיקטיבית בורלרלינית של רק טובים ורק רעים.
והחיים אינם אגדות ילדים.
ב-scope עדין יותר וגם רחב יותר שכאמור הולך אל מעבר ל "העבריין-לדין!" -חשוב שנסתכל בראי ונהיה ערים לתכונותינו -אנו. האם אין ש ו ם מצב בתוך הטיפולים שלנו ובתוך המשפחות שלנו שאנחנו שוכחים להיות אנושיים? שאנחנו,נניח, אדנותיים?שאנחנו לא ממש רואים את מי שמולנו?
שרגישותנו מתקהה?שמשהו אחר מקבל אצלנו בולטות על פני הסבל של מי שכל כך זקוק לנו ברגע זה? האם אין מצב שנסתיר משהו שאנחנו מתביישים בו אפילו מהמדריך הכי טוב,הכי לא שיפוטי שלנו? האם כבשה היא כל מאה אחוזים של הזמן רק כבשה?האם אין לה אף פעם שום פינות זאביות?
אני חושבת שכולם ברשימה הזאת יציבים מספיק וחזקים מספיק להבין שאינני מתכוונת למסר מטשטש.
מטפל מתעלל ראוי לשלילת רשיונו ולבית המחבוש. נקודה.
אני כן חושבת שמותר לנצל את ההזדמנות לבחון מחדש את הדימוי של ע צ מ נ ו כמיטיבים תמיד.
שוב ,חושבת שחשובה מידה של צניעות ו..כוונת השתדלות להיות ולעשות כמיטב יכולתנו.

אורלי בורגאורלי בורג11/3/2013

תגובה לכולן,. לכל אלה שמשתתפות/ים בדיון הזה אני רוצה לומר - איכשהו נקלענו למצב של התעסקות יתר עם הפגיעה והכאב ואנחנו לא מציעות שום הצעה ממשית איך לפתור את הבעיה.
יקירותי, אלה שנפגעו ואלה שלא, אני קוראת לכולן להתגייס לחשוב על רעיונות לעתיד, איך למנוע מצבי ניצול מודעים ולא מודעים, די לחוסר האונים הזה, בואו נהיה אנחנו היוזמות.
ברור שאין "פתרון בית ספר", ושהמציאות בחדר הטיפולים היא מורכבת מסובכת ומעורפלת, אבל זה לא משחרר אותנו מלחשוב על פתרונות!!!!!

עדי נוימןעדי נוימן11/3/2013

ליונית בן צבי: איבדת אותי. מסכימה עם רותם ואורנה ומחבקת אותן ואת שאר הנפגעות. האם לכל אחד מאיתנו יש צללים בנפשו? בודאי!

אך תגובתך האחרונה פה ועכשיו נראית לי חסרת רגישות וחסרת חמלה.

מדובר בבנות נפגעות שנוצלו רגשית ומינית ושתקו זמן רב. רב מדי.
והנה, בדם ליבן הן סוף כל סוף מעזות להגיד משהו, לתת לנו הצצה קטנה לזוועה שחוו שהותירה צלקות נוראיות בנפשותיהן וגופם.

האם ידענו עליהן גם קודם? חלקנו כן וחלקנו לא.
חלקנו ידע היטב. חלקנו הכיר אותן בקליניקות שלנו. ניסינו להביא אותן לעשות מעשה, להגיד, לזעוק ולצעוק. שנים רבות ללא הצלחה.
והנה סוף כל סוף אחדות מהן מעזות לספר ולו ברמז חלק מההתעללות הנוראית שחוו.
סוף כל סוף אותן "הכבשים" כפי שכונו פה, ששתקו כל כך הרבה זמן, מעזות לפעות, גם אם בחלש כל כך. גם אם בהיסוס.

לרמוז שכולנו כאותו מטפל שפגע, שלכולנו הצל שבתוך נפשנו זה אולי נכון חלקית, אך העיתוי והניסוח, לטעמי האישי לא באים ממקום של חמלה, אהבת אדם ובעיקר רגישות. יש בהן סכנה להשקיט את הכבשים ששתנו כבר זמן רב מדי.

קשה לי מאד עם דברייך בהקשר בו הובאו

רותם ברקרותם ברק11/3/2013

ליונית בן צבי, איזה חוסר רגישות מצידך.. את כותבת: "שלא נמצא חלילה גם אצלנו בפנים אף בקטן,בקטנטן ,את אותו צל,אותן תכונות אופל שאנחנו זועקים נגדן מרה".
מה כוונתך? שאחרי שנים שנוצלתי מינית ורגשית אין לי זכות להתלונן? לצאת נגד?

שאחרי שהאדם הזה הרס את חיי ואת חיי היקרים לי, עלי לשתוק כי אולי גם בנפשי פנימה יש בעיות?
בודאי שיש בתוכי קשיים ובעיות וצל גדול, לא קטנטן! אחרת האיש הזה לא היה מנצל אותי כך ומכריח אותי לעשות מעשים איומים שלא רציתי בהם!
הרי בחר אותי מכל הבנות כיוון שעמוק פנימה אני פגועה ובעלת עבר קשה.

ועכשיו, עלי לשתוק כיוון שגם בנפשי יש חלקים קשים, כי גם בנפשי הקרועה יש צל?
אסור לי להגיד את אשר על ליבי ולזעוק לעזרה?
אסור לי לייחל שימוצא הדין עם האיש שפגע בי כל כך? רק משום שאני לא מושלמת?
וכי יש בכלל בעולם אדם מושלם?

את יודעת מה את מזכירה לי? את הסרט התיעודי המכה השמונים ואחת.
שמונים מכות ספג גיבור הסרט מידי הנאצים ויכל להם. לא נשבר!
מה ששבר אותו היתה "המכה השמונים ואחת" שהיתה תגובת הסביבה בארץ כשסיפר על הזוועות שעבר.

אורנה כץאורנה כץ11/3/2013

ליונית: לפי דברייך כולנו סדיסטים, פרברטים, פסיכופתיים, מנצלים רגשית ומינית?. דברייך מזעזעים אותי.
אני מזועזעת מדברייך יונית.

בודאי שאין אדם מושלם: בודאי שלכל אחד מאיתנו מקומות קשים, תוקפנויות, איזורים לא מודעים ונקודות עוורות, חולשות ובדידות.
אך כאן מדובר בהוקעה ויציאה כנגד מעשי זוועה, שמן הסתם ממשיכים להתרחש גם ברגע זה: ניצול רגשי ומיני, פסיכופתיות, סדיזם, ואכזריות שלא תתואר.

האם אין לדעתך מקום להוקיע דברים אלו? האם העובדה שאין ביננו אדם מושלם אמורה למנוע מלצאת כנגד עוולות מזעזעות ואכזריות שלא תתואר?
אולי יש לך קירבה כלשהי למטפל המתעלל, ועל כן את מבקשת את בדק הבית הזה בתוך נפשנו?

אומר לך כמה דברים על המקומות האפלים בנפש האישית שלי: אין בה ולו פינה אחת של מנוח מאותה התעללות נוראית שעברתי ששברה והרסה כל חלקה טובה לעד, את התום, את האהבה, שרצחה את שמחת החיים שלי ואת האמונה שלי באדם לעולמי עולמים. וכן, זה מקום מאד אפל וקשה.


יונית בן-צבייונית בן-צבי11/3/2013

לפני הרבה שנים,איש אחד חכם. ששמחתי שליווה אותי כברת דרך,שאל אותי יום אחד אחרי שפתחתי ארנק ונתתי מטבע לאיש שניגן בכינור "תגידי,למה לדעתך נותנים לקבצן נדבה?"
"כי רוצים להיות נדיבים"
"ואני חושב משהו אחר- הוא אמר לי-"זה כשחשוב לנו להוכיח לעצמנו שאנחנו נמצאים במקום לגמרי אחר ממנו"....

שנדע אל מידת הצניעות,ונבדוק את עצמנו בעירנות ,שלא נמצא חלילה גם אצלנו בפנים אף בקטן,בקטנטן ,את אותו צל,אותן תכונות אופל שאנחנו זועקים נגדן מרה [וכמובן בצדק].

נפגעת כואבתנפגעת כואבת10/3/2013

לשתיקת הכבשים, כל הכבוד לך! מסתבר שלכבשים קצת נמאס לשתוק. אני מעריכה ומעריצה אותך ואת דברייך.
ואולי באמת לו שתק הזאב, היו שותקות גם הכבשים

רותם ברקרותם ברק10/3/2013

לשתיקת הכבשים, מזדהה עם כל מילה שלך! תודה לך [ל"ת].

שתיקת הכבשיםשתיקת הכבשים10/3/2013

לפרופ' חנוך ירושלמי, על ד"ר חניבעל לקטר. לפרופ' חנוך ירושלמי,
מעורר פליאה ומרגש כיצד היטבת לבטא את רגשותי מול המטפל שפגע בי רגשית ומינית במשך יותר משלוש שנים.
תודה שניסחת במילים כל כך מדויקות את רגשותי הסוערים, כמעט כאילו היית שם!

אחרי הניצול שחוויתי אני בטיפול אני מתקשה להשתקם. אף שזה קרה לפני שנים לא מעטות, אני חשה באמת "כמתה-חיה" כפי שכתבת.

כך כתבת בפוסט:
" במקרים כאלה כשהרצון האישי והאותנטי שלנו מבולבל וכשחווית העצמי מעורערת לחלוטין עלול להשתלט עלינו רצונו של אותו אדם שתעתע בנו.

אדם זה שמעוניין לנצלנו מסיבות מיניות,
כלכליות או אחרות יכול אז להשתלט עלינו ולעשות בנו כבשלו בלי שנוכל אפילו למחות על כך. כשרצונו של המתעתע משתלט עלינו נמחק כל כוח ההתנגדות והמרד הבריא שיכול להיווצר נגד כל פגיעה בגופנו ונפשנו, אנו הופכים להיות מתים-חיים."

אכן בעקבות החוויה הנוראה מול הניצול הרגשי והמיני שחוויתי על פני זמן רב מדי, ללא כל יכולת לצאת ולברוח ממש כפי שאתה כותב: הוא עשה בי "כבשלו" בלי שיכולתי "אפילו למחות על כך". אכן נמחק בתוכי "כל כוח ההתנגדות והמרד הבריא שיכול להיווצר נגד כל פגיעה בגופנו ונפשנו" כפי שאתה מנסח זאת בקולמוס אומן, ואכן אני מרגישה בכל אותן שנים שחלפו מאז "מתה-חיה".

חשבתי בהקשר זה על דמותו של האדם הפוגעני דרך הדוגמה של הפסיכיאטר ד"ר חניבעל לקטר, ועל האופן בו היטיב להבין לנפשה של קלאריס בסרט ובספר שתיקת הכבשים.
גם הוא, כמו אותו אדם פוגעני בתיאור המדוייק להפליא שלך, שיתק את קורבנותיו על ידי כך שהבין מאד לנפש האדם הפגוע, עם חסכיו ועברו הקשה והטראגי, וניצל הבנה זו כדי לשתק, לפגוע ולנצל, לתעתע ובעיקר:
להמית.

חשבתי גם על אלי פלח.
פלח כזכור ניצל מינית את קורבנותיו. ידידה שלי היתה מנפגעותיו. לימים סיפרה שמה שדחף אותה להעיד כנגדו בסופו של דבר מול ועדת התלונות של מועצת הפסיכולוגים לא היה הניצול המיני שחוותה אלא דבר אחר.
היה זה הספר שפירסם פלח שבו ניסה להכחיש את מעשיו המכפירים.
עזות המצח שלו לפרסם כתבים המתכחשים לעוול הנורא שגרם לנשים שפגע בהן, כמו גם ההתנשאות הנוראית שבפירסום הגיגיו המכחישניים והנרקיסיים, הם שדחפה אותה להעיד כנגדו.


דני פוקסדני פוקס10/3/2013

מסכים עם כל מילה שלכן דנה ועדי, ומצטרף לקריאתך עדי למטפל/ים הפוגע/ניים: די להצגה, אנחנו יודעים. עדי את כותבת "למטפל/מטפלים הפוגע/ניים אני מבקשת לומר בזאת: מספיק עם ההצגה, אנחנו יודעים. "
אני איתך

עדי נוימןעדי נוימן10/3/2013

לדנה, מסכימה איתך. לגבי המטפלים הפוגעניים - "לעיתים הם מחזיקים בעמדות מקצועיות רמות דרג". את נוגעת בלב אחת הסוגיות המטרידות אותי ביותר בכל העניין והיא האופן שבו הקהילה לעיתים עוצמת עיין מהמתרחש, מתוך מבוכה וכמיהה לדשדש באיזור הנוחות שבלא לעשות דבר, שבלא לינקוט עמדה. רבים מזדעזעים עמוקות בשיחותינו זה עם זה במטבח התחנה או בבית הקפה, אך נוכח המטפלים הפוגעניים אנחנו הופכים אילמים.

הרי רבים מאיתנו פנו למקצועות הטיפוליים כדי להטיב, כדי לעזור, לא כדי לפצוח במלחמות ומאבקים. אך בבחירה הזו אנחנו מפקירים את אותם/ן נפגעים ונפגעות. אחר כך חלקם מגיע אלינו לקליניקות, אחרי שעברו התעללות נוראה, ואנחנו נדהמים מעומק הפגיעה שחוו וחשים חסרי אונים נוכח הנזק הנפשי הנוראי שאנו עדים לו.

את כותבת דנה כל כך נכון אודות אותם מטפלים פוגעניים שחלקם מתאכזר למטופלות באופנים שהדעת אינה סובלת: "לעיתים הם מחזיקים בעמדות מקצועיות רמות דרג, מה שמקשה עוד יותר להפעיל כנגדם את מנגנוני הענישה שראוי היה להפעיל".

אם נעזוב לרגע את עניין הענישה, שלשמו אולי צריך תלונות רשמיות של הנפגעות, וחלקן מפחד הרי להתלונן, אם מהטעמים שאת הזכרת ואם מתוך פחד בשל איומים שהמטפלים הפוגעניים איימו עליהן.

אך אני חושבת על כל אותם מוסדות בכירים המעסיקים את אותם סוטים, פסיכופתיים ונצלנים.
אני חושבת גם על אותם כתבי עת והוצאות ספרים הנותנים להם במה.
יתכן וכנראה שאין זה פשוט עבור מוסדות שכאלה להקיאם מתוכם ללא תלונות רשמיות,
אך דבר אחד כן אפשר לעשות כקולגות וזה לומר לאותם מטפלים: "אנחנו יודעים!
די להעמדת הפנים הבלתי נסבלת הזו. די לצביעות וההתקשטות מעוררת הבוז בנוצות של מטפלים אמפתיים ורגישים לזולת."

מקוממת אותי העובדה שחלקם עושה את עצמו כאילו איש אינו יודע, ומציג פסאדה של מטפל מן השורה, מפרסם חדשות לבקרים כתבים שאין בהם כל איזכור של ההתעללות הנוראית המתרחשת בחדרי חדרים, בניסיון לכבס ולהלבין את העוולות הנוראיות הנעשות במקביל בסתר, ועולם כמנהגו נוהג.

למטפל/מטפלים הפוגע/ניים אני מבקשת לומר בזאת: מספיק עם ההצגה, אנחנו יודעים.

דנה אמירדנה אמיר9/3/2013

המשך אותו עניין. את צודקת כמובן, חלק ממה שמשמר את הדפוס המתעלל של מטפלים הוא בדיוק המעגל המכושף הזה הנוצר בין קוטב הפגיעה - וקוטב הכפרה. מטפלים מתעללים מטיחים את המטופלים/מטופלות שלהם מקוטב לקוטב כמטוטלת, רומסים ומנצלים אותם מן הצד האחד - ומכפרים על הפגיעה על ידי ההאדרה של המטופלים האלה ובאמצעות ניפוח האשליה של ייחוד, של מקום שכביכול אין לו תחליף. לא סתם השוויתי בין הדפוס הזה לדפוס גילוי העריות. גם שם משתמר המעגל באופנים דומים, תוך שממד "ההמלכה" מכפר על ממד הניצול ומסווה אותו. אלה מעגלים שקשה מאד להיחלץ מהם, אך זה איננו בלתי אפשרי. יותר מכך - אני רוצה להאמין שכשמחלצים מטופל או מטופלת מן המעגל הזה גואלים במובן מסוים גם את המטפל מאותו מעגל הרסני שגם הוא לכוד בתוכו. מטופלות רבות מסרבות להתלונן מתוך הפחד לפגוע במטפל שהן חוות כחלש, כחסר אונים, כפצוע. אחד הצעדים בהיחלצות מן המעגל הזה קשור בהבנה שלא מדובר בהצלת האחד מול הרס האחר. מדובר בהצלה של שניים.

יונית בן-צבייונית בן-צבי9/3/2013

לעדי לאורלי ולדנה-יש הרבה בדבריכן על ההגיון בהקמת גוף שיתן גב למטופלים ומטופלות שעברו התעללות כ. בעיה נוספת שעולה כאן היא האמנם אם וכאשר יקום גוף כזה ידיו תהיינה מלאות בעבודה...
כי נדרשים הרבה מאד כוחות מצד מטופלות לקום ,לעשות מעשה ולחשוף את מה שבליבן. כי הרבה פעמים התמונה בעצם אמביבלנטית ,וההתעללות מתובלת בהרבה תשומת לב אישית ,מסוג שלא קל לאבד למי שהגיע לטיפול כשהוא זקוק מאד לניראות.מטפל מתעלל יכול "לפרוט על הצליל הזה"ולהבטיח כאב מאיים את המשך מקומו אצל המטופלת,ואת המשך שתיקתה.
עם זאת אכן לא נכון להניח למצב כפי שהוא.קטונתי מלטכס עצה ברורה,אך נראה לי שחשוב שיתנו את הדעת ,גם בליווי התנסחות פומבית,האנשים שאמונים על הקוד האתי ועל סוגיות משפטיות שקשורות לטיפול.

דנה אמירדנה אמיר9/3/2013

לעניין מטפלים פוגעים. לצערי הרב אי אלו מטפלים פוגעניים כאלה מתהלכים בינינו. לעיתים הם מחזיקים בעמדות מקצועיות רמות דרג, מה שמקשה עוד יותר להפעיל כנגדם את מנגנוני הענישה שראוי היה להפעיל. מאחר שעל פני השנים נתקלתי ביותר מפניה אחת של ניצולי וניצולות פגיעות מן הסוג הזה - אין לי ספק שהדרך הנכונה שעלינו לנקוט בה כאנשי מקצוע היא למצוא דרך לאחד את האינפורמציות המגיעות אלינו ולייצר מנגנון המקביל אולי לפורום "תקנה" הידוע, שתפקידו לבדוק ולהצליב את הסיפורים ולקבוע אם יש להם תוקף המחייב פעולה, וכן להעביר את המידע לגורמים המתאימים. לא ייתכן שניתן יד, בשם עיקרון ההגנה על חסיון המטופל או בשם כל עיקרון אחר, יהא שמו אשר יהא, להמשך של התנהלות מקצועית מתעללת. אין בעיני שום משמעות לשאלה אם המטפל הוא פגוע. גם אם הוא עצמו ניצול של התעללות - זה איננו נותן לו לגיטימציה להמשיך את ההתעללות הזו ועוד לכנותה טיפול. מעבר לכך שזו הוספת פשע על פשע - זה עלבון למושג טיפול ולמושג מטפל. לקרוא להתעללות מן הסוג הזה טיפול הוא כמו לקרוא ליחסי גילוי עריות - אהבה.

אורלי בורגאורלי בורג9/3/2013

מחשבות על הסיטואציה הטיפולית תשובה ליונית ועדי. תיאורך את הסיטואציה הטיפולית אכן מדגיש את הערפול ואת חוסר היכולת לקבוע איזה שהיא אמירה שיפוטית מוחלטת לגבי מטפל מסויים בסיטואציה טיפולית (לא מתכוונת למטפלים פסיכופתיים). כך אנו מובלים לחוסר אונים וחוסר יכולת לחשוב על פתרונות.

כאשר מצטברות טענות נגד מטפל יש לזה אפקט מצטבר גם אם קשה להפעיל שיפוט אוביקטיבי. בנוסף, עצם קיומו של גוף כלשהוא יכול להיות גורם משמעותי ומרתיע כלפי מטפלים פסיכופטים ואולי גורם ממריץ למטפלים לקבל הדרכות, לטפל בעצמם, ולהיות מודעים לעצמם ולמה שקורה בחדר הטיפולים שלהם.
היבט נוסף למה שאת מעלה יונית, מה באשר לעזרה למטופלים שאולי נפגעו ממטפל שלא בזדון, שלא במודע? בגלל כשל בקשר הורי של המטפל, (לדוגמא)? מדברייך עולה אמירה שמזכירה לי סיטואציה של פגיעה מינית "היא אמרה, הוא אמר" גם שם עלתה שאלת היכולת לשפוט מי צודק. התארכה מאוד התקופה עד שקמו גופי סיוע לנפגעות תקיפה מינית בגלל תפיסת הקושי הזה. כולם מתארים פה כמה קשה למטופל להתנתק ממטפל, לזהות מצב של פגיעה בטיפול, אז אם יימצא אותו מטופל שימצא כוח לפנות לעזרה כלשהי האם תוכלי לומר לו "שמע אין לנו כלים לשפוט האם היתה פה פגיעה כי הדברים כל כך סוביקטיביים"? האם ההחלטה מי צודק היא שחשובה? או הסיוע למטופל שמצא בתוכו די כוח לפנות לגוף מסייע מחייבת להתגייס ולסייע לו למצוא את דרכו ? ואולי לספק לו הסבר על מה שקרה לו.
האם עצם קיומו של גוף כזה לא יכול להיות גורם מעצים למטופלים שמפחית את חוסר האונים והתלותיות של מטפלים במטופלים? אולי יש כאן מצב מעגלי? - לדברייך יונית - כיום החשיפה לאור של מצבים סדיסטיים מוגבלת מאוד, האם אפשרי שהמצב הוא כזה מאחר שאין אין גוף שאפשר לפנות אליו לדווח להתייעץ? ואז באמת מטפלים סדיסטיים לא נחשפים.
ברור שאני מצטרפת לקריאתה החד משמעית של עדי להקמת גוף מסייע שמטרתו הראשונה במעלה הוקעת מטפלים מתעללים מקהילת המטפלים. חושבת על הגדרת תפקיד רחבה יותר - סיוע והעצמה למטופלים שנפגעים (כן נפגעים סוביקטיבית) ממטפלים שנמצאים בתחום האפור שלגביהם קשה לקבוע האם היתה פגיעה. האם עצם קיומו של גוף כזה לא יפחית את חוסר האונים והתלותיות של מטופלים במטפלים?
האם מישהו יכול לדמיין שבכל קליניקה טיפולית יהיה תלוי שלט שמבהיר למטופל שזכותו לפנות לקבלת ייעוץ נוסף אם מרגיש נפגע עם שם וטלפון לאן לפנות????
מכל התגובות שקראתי עד כה עולה חוסר אונים, ויותר חמור, השלמה עם חוסר האונים הזה, שמעלה בי מחשבות על "הזדהות עם תוקפן" למה כולנו משלימים עם זה? למה בהכרח זה צריך להיות כך?
בואו נשנה, בואו נעשה משהו!!

עדי נוימןעדי נוימן9/3/2013

מצטרפת לקריאתך אורלי להקמת גוף רשמי לטיפול בנפגעות של מטפלים מתעללים וסדיסטיים. אני מאד מסכימה עם כולכם שיש סוגים רבים של מטפלים מתעללים, למעשה יש כעין רצף על פי קריטריונים שונים ובניהם חומרת ההתעללות ומידת הנזק שנגרם למטופלים.
כפי שהזכרת אורלי, חלק מהפגיעות הן בתחום "האפור" של פגיעה לא מודעת במטופל, ללא כוונות זדון של המטפל, מתוך פתולוגיות לא מודעות שלו, ובקצה האחר של הרצף אותן פגיעות איומות שהדעת אינה סובלת שחווית את אורנה, ועוד בנות שהעידו עדויות מזעזעות בפוסט הקודם. פרוורסיות מיניות, התאכזרות, ניצול, סאדיזם ודפוסים פסיכופתיים - שחלקם דווקא כן מודעים אך כנראה בלתי נשלטים.

כפי שהזכירו דני ואחרים, אחת הבעיות הגדולות היא שמטופלים רבים אפילו לא מבינים מיד או בכלל שהם חווים התעללות נוראה עד שהפגיעה כבר מאד קשה ולפעמים באמת כפי שאורנה הזכירה, כמעט לא הפיכה. גם אז לעיתים קשה מאד לעזוב מטפל מתעלל בגלל הקשר העמוק, הרגרסיה והתלות. אך גם בגלל שאותם מטפלים מתעללים הם פעמים רבות מאד סדוקטיביים ודומיננטיים ביותר, ומשתמשים בידע שלהם על עולמו של המטופל כדי למנוע ממנו לעזוב או לסיים את הטיפול.

לכן הרעיון של גוף שיסייע למטופלים הנפגעים באופנים שונים נראה לי מאד טוב!
למשל, גוף דיסקרטי וחם שיהיה אפשר לפנות אליו כדי בכלל לברר האם הדברים שקורים לפרט בטיפול תקינים או לא, עם כל הבעייתיות בנושא, כפי שמפרטת כל כך יפה יונית בן צבי. גוף שיספק תמיכה ופרספקטיבה נוספת והצצה לחדר הטיפולים, שלפעמים קורים בו דברים איומים ונוראיים תוך ניצול מצמרר של חוסר האונים של המטופל בסיטואציה הטיפולית.

גוף כזה יכול גם אחר כך לספק שירותי "עזרה ראשונה" למטופלים נפגעים. ליצור קבוצות תמיכה ולהפנות לטיפול חדש.

יש אמנם ועדות משמעת אך תפקידן מאד שונה.
אנחנו יודעים גם מהספרות המקצועית שועדות המשמעת אין להן תפקיד תמיכתי, ושרוב הנפגעות בטיפולים נפשיים, לרבות הנפגעות מתקיפה והטרדה מינית של מטפלים, לעולם לא יפנו לועדות המשמעת. זו עובדה עצובה אך תקפה על פני שנים רבות ועל פני מדינות שונות.

לעומת זאת הניסיון המחקרי עם גופים לעזרה בנושאי תקיפה מינית, הראו שנשים כן נוטות להעזר בגופים אלו. אולם פחות כשמדובר בפגיעה מינית או רגשית בטיפול נפשי.

לכן נראה לי נכון שיקום גוף כזה שתפקידו להכיל, לסייע, לשמש אוזן קשבת ומקום חם ומגן עבור מטופלים שחוו התעללות בטיפול. וגם ללוות, לתמוך ולכוון במידה והנפגעים מעוניינים לפנות לערכאות הרשמיות לשם תלונה.

אני מנצלת במה זו לקרוא למי שמוכן לעזור לחשוב יחד כיצד ניתן ליישם רעיון זה.

ולקהילה הטיפולית ברצוני לומר: אני מצטרפת לקריאתו של דני לטפל בחומרה במטפל הפוגע, ובאחרים שכמותו, ובעיקר: להקיא ולהוקיע מתוכנו.

אני בושה להיות חלק מקהילה טיפולית שמתיחסת בסובלנות או בפסיביות לתופעה של מטפלים סדיסטיים, נצלנים, פרוורטיים ופסיכופתיים שמנצלים מטופלות חסרות אונים לשם סיפוק יצריהם ומאוויהם.

יונית בן-צבייונית בן-צבי9/3/2013

לאורלי-לדעתי שפה פרשנית ואקום וסובייקטיביות מגנים על המטפל.... אפילו משפט פשוט כמו "זה מה שא-ת מרגישה" ,כשאת משמיעה ביקורת באוזני המטפל.. אמירה לכאורה מאד הגיונית,שלפיהזוהי תפיסתך ,אבל אחרים באותה סיטואציה היו יכולים לתפוס לגמרי אחרת ממך....ויכול להיות פה רימוז לתפיסות הלא-אדפטיביות שמנהלות אותך והביאוך לפנות לטיפול...קשה לומר משהו משמעותי לגבי טענה של תפיסה סובייקטיבית.כאילו שקיימת אובייקטיביות בואקום של חדר הטיפול,שנבצרת מראייתך...
גם השפה הפרשנית לעיתים סותמת פיות. "אולי את אומרת לי כך כי כך היית מרגישה ומגיבה גם לגבי אביך בסיטואציה דומה.. כביכול זהו הלוז ,זהו עצם העניין,אז מה לך כי תליני..
יתרונות וחסרונות יש לואקום בחדר. הוא מאפשר להגיע למקומות העדינים והעמוקים ביותר. הוא גם לא מונע טעויות ועיוותים בשיפוט המציאות הבין אישית.ואם המציאות היא של מטפל נרציסט ופרוורט מול מטופלת קורבנית ובעלת דימוי עצמי סופר-נמוך-תמונה שמשורטטת בפרוטרוט בתגובות לשני הפוסטים האחרונים של פרופ' ירושלמי-יקשה מאד על מישהו חיצוני לבקר את הסיטואציה ולקבוע משהו תקף ומהימן לגביה-אלא אם כן יתאפשר זימון של מקרים אחדים ויוכלו להיות מאותרים דפוסי התנהלות דומים. מתוך הפרטיות של הסיטואציה הטיפולית והנטייה הכללית להימנעות אצל קורבנות התעללות,אכן נדמה לי שמקרים כאלה -חשיפתם לאור מוגבלת מאד.שלא לדבר על אפשרויות לפעול בעקבות החשיפה.

אורלי בורגאורלי בורג9/3/2013

תשובה לאורנה ולדני. לאורנה,
אני רוצה להצטרף לאמירתו של דני ולהביע את אהדתי לך על הסבל והפגיעה הנוראה שחווית. מה שאת ובנות נוספות שכתבו כאן מעלה בי תחושת זעם נוראית וחוסר אונים.....איך זה יכול להיות??? למה אין מנגנון כמו נציב קבילות למטופלים - למניעת תופעות כאלה.
חושבת שאולי מקומות כמו הבלוג הזה יכולים להיות מקום להשמעת מחאה ואולי גם לחשיבה וסיעור מוחות שיעלה רעיונות מה אפשר לעשות בכל זאת מבלי להיכנע לחוסר האונים.
אני רוצה להביע המון הערכה לך אורנה שעשית דרך ארוכה כדי להחלים מהנזק שגרם לך אותו מטפל והיום את מבינה מה קורה ואולי יכולה להרים ראש, אם כי אני מבינה שהסבל עדיין רב.
אני רוצה לחזור דווקא לאותם מקרים "אפורים" כשלא מדובר במטפל פסיכופת סדיסט או פרברט שלגביהם אין ויכוח שצריך לשלול את רשיונם. ייתכן שמטפלים שחוו כשל בקשר ההורי משחזרים את הכשל הזה שנית בקשר עם המטופל שבא למצוא תיקון לכשל כזה שהוא עצמו חווה, ובמקום תיקון מיתוסף נזק על נזק. ההשערה שלי שמטופלים כאלה ירגישו "זה מה שמגיע לי" ותחושת חוסר האונים שלהם אך תגבר. מה עושים במקרה כזה? איך אפשר להתגונן? האם אפשר?

דני פוקסדני פוקס9/3/2013

לאורנה: את מתארת תיאור מזעזע וחמור מאד. מזעזע ונורא משטפלים כאלה מסתובבים ביננו.

את צודקת לדעתי שלמטופל אין כמעט מרחב בחירה בסיטואציה איומה כזו והנזק הוא בלתי נתפס בכלל. יש פה ניצול איום של עמדת כח והשפעה, של יחסי העברה וניצול התלות בשרות הפרברסיה והנרקיסיזם באופן הכי אכזרי שאפשר להעלות על הדעת.

לכן לאדם כזה יש לשלול את רשיון הטיפול. אינני רואה כל פתרון אחר.

לדעתי את גם נוגעת פה בעברות שדינן מאסר אך אינני מצוי בפרטים.

אני מקווה שתצליחי להשתקם אחר החווייה הנוראה שחווית!

אורנה כץאורנה כץ9/3/2013

תשובהלאורלי: אני חושבת שחשוב להבדיל בין מטפל פגוע, לבין מטפל פסיכופת, סדיסט או פרברט. את שואלת בתגובתך:
" במישור מטפל מטופל -
שם הדברים יותר חמורים כי המטפל אמור להיות מודע לתהליכים הנפשיים שקורים אצלו ואיך הוא מעביר אותם למטופל שלו. כבר דובר פה רבות של כך שמצבו של מטופל פגיע תלותי אז איך מתגוננים בכל זאת ממצב שקר ותעתוע בסיטואציה טיפולית? "

אם אני חוזרת שוב לכתביה של אליס מילר אני חושבת ששם מתוארים מטפלים שהם פגועים מילדותם המוקדמת על רקע של כשלים הוריים מוקדמים, ופגיעויות אלה גורמות להם מצד אחד להחיות מחדש בטיפולים סיטואציות בהן הם מיטיבים לכאורה, בהן הם רגישים כביכול לצרכי הזולת, אך בפועל להתעלל שלא במודע במטופלים שלהם, מתוך אטימות, כשלים אמפתיים וחוסר חום ואהבה אמיתית למטופל. הם פשוט משחזרים את הכשל ההורי שהם חוו, אולם באופן לא מודע.
כמו שאחדים הסבירו בפוסט הקודם, רבים מהם מציגים קווים נרקיסיסטיים מאד בטיפול וידרשו מהטופל להזינם באספקה והזנה נרקיסיות באופן מתמיד.

בתור מטופל, בפרט פגוע בעצמו, קשה להתגונן בפני מטפלים כאלה אך אולי אפשר לקוות לפחות שהם לא יחצו קווים אדומים של פרברסיה, פסיכופתיות, נקמנות, רוע וסדיזם.

לעומתם מצב שהוא מסוכן פי כמה אך לשמחתי יותר נדיר, הוא כשמטפל בעצמו לא רק פגוע מילדותו בפגיעות של כשלים אימהיים והוריים המתוארות יפה בפוסט, אלא גם פיתח הגנות פסיכופתיות, נקמניות, סדיסטיות ופרברטיות.
לצערי אני חוויתי מטפל כזה וקשה לתאר את עומק הפגיעה ואת גודלו של חוסר האונים בסיטואציה כזו.

חלק מהמטפלים האלה יציגו פסאדה של עצמם בכל הזדמנות כאכפתיים, רגישים וכידענים גדולים בנושא פגיעות מוקדמות או צרכים אחרים של המטופל שלהם. הם יצרו בקרב המטופלים אשלייה של נראות וידע רב. קרוב לודאי שהם אכן ידענים גדולים בנושאים אלה, כי גם הם חוו כשלים הורייים כאלה בילדותם ואולי לכן פיתחו הגנות כל כך ארכאיות, פתולוגיות וקשות.

ולכן הם גם כל כך מטעים, ולשאלתך: לדעתי בתור מטופל, ממש לא ניתן להתגונן בפניהם. זה לפחות הניסיון המר שלי.
כשמטפל נהנה לראותך מושפלת וכאובה, וחש סיפוק סדיסטי לראותך פגועה, כשהוא מנצל אותך רגשית ומינית, אין הרבה שתוכלי לעשות כנגד זה. כשאת מבינה עד כמה נוצלת והושפלת ונפגעת מאד, כבר מאוחר מדי והפגיעה בנפש ולעיתים גם בגוף ובדימוי הגוף היא אנושה ולערכתי גם לא הפיכה.

אלה מטפלים שיקחו את האמת העצובה של חיי המטופל שלהם, על הטרגדיות שחווה, וישתמשו בה כדי לפגוע במטופל עוד יותר ולנצלו לשם סיפוק צרכיהם הנרקיסיים, הנקמניים או המיניים.

ובחזרה לשאלתך אורלי, מה אפשר לעשות? מתוך ניסיוני, לפחות בזמן אמת, כמעט כלום. את לגמרי חסרת אונים וחסרת ישע בסיטואציה הנוראית.

אורלי בורגאורלי בורג9/3/2013

העדר התקשרות אימהית. שאלתי לפרופ ירושלמי:
במישור אמהות ילדים-
לפי הבנתי אמהות שנוהגות כך בילדיהן לא עושות זאת באופן מודע, גם הן חוו חווית נטישה שקר ותעתוע בילדותן, זה הדפוס שהן מכירות ואותו הן מעבירות לילדיהן. אז איך בכל זאת שוברים את מעגל ההעברה הבינדורית הזאת? טיפול?
במישור מטפל מטופל -
שם הדברים יותר חמורים כי המטפל אמור להיות מודע לתהליכים הנפשיים שקורים אצלו ואיך הוא מעביר אותם למטופל שלו. כבר דובר פה רבות של כך שמצבו של מטופל פגיע תלותי אז איך מתגוננים בכל זאת ממצב שקר ותעתוע בסיטואציה טיפולית?

hana hoffmanhana hoffman9/3/2013

המשך.... חסר לי קישור בין דמות המתעתע בכוונה, כביכול, ובין דמותה של האם שיוצרת העדר התקשרות. נצפה לפרק הבא.

hana hoffmanhana hoffman9/3/2013

אוי. מהפרספקטיבה הזאת שאתה מתאר יהיה קשה למצוא הרבה אנשים עם תחושת עצמיות חסונה. חסר לי קישור. שהדפוס הטיפולי שלה יוצר הידר התקשרות. נצפה לפרק הבא.