לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
קולאז' מחשבתי סביב ה-28.6

קולאז' מחשבתי סביב ה-28.6

אביגיל לב | 12/6/2010 | הרשמו כמנויים

"אלוהים שלי רציתי שתדע..."

באחד הלילות האחרונים חלמתי שאני לא מתקבלת לתואר שני. בחלום, חיפשתי באתר האינטרנט של אוניברסיטת תל אביב את העמוד שמבשר מי עבר ומי לא, וכל הזמן המסך ריצד וכפתורים קפצו, ואף מחשב לא פעל כמו שצריך. התרוצצתי בין מחשבים שהיו מפוזרים ברחבי האוניברסיטה. זה שליד קפה "גרג" עשה הכי הרבה בעיות (כנראה שה-Wi-Fi בבר אילן לא מי יודע מה). הכל נראה משובש ומבולגן, ואנשים שידעו לתפעל את המחשבים לא ניאותו לעזור. המתח בחלום היה בלתי נסבל ובעיקר הידיעה החזקה שלא התקבלתי שלטה בכל. אפילו חבר שלי העיד שהתעוררתי עצובה נורא.

ועוד אימאג' מבהיל שחדר לי לחלום אחר: אני נכנסת לאתר של המכללה האקדמית ת"א-יפו ורואה שכתוב ליד הסעיף 'החלטה': "אסון כבד".

אין לי מה להוסיף לזה.

מה יקרה ב-28.6?

נתחיל בזה, שרק מלחשוב, לכתוב או לומר את התאריך הזה, עוברת לי צמרמורת קלה במורד החוליות. כ"ח ביוני הינו התאריך שכולם ממתינים לו ובאותה מידה חוששים ממנו. מצד אחד, אנחנו סקרנים לדעת מה יקרה באותו יום, ומצד שני, רוצים להיות אחריו או שהוא לעולם לא יגיע. כאילו היה הקומה ה-13 בבית מלון נוכרי: הקומה קיימת אך לא רוצים להכיר בקיומה.

עד אז, גם אני חוטאת בפנטזיות, ולכן לפעמים מדמיינת איך המזכירה מתקשרת אליי באותו יום ומבשרת לי: "אביגיל, התקבלת!" – למחזה הדמיוני נוספות דמעות שנקוות בעיני וקריאות שמחות שפורצות מפי. שמחה ממלאת את לבי, ואני מרגישה אושר עילאי רווי בהתרגשות לקראת התחלה חדשה... עד שאני שומעת "כדור הארץ לאביגיל...".

ולפעמים אני מדמיינת שלא מתקשרים. או שאני לא מוצאת את מספר תעודת הזהות שלי ברשימות שפורסמו. ואז הפחד מאיך שהדחייה תשפיע עלי גורם לי להתנתק לגמרי מהמחשבה הזו. אני רק יודעת שזה יכאיב לי נורא. יעליב, יצער ויתסכל אותי ועוד אלף תיאורים של מצב בלתי נסבל שאינני יודעת לתארו כי לדעתי טרם חוויתי מצב כל כך פגיע שכזה בעבר (ומי ייתן ולא אחווה).


- פרסומת -

בינתיים, הנה מחשבה אחת שעשויה להטריד אותי מאד במידה ולא אתקבל: איך זה שבכל האוניברסיטאות (והמכללות) בארץ ילמדו השנה כ-100 סטודנטים ואני לא אהיה אחת מהם? שיש 100 טובים יותר, שהעדיפו על פני. מה זה אומר לגבי? מוסדות לימוד שלא דורגו השנה בין 100 האוניברסיטאות הטובות בעולם בוודאי יבינו ללבי.

"ציפיות יש רק בכריות"

סבא וסבתא שלי בטוחים שאתקבל, וכמובן רמזתי להם לאחרונה שינמיכו ציפיות. דחייה יכולה לשבור ולנפץ סכמות על עצמנו, אך לא רק בעיני עצמנו אלא גם בעיני אחרים. יהיה לא נעים לאכזב אנשים שבטוחים, בצורה מאד סובייקטיבית שלא מודעת להם, שאנחנו מתאימים ומוצלחים והכל בר-השגה עבורנו.

כשחברה טובה שלי נשרה מקורס קצינים אליו נלחמה לצאת, היא שאלה אותי בקול שבור: "איך אחזור לבסיס? איך אוכל להראות את הפרצוף שלי?". לקח לה לא מעט זמן לשקם את בטחונה העצמי ולהתגבר על המכה לאגו, זמן שנמשך גם אחרי שכבר השתחררנו ויצאנו למסגרת האזרחית. היום אני נמצאת על סף מקום דומה ושביר מאד וחוששת כמוה.

איך באמת אראה את פרצופי אחרי כזו מפלה? מצד אחד יהיה לי קשה לאסוף את השברים ואזדקק להרבה תמיכה ועידוד מצד חבריי וקרוביי, ומצד שני, אולי לא ארגיש בנוח בחברתם. אחשוש ממה שיחשבו עלי, אהיה הדמות שהצטיירה מולם ככזו שמתאימה למקצוע – אך נכשלה ולא עברה את הסף.

בינתיים אם יש משהו שלמדתי בדרך לתואר השני, ושקצת מנחם אותי, הוא שהתהליך מאד מאד אקראי ושהסיכויים לא לטובת אף אחד. זו למעשה המנטרה שלי, שאני גם מטפטפת לכל קרוביי ומכריי לקראת יום הדין, ולכן, אין לי ציפיות גבוהות מדי. כפי שאמרתי בראשית הדרך, אני בעצם רק מנסה את הסתברותי/מזלי להתקבל לתואר שני, וכמו שכבר הבנו בשנה א' ללימודים, אם נרצה או לא נרצה, פסיכולוגיה וסטטיסטיקה הולכות יד ביד.

ON HOLD

אף אחד לא אוהב ששמים אותו און הולד. ופה, בתהליך המייגע הזה ישנו גם שלב כזה, של לחכות לתוצאות, ואפילו לא דואגים לשים לנו מוזיקת רקע. נראה לי שאפשר להשוות את מתח הציפייה לתשובות להמתנה לתוצאות בדיקת HIV. בהבדל אחד קטן - שתשובה חיובית במקרה שלנו תהיה דווקא חיובית במלוא מובנה.

בינתיים נראה שההמתנה היא אחד השלבים היותר מורטי עצבים בתהליך. אם עד עכשיו לפחות הייתה תחושה של פעילות, תכונה, טלפונים, זימונים, נסיעות, עכשיו משתררת לה דממת אלחוט שנמתחת ונמתחת ורק נותנת לדמיון ולחלומות הבלהה לפרוט עליה וקצת למלא את החלל.

אז עכשיו נשארה רק הציפייה לסוף ההמתנה ולאופן שבו תסתיים. אם באקורד צורם או בצליל ערב לאוזן שמורכב מהשורש ק.ב.ל ומבניין התפעל (נקבה, עבר - אם אפשר). או שאולי הדממה תימשך ותימשך עד שנבין לבד ששקט מדי ושנשארנו לבד על הקו.

Plan B ("תכנית מגירה")

עלי לומר שאחד הדברים שהכי הרגיעו אותי, הייתה מחשבה שחלפה בראשי ברגע אחד משמח השבוע. יצאתי לחגוג עם יקיריי את קבלת התואר הראשון (בהצטיינות :-), במסעדת "אסתר" ביהוד. לא הייתי במקום לפני כן, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. פינת חמד נעימה עם אוכל טעים ויצירתי. ופתאום חוויתי הארה! אם לא אתקבל לתואר שני, אעבוד כאן כמלצרית! למשך כשעה נפלה עליי שלווה שכמוה לא חוויתי הרבה זמן. לא, אין לי ניסיון במלצרות, וכן, זה דווקא מה שעוד יותר גרם לי לרצות להתנסות בזה. יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה, אני אוהבת לעזור לאנשים, יש לי סבלנות ואני טובה בלהאכיל - זה מה שעומד לזכותי ואני מקווה שזה יעזור לי גם בריאיון הקבלה ל"אסתר" (מסתבר שיש עוד ראיונות בחיים, ומה זה ריאיון עבודה למלצרות אחרי מה שעובר עלינו בקלינית?).

משב רוח של רעננות והתחלה חדשה, כמעט וודאית, הרגיע אותי. לערב אחד יכולתי לנוח מההמתנה כי רקמתי לי תכנית, פלאן בי, שעד היום לא הייתה לי. ונכון, זו אולי לא הגשמה עצמית מדהימה, או שאיפה גבוהה מדי, אבל אולי זה היה חלק מההרגעה שבזה. הידיעה שאני לא חייבת לשאוף לטופ, שאפשר קצת לנוח מהמרוץ ושלמרות הכל, אני עדיין אהיה בסדר.

תודה לכל הקוראים שהחזיקו מעמד עד כאן ועד היום, ועל התגובות האוהדות והמעודדות. מקווה לבשורות טובות בעוד כשבועיים, או שחלילה אצטרך לכתוב פוסט על תסמיני טראומת הדחייה.

... To be continued


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, אקדמיה ותארים מתקדמים, חלומות, טראומה, סטודנטים, פסיכולוגיה קלינית
עדי אלוני-מלמוד
עדי אלוני-מלמוד
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה
ד"ר תום רן
ד"ר תום רן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
סתיו ביהם
סתיו ביהם
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
נטלי סובולב
נטלי סובולב
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
דגנית כספי
דגנית כספי
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה, נתניה והסביבה
ניצן מאירי
ניצן מאירי
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של אביגיל לב

רגע לפני שנסגרת ההרשמה, אני עדיין שומעת על- ומדברת עם חברים שטרם יודעים אם ולאן יירשמו. אך דווקא הבלבול...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

קוקו להקוקו לה25/6/2010

אני גם רוצה לתמוך. את באמת כותבת מקסים ונוגע ללב וממש לא אהבתי את תגובתו של ח.ר. מה שקורה לאביגיל קורה כאן כמעט לכולנו. אנחנו נכנסים לתהליך הזה מתוך הרצון העז לעסוק במה שאנחנו אוהבים ונותן לנו משמעות וחלקנו מתוך תחושת שליחות גדולה, אך במהלך השנים התהליך הזה פשוט שואב אותנו לתוכו כשאנחנו צריכים להתגבר על מכשול אחר מכשול אחר מכשול... ולפעמים מתוך התסכול והתחושה של תהליך בלתי אפשרי נראה כאילו שוכחים את הרצון הראשוני ומה שמקבל את המשקל הגדול ביותר הוא הרצון להתקבל, להיות שם...
אכן, התהליך הזה אכזרי ביותר ומאוד מתסכל ואביגיל את ממש לא נרקיסיסטית וברור לגמרי מתוכן הדברים שמה שחשוב לך באמת הוא לא הצורך להצטיין או להוכיח את עצמך אלא פשוט הרצון הלגיטימי כ"כ - לעסוק במה שאת רוצה ואוהבת..

אביגיל לבאביגיל לב25/6/2010

ולפיץ פיץ שפספסתי!. תודה על האמון ואיזה כיף לשמוע שאת נהנית לקרוא את הגיגיי... :) אם כתיבה הייתה עוזרת לי במגה בעיר (בימינו כבר אין מכולת), אז אולי הייתי משקיעה בזה יותר.. (האמת שדווקא פלאן בי לשעות הפנאי בשנה הבאה, זה לקחת קורס בכתיבה יוצרת שאני שנים חולמת לקחת).

אני מקווה שבזמן כתיבת שורות אלו את קצת יותר מאוששת, והפסימיות מאוזנת קצת. אלו באמת ימים קשים, אבל נראה לי שלצפות בחוק וסדר (או במונדיאל/סופרנוס) זו דרך מעולה להעביר אותם :)

שיהיה לך המון בהצלחה! מחזיקה לך אצבעות!

אביגיל לבאביגיל לב25/6/2010

ללה לה, חנן טסקר, ונו, גם ל ח ר. האמת שהתלבטתי אם להגיב לח ר. זה לא נעים לקרוא דברים כאלו, אבל לוקחים סיכון כשכותבים בבמה כזו רחבה.

בכל אופן, תודה שיצאתם להגנתי. אני גם לא חשבתי ש-ח ר קרא נכון את הפוסט (או קרא יותר מהפוסט הזה), או קרא נכון אותי. נורא קל להצמד לסטיגמות ששומעים (כמו שפסיכולוגים הם אליטיסטים) ולומר אותן מעל גבי האתר, ולהסתתר מאחורי כינוי סתום. וכן, נרקיסיזם זה מרכיב חשוב ואף בריא במידה הנכונה, וקיים בכולנו. גם בי וגם בך ח ר.

בכל אופן, לגבי הצטיינות בתואר - אני באמת לא חושבת, לצערי, שניתן לממש את החלום (זה אשכרה הפך לחלום מרוב שזה לא מושג), ולהיות פסיכולוג במדינה הזו מבלי להיות מצטיין. אני לא מתכוונת להתנצל על כל מועד ב' שהלכתי ושיפרתי כדי להעלות את הציון (ובמחלקות לפסיכולוגיה זה אכן מגיע לכדי אבסורד שמשפרים ציון גם אם הוא "רק" 85), כדי שאוכל לעבור את הסינונים בהמשך לתואר שני. גם לא מצטערת ששיפרתי מתא"ם, זה שיפר את סיכויי לעין ערוך. התחרות הגדולה ופשוט אין ברירה.

וזה לא סותר או נוגד את רצוני לעזור לאנשים. לדעתי זה בא אולי מאותו מקום ונתן לי את הדרייב להצטיין בלימודים כדי שאוכל לעזור להם, בדרך המשמעותית והמתאימה עבורי, כך אני מאמינה, שהיא דווקא פסיכולוגיה.

ובגדול, הצטיינות חשובה כדי להצליח בכל ענף, לא רק בפסיכולוגיה, ומי שחושב אחרת פשוט לא מוכן להכיר במציאות.

חנן טסקרחנן טסקר24/6/2010

ל- ח.ר. רוב הסיכויים שאתה צודק ובאמת יש הרבה מטפלים שהם נרקסיסטים. אבל, אולי במקום להאשים את אביגיל בכך שהיא חוטאת בזה (משהו שאני לא מאמין לאחר קריאת הפוסטים שלה) אולי כדאי להאשים את כול האוניברסטאות אשר מקדמות את צורת החשיבה הזאת ?
הן מקדמות את ההתנהגות הזאת בצורת: רף שרירותי לקבלה (ציונים VS אישיות מתאימה), ראיונות עמומים (ללא כול פידבק לתיקון) ותפיסה כללית שאפשר ללמוד להיות מטפל טוב אבל אנחנו מלמדים אותך כיצד להיות חוקר טוב (האוניברסיטה העברית היא דוגמא מצויינת לכך...).
אני לא חושב שאביגיל צריכה להצטנע ולהצטדק בכך שהיא מצטיינת בלימודים והיא משקיעה את רוב מרצה להגשים את החלום שלה. לדעתי, אפשר רק להעריך את היושרה שלה. בכך שהיא מעלה על כתב את הפחדים, התחושות והחוויות שלה מכול התהליך הארור הזה (וזה נכתב מתסכול).

לה להלה לה23/6/2010

הי חר. אני מרגישה שאני רוצה לצאת להגנתה של אביגיל...בכל מה שנאמר כאן לא שמתי את הדגש דווקא על הצורך שלה להצטיין, ויחד עם זאת, גם אם הוא ישנו, אז מה?
אנשים הם אנשים ולא קדושים מעונים, ואני לא בטוחה שיש אדם בעולם שנותן לאחרים בלי תחושה של סיפוק בכלל. טבעי שאדם ירצה להצליח וטבעי שאדם יחשוב גם על עצמו, אנחנו הרי יצורים שורדים, גם אנחנו צריכים לשיב כוחות ולהניע את עצמנו. אני לא רואה בזה רע. נראה לי שאם הדרך שבה אנחנו בוחרים להניע את עצמנו היא על ידי עזרה לאחרים זוהי גדולה, אבל אני לא מאמינה שיש סתירה בין הרצון האישי להצטיין או להצליח והרצון לעזור...

פיץ פיץפיץ פיץ20/6/2010

אביגיל... מאחלת לך מכל הלב שה-28 יהיה יום מרגש עבורך, אבל אם חלילה לא - תשכחי ממלצרות ולכי על כתיבה.. אני מאוד נהנת לקרוא את הגיגייך..את משקפת באופן כל כך מדוייק את מה שאני חושבת שרבים מאיתנו מרגישים..

אצלי הפסימיות השתלטה על כל פיסת שפיות וכל מה שאני מסוגלת לדמיין בימים אלה זה "דחייה".. מרוב שאני מתעסקת בזה, זה פוגש אותי בכל מקום.. כמו למשל במרתון "חוק וסדר" שעשיתי בסופ"ש, כשג'ף גולדבלום אומר rejection is g-d's protection.. בסדר..הבנתי..:)

בתקווה להמשך שבוע שפוי..:)
פיץ

נ.ב. - מזל טוב על ההצטיינות !! איזה כייף..

אביגיל לבאביגיל לב20/6/2010

לדגנית. היי דגנית,
תודה על תגובתך המזדהה. :-). אך השארת אותי טיפה מודאגת!
מצד אחד זה טוב שאת מוכוונת כבר מעכשיו. זה עוזר כשיש מטרה ומוטיבציה, מצד שני, הדרך לא קצרה וכדאי להתרכז בה ולשמור את המתח לזמן המתאים אחרת זה נראה לי ממש מייאש!
גם אני כבר משנה א' ידעתי שאני רוצה להמשיך לתואר שני בעתיד, אבל הנחתי לזה ולקחתי את זה צעד, צעד. התואר הזה מספיק מלחיץ, והתחרות מספיק מורגשת לאורכו, כך ששווה להתמקד בכל קורס, בכל שלב, בכל עבודה, ובסוף להביט אחורה בגאווה על הדרך הארוכה שעשית - ורק אז להתמקד בדבר הבא (במתא"ם, בהרשמה, בתהליך).
מאחלת לך הרבה בהצלחה, בכל דבר בזמנו הוא (סמינריונים, מתא"ם, הרשמה), ולבינתיים בתקופת מבחנים הקרובה!

אביגיל.

דגנית אביעוזדגנית אביעוז20/6/2010

אביגיל. רק לנסות ולעודד אותך- אני סטודנטית שנה א לפסיכולוגיה ואני מרגישה שאני לחוצה בערך כמוך מהקבלה לתואר שני בקלינית... אז שיהיה המון בהצלחה ואשמח לשמוע שהתקבלת :-)

אביגיל לבאביגיל לב16/6/2010

למלי. מלי - ליבי איתך בחזרה. אהבתי את ההקבלה של ההמתנה למשה רבנו. אני מקווה שלא נצטרך להיות בחוסר וודאות הרבה זמן ושיהיה לך הרבה הצלחה בסיבוב החוזר השנה!

מלי מדיונימלי מדיוני16/6/2010

ליבי ליבי איתך. גם אני באותו המצב זו כבר שנה שנייה. למרות הכל היאוש עדיין לא אחז בי, למרות שיש לעיטים ניצוצות של מחשבות על דברים חילופיים לעשות. הקושי הגדול עבורי היה להיות ב"רשימת המתנה" ולא להיכנס בסוף, כפי שיוסף ראה את ארץ הקודש אך לא נכנס אליה, כאילו שמתי רגל אחת בכניסה ורגל אחת ביציאה ופתאום מצאתי עצמי שוב בחוץ.
בתקווה להודעות משמחות

ח רח ר16/6/2010

אביגיל אם מה שחשוב לך בחיים זה להיות מצטיינת. אז עדיף שלא תהיי פסיכולוגית קלינית
מהכתבה שלך מתקבל הרושם שמה שחשוב לך בחיים זה להיות הכי טובה בהכל והעזרה לאנשים הוא רק האמצעי לפידבק ולא מטרה בפני עצמה (אגב, לא רק לך, אלא לעוד הרבה אנשים שבכלל לא מבינים את המשמעות של המקצוע שבו הם עוסקים)
תגידי שאני אדם ממורמר אבל זה הרושם שקיבלתי מהכתבה הזאת. כל מה שאת עושה זה לדבר באופן קונסיסטנטי על עצמך מבלי להזכיר בכלל את השליחות שבמקצוע (אלא בדרך אגב שאת אוהבת לעזור לאנשים)
ומה יקרה אם תיכשלי?? מה האסון הגדול? אם המטרה שלך הוא לעזור לאנשים, תמיד תוכלי לעשות את זה בדרכים שונות ואפילו באופן משמעותי יותר ולא דרך מקצוע הפסיכולוגיה
עצוב מאוד שכל כך הרבה אנשים נרקסיסטים ואליטיסטים מתקבלים למקצוע הזה שהוא בעל שליחות כל כך גדולה ושוכחים שההצלחה שלהם היא הפרט השולי בכל התהליך הזה ולא העניין העיקרי...

אביגיל לבאביגיל לב14/6/2010

לשירלי ולאלון בלון :). תודה על הפרגון ומקווה שיהיה בסדר :)
לשירלי - אני שמחה לשמוע שהייתה לך שנה טובה וחווית התפתחות מקצועית ואישית :) אני מקווה שאצליח להתארגן מהר על תכניות מגירה ואהיה פתוחה לעוד אפשרויות, במקרה שלא אתקבל.
ואתם כנראה סוג החברים שאשמח לראות אם לא אתקבל, כי תתנו לי תחושה טובה לגבי עצמי בכל מקרה :)

אלון בלוןאלון בלון13/6/2010

סחטיין על ההצטיינות!. לדעתי את צריכה להיות גאה בעצמך ללא קשר לאם תתקבלי (בתקווה) ואם לא. את סיימת בהצטיינות, שזה לא קל, והוצאת ציון טוב מאוד במתא"ם. אם לא תתקבלי, זאת תהיה תעודת עניות לתואר הזה, ואבסורד אמיתי. את לא צריכה לתת להחלטה רנדומית אחת או אחרת להוריד לך את הערך העצמי (למרות שקל להגיד את זה). ושוב - כל הכבוד! :)

שירלי משירלי מ13/6/2010

תארת, לדעתי, את התחושות שחווים רבים בתהליך הזה. זה תהליך מייגע, ארוך ולא פשוט בכלל ואני בספק אם יש אדם שעובר את התהליך הזה ולא יזדהה לפחות עם חלק מהדברים שכתבת. כמו שאמרת, הקבלה היא מאוד סטטיסטית ואקראית, ולכן חשוב לזכור שאם לא תתקבלי, זה לא אומר עלייך כלום כאדם או כמטפלת (כן, אני יודעת, יודעים את זה בראש אבל הלב לא מקשיב). תכנית ב' עוזרת תמיד בהתמודדות עם הדחייה, ושנה נוספת להבשיל עוד לא הזיקה לאף אחד, ואף יכולה לקחת אותך למקומות שלא האמנת שהיא תיקח אותך אליהם (כמו שקרה לי...).
אבל כרגע, הכי חשוב להאזר בסבלנות (עד כמה שניתן, כי זה קשה, בעיקר לקראת הסוף), להאחז באופטימיות ולהתנחם מתכניות ב' למיניהן, ובעיקר כאלו נינוחות ורגועות כמו זו שכתבת עליה.
מחזיקה לך אצבעות שהזמן יעבור מהר ושתקבלי את התוצאות שאת מייחלת להן :-)
שירלי

אביגיל לבאביגיל לב13/6/2010

היי לה לה. תודה על התגובה - ציפיתי לאחת ממך ותודה על העקביות והליווי לאורך התהליך :)
אני מאחלת לך הרבה הצלחה, ושהחלום הפסיכולוגי הזה יתגשם ושלא נדע עוד צער בעניין,
ושחזון אחרית הימים יתגשם במהרה בימינו :)

בכל מקרה, באמת תהליך כל כך אקראי, ולכן זה אמור להמעיט את תחושת האשם והבושה שחלילה נרגיש אם לא נתקבל. נקווה שלא נצטרך לחוות זאת על בשרנו. את יודעת, אני לא יודעת איך נרגיש אחרי ה-28.6, לטוב ולרע, אבל אולי כדאי להתענג על הזמן שיש עד אז, בידיעה שאנחנו לא מרגישים יותר מדי רע או שהכל פתאום הולך להיות שונה ואחר ומחייב, אנחנו עוד תמימים ולא יודעים כלום, ולכן כלום עוד לא פוגע בנו, איזה כיף :)

לה להלה לה13/6/2010

הי אביגיל. ציפיתי לאיזה פוסט מעניין, ואכן אני איתך בהרגשות, הצפייה והפחד מאכזבה. גם אני מוצאת את עצמי מטפטפת לקרובי שהקבלה כל כך קשה ויש הרבה עניין של מזל. גם אני לא יודעת איך אעמוד מולם אם יתברר שכל תקוותי הייתה לשווא. גם אני מדמיינת את ה28, שנראה כאילו מדובר בתאריך של אחרית הימים...
אני מאחלת לך המון בהצלחה, ולכולנו :) אני מאחלת לנו שהפוסט הבא שלך ושלנו יהיה פוסט קבלה באופן דו משמעי :)