×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

חיי הנפש, תרבות, והשגרה בציון

מחשבות על תלונה כוזבת אודות אונס בקהילה חרדית – ביטוי לתוקפנות הרסנית או קריאה לעזרה?

מנהג בקהילות ישראל שבבר-מצווה מושלכות סוכריות מעזרת נשים על ראשי הגברים בכלל וחתן הבר-מצווה בפרט. אשתי העירה את עיניי לכך שחלק מהנשים שואבות הנאה מהשלכת הסוכריות, הפגיעות המדויקות במטרות העטופות בטלית, השירה הפראית שמלווה את הטכס, וככל שעזרת הנשים דחוסה ומגודרת יותר כך עוצמת מעוף הסוכריות עולה. ייתכן שמדובר בהזדמנות ייחודית של אותן נשים לביטוי לא מודע של המחאה שלהן כנגד מעמד האישה בדת.
באותו עניין, לפני מספר שבועות פרץ לחדשות סיפור ביזארי על רכזת הגנים בעיר מודיעין-עלית שהגישה תלונה כוזבת על אונס של ילדה באחד מבתי הכנסת בעיר. בין אם מדובר באי-הבנה ובין אם מדובר בניסיון של אותה אישה לעורר מודעות ציבורית לכך שבחלקים מהציבור החרדי לא מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה, המקרה ביזארי. אישה חרדית מודעת להחמרות הרבות הנוגעות לתחום המיני, לאיסור לדבר על הנושא יותר מדי, ודאי לא בפרהסיה, ודאי לא עם זרים, וודאי וודאי שלא עם התקשורת החילונית, ובכל זאת היא בוחרת להרים קול צעקה, ולהשחיר את פני הגברים שבקרבם היא חיה. יתר על כן, היא ממקמת את האונס בבית-כנסת ובוחרת כקורבן שלו ילדה בת 5, כמו מנסה להעצים את הכתם, ולמלא את החלל בבושה.
הקשר בין זריקת הסוכריות בבר-מצווה ( מנהג ישראל) לפברוק תלונה על אונס ( עבירה חמורה - הלכתית ופלילית) ברור. בשני המקרים נשים מפנות אגרסיה כלפי גברים, וכשמדובר על אגרסיה, הרי שגם בקרב נשים חרדיות היא קיימת, ומוצאת לה נתיבים להתבטאות.
התוקפנות קיימת בכולם, בין אם כאינסטינקט מולד, בין אם כתגובה של האדם ליחס של הסביבה, כמו במקרה של השלכת הסוכריות בבר-מצווה, וכנראה כשילוב של השניים. היא כרוכה פעמים רבות בהנאה, עד התענגות של ממש, ויש לה תפקיד גם באהבה - בהתגברות על המכשולים העומדים בין אדם לאובייקט האהבה שלו, בשבירת הכוס בחופה, וודאי שביחסי מין. למרות הנוכחות המסיבית של תוקפנות בתוכנו וסביבנו, היא לרוב מודחקת ומוכחשת, והמשמעות שלה בחיינו מוקטנת. בחברה החרדית ההכחשה גדולה יותר, שכן הציפייה להנהגות מתונות ושמירת ההלכה נתפסות כמי שמגינות על האדם מפני הכוחות ההרסניים הקיימים בקרבו, והשיח אודות תוקפנות – תקיפות מיניות למשל – מושתק לעתים קרובות. "האדם אם גבר עליו יצרו ילך לבית המדרש, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה..." ( מסכת ברכות, פרק א') ג'ון ריוויר, במאמרה על " שנאה, חמדנות, ותוקפנות", מייחסת את התוקפנות לתחושת אובדן או חסר שנובעת מתנאי החיים החיצוניים של האדם, או לחלופין, לעולמו הפנימי - היחסים המוקדמים בחייו והצורך לשרוד אותם.
אחת המחשבות שעלתה בדעתי בהקשר של התלונה הכוזבת היא שלדיכוי המתמשך של האישה עשויות להיות השלכות שליליות עוצמתיות ובלתי צפויות על הקשר הזוגי המקודש. כך שבמקרים בהם האישה חווה תסכול מתמשך היא עשויה לנצל ברמה הלא-מודעת נורמות הלכתיות שנועדו להעשיר את החיים הזוגיים דווקא כדי לבטא תוקפנות כלפי החברה הגברית בכלל, והבעל בפרט. דוגמא טובה לכך היא היכולת הבלתי מוגבלת של האישה להכריז על עצמה כטמאה ולמנוע מבעלה יחסי אישות, בעוד הבעל מצדו מחויב לספק לאשתו את עונתה ככל שהיא מעוניינת בכך. המקרה של רכזת הגנים מתבלט בכך שבחרה לבטא את התוקפנות והתסכול שלה מחוץ לגדר ההלכתית; האיזון העדין בין דיכוי והשתקה לביטוי לגיטימי של תוקפנות הופר, ולכן והרעש הגדול שעלה מחלקים בציבור החרדי.
על פי ג'ון ריוויר אחד הסוגים הנפוצים ביותר של צרות-עין בחיים האנושיים, שלרוב אנחנו לא מודעים לו, היא צרות העין כלפי בני המין השני. תחושת חסר ומשאלה למה שאין הם מרכיב חזק בצרות עין מסוג זה – בין אם מדובר בחלקי גוף קונקרטים בשלבים מוקדמים של ההתפתחות, ובין אם מדובר בעליונות הפיזית, ביטחון עצמי, או עוצמה אינטלקטואלית שמזוהה לעתים דווקא עם גברים. אצל נשים חרדיות החסר עשוי להיחוות כזכויות יתר של הגברים - הזכות ללמוד תורה, לנהל את הטכס, לצאת מהבית בבוקר ולשוב בערב, לשבת קרוב אצל הרב, או לטלטל את ארבעת המינים בסוכות. מבחינה התפתחותית צרות העין כלפיי הגבר מתמתנת אם וכאשר האשה מאמצת את היתרונות היחסיים שלה – היכולת לשאת הריון, ללדת, לייצר חלב, להעניק ברמה הרגשית, וכו'. ייתכן שרכזת הגנים במודיעין -עלית התייאשה מלהתאמץ ולמצוא משמעות ביתרונות היחסיים שלה כאישה, התרוקנה מן הטוב שבה אט אט, התמסרה כל כולה לצרות העין בגברים סביבה, ובסופו של דבר פעלה באופן גברי במהותו (מוחצן, כוחני, אקטיבי, ומפתיע) וניתבה תוקפנות עצומה לביצוע אקט שיטיל קלון על הגברים שבקרבם היא חיה.
אפשרות אחרת, התואמת יותר את הגישה הויניקוטיאנית, היא לראות בעדות-השקר קריאה לעזרה וסימן לאזור בריא בעצמי. נוכח מה שחוותה אולי כהעדר התאמה מתמשכת של הסביבה לצרכיה, או לצורך העניין, מתוך הזדהות עם צרכי הילדים היקרים ללבה והרצון להגן עליהם, היא מטילה עצמה מחוץ למסגרת של החברה בה היא שוכנת, אל זרועות התקשורת וזרועות החוק שיוכלו אולי להקיף אותה ולתת מקום לתסכול והסבל הממושך שהיו מנת חלקה. היא תובעת, ברמה הלא מודעת, הכרה במה שנלקח ממנה, ואת האפשרות לבטא בעוצמה הראויה את האובדן המתמשך של עצמאותה.


מאת: אורי ניצן | פורסם ב 7/3/2013 | הרשמו כמנויים לבלוג

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

  • dvora ashkenazidvora ashkenazi8/3/2013
    תוקפנות מתוך חולשה. תודה על המאמר המרתק,
    חושבת שברוב המקרים תוקפנות מקורה בחולשה.
  • נוגה קופלביץנוגה קופלביץ9/3/2013
    שמועה על אונס במגזר החרדי. הנושא מוכר לי משני כיוונים - עבדתי שנתיים במרכז לטיפול בילדים שנפגעו מינית ולימדתי מספר שנים במכללה חרדית, זאת בנוסף לעבודתי השוטפת כפסיכולוגית עם הציבור הרחב שכולל את כל המגזרים.

    פגשתי מספר פעמים נערות ונשים שדברו על אירוע של תקיפה מינית וכאשר ניסו להביאן לידי תלונה וחקירה הן אמרו "זה לא באמת קרה, סתם אמרתי" ולאחר מכן התברר שזה כן קרה אבל לא בדיוק כפי שהן אמרו בהתחלה אלא עם אדם אחר, במקום אחר, בהקשר אחר, והאמירה המקורית הייתה מעין ניסיון או "מבחן" כדי לראות מה יקרה אם הנושא ייפתח. ייתכן מאוד שאותה גננת או רכזת שאמרה שהיה אירוע ואחר כם אמרה שלא היה נבהלה וחששה מן התוצאות ולכן חזרה בה וייתכן מאוד שהיה בעברה אירוע אחר שעליו היא מתלבטת אם לפנות או לא והיא ניסתה לראות מה קורה כאשר פותחים את הנושא. הכרתי באופן אישי גם גננת ותיקה, גם מפקחת מחוזית על גננות וגם עובדת סוציאלית בכירה שרק בגיל חמישים פלוס העזו לפתוח אירוע שקרה להן בילדות. לדעתי הגורמים הטיפוליים צריכים לאפשר לאותן נשים לעבד את הנושא בהקשר לא מאיים ולכן גם בלי לחייב אותן להגיש תלונה. אם יש חשש שכיום מסתובב באזור מישהו שנטפל לילדות, החברה החרדית כן נוקטת באמצעים להגנה ולמניעת פגיעות נוספות.
  • ורד ברזלורד ברזל10/3/2013
    תוקפנות לפי ההלכה. תודה על מאמר מעניין.
    היה חשוב לי לדייק את ההתייחסות לתוקפנות בהלכה. לפי מה שאני מבינה אותה :)

    לפי ההלכה - אסור לתקוף מישהו באופן פיזי או מילולי. פשוט אסור וזהו.
    מהנקודה הזו, ההלכה נותנת עצות כיצד להתמודד עם תוקפנות שעולה באופן טבעי במהלך החיים.
    אחת הדוגמאות היא הקטע שצוטט בכתבה.
    אבל מי שנתקע רק בעבודה חיצונית, בלי עבודה פנימית, נתון למאבקים בלתי פוסקים, והדחפים עלולים לפרוץ בלי יכולת שליטה עליהם.
    העבודה הפנימית היא לימוד של כוחות הנפש והתבוננות עצמית.
    הטקסטים העוסקים בתורת הנפש נקראים: מוּסר, חסידות וקבלה. יש בהם שיח על תכונות "טובות" ו-"רעות", וחיפוש חיבור ואיזון. נתינת חשיבות לכל תכונה (גם תכונה "רעה") - תלוי בזמן, במקום ובמינון.
    אדם שלומד את הטקסטים הללו, ומתבונן בנפשו פנימה להבין את המהלכים שהוא פועל בהם, מקבל שליטה טובה יותר על עצמו ועל חייו.
  • אילת וידר כהןאילת וידר כהן6/10/2013
    ניתוח שגוי. כמו שנכתב לעיל מירב הסיכויים שלא מדובר בתלונה כוזבת אלא בכניעה ללחץ שהופעל על הגננת מקרב הקהילה במקרים רבים בהם אנו מטפלת זהו המהלך, הקהילה או המשפחה מפעילה לחץ כבר על המתלוננת והיא נכנעת ללחץ זה.
    בנוסף הצגת מצבן של נשים במגזר החרדי שגוי במהותו לעניות דעתי. לא מדובר בדברים שלגבר יש ואין להן אלא בפער היררכי תהומי, הן לא יכולות לקחת חלק בתהליכי קבלת החלטות של הקהילה, הן נדרשות גם לפרנס גם ללדת וגם לטפל בילדים לבדן, לגבר עליונות מבנית טוטאלית ביכולתו לסרב לתת גט לאישתו בעוד שאם היא מסרת להתגרש הוא יכול לקבל התר של מאה רבנים כדי לשאת אישה נוספת ובכל מקרה ילדיו לא יוגדרו כממזרים ושנות הפוריות שלו לא מוגבלות כשל האישה כך שכל המערך החברתי ממצב את האישה החרדית בעמדת נחיתות והישלטות ע"י העולם הגברי