קו-וויזון במקום סופרוויזיון - על האפשרות של צפייה ביחד בעבודה טיפולית: (1) מגבלות "תרבות הוורבטים"
ארנון רולניק | 4/11/2012 | הרשמו כמנויים
נפתלי אדרי וארנון רולניק
"אבל כיצד והיכן אמור המסכן לרכוש את אותם הכישורים האידיאלים שיזדקק להם במקצוע שלו" כותב פרויד (1937) בצער על המטפל הצריך ללמוד את מקצוענו. התשובה של פרויד היתה כמובן באנליזה אישית. תשובה טובה אבל כנראה לא בהכרח נכונה. הדבר דומה לשאלה כיצד נלמד מישהו להיות טייס – והתשובה תהיה ניתן לו להיות נוסע. כשאתה מטופל אינך יכול לראות את כל השיקולים ואת כל הבחירות שעושה המטפל שלך כמו שנוסעי אל על אין להם כל מושג על איך מטיסים מטוס. נראה שהתשובה המקובלת יותר תהיה שהסופרויזיון רב השעות אליו אנו נדרשים הוא הוא דרך המלך ללימוד הטיסה. ההנחה היא שהמטפל הצעיר יטיס את המטוס לבד, ואחר כך יספר למטפל הבכיר מה הוא זוכר שקרה (או מה נוח לו לזכור שקרה בטיסה/הטיפול) ויביא למדריך את הוורבטים – רישום של מה אמר המטופל ומה אומר המטפל. בטור זה נביא בחודשים הקרובים הצעות לדרכים נוספות ללמוד את הכישורים הנדרשים למטפל. המודל שלנו יכול להקרא קו-וויזיון במקום סופרוייזון שכן הוא מדגיש את האפשרות של צפייה ביחד בתהליך טיפולי. על רעיון הקו-וויזון יכתב עוד הרבה בטור זה. כרגע רק נציין כי קיימות מספר דרכים לכך: (א) שהמטפל הצעיר רואה את עבודתו של המטפל הותיק יותר (ב) וגם וההפך: שהמדריך נוכח בחדר בעת טיפולו של המטפל הצעיר – על המורכבות, הקשיים והההזדמנויות הנפלאות הנפתחות בדרכים אלו לא נכתוב במאמר זה. לא נתייחס גם לתצפיות בהן משתמשים מדי פעם בהכשרת מטפלים או ל"מראה החד כיוונית" הלא שכיחה מספיק. כאן נתרכז במגבלות של "תרבות הוורבטים" :אני שזקני כבר לבן (ארנון) כתבתי לא מעט בעבר על כך שהקול הוא כמעט הכל. וגם על "מ ג ע-ק ו ל י-מ נ ח ם" בכל אחד ממאמרונים אלו ציינתי שבהדרכה מבוססת וורבטים מפסידים את האוצרות הצפונים בקול, באינטונציה ובפרוזודיה. זוית רעננה וצעירה לנושא זה מביא נפתלי אדרי המתמחה בימים אלו במספר מקומות וגם עובד עימי בקליניקה. נפתלי מצביע על מגבלות שיטות ההדרכה המסורתיות:
אחד הפתרונות למצוקה שמעלה נפתלי היא האפשרות לצפות בעבודתם של מטפלים מובילים – על אפשרות זו שקראנו לה "כזבוב על קיר חדר הטיפולים" ניתן לקרוא כאן.מעבר לטקסט
"אחד מהדברים שתמיד בלטו בעיניי בתהליך ההכשרה כפסיכולוג ובפסיכותרפיה- הוא החסר היחסי בשימוש בשפע המידע הויזואלי והאודיטורי כפי שהוא מופיע בתוך הקליניקה. האם יעלה על הדעת שרופא ילמד לטפל מבלי שיצפה הרבה באחרים? או אפילו שספר ילמד לספר באופן כזה? וברפואת הנפש המטופלים שלנו מספרים לנו סודות, דברים אינטימיים,רגעי שבר... יתכן שמתוך כך למדנו להפריד בין המתרחש בתוך הקליניקה למה אנו מביאים מחוץ לה או מכניסים לתוכה. כמה שעות באמת יוצא לך להתבונן ולהקשיב למטפלים אחרים ? ואפילו עם התיאור הכי מדויק של רגעים שקרו בקליניקה מסוימת (בספר, שיעור, הדרכה או מאמר) - מה אנו עלולים לפספס שלא עובר רק דרך המילים עצמן?
קודם כל, מה נשמע? ידוע לכולנו שללא הקשבה של ממש לא ניתן לחבר את האפקט הרגשי לתוכן הסמנטי של מה שנאמר. באופן בלתי מודע משהו בתוכנו מתרגם את הטונים, המקצבים, השינויים בווליום ואת אינסוף פרטי המידע האודיטורי למסקנה בדבר המצב הרגשי של המטופל שלנו ברגע נתון. אפשר גם להדגיש את האופן בו המטפל משתמש בטונים/במקצבים וכדומה על מנת להעביר את המסרים שלו אל המטופל, ומתוך כך גם בכלל על התרומה האפשרית של שימוש בהקלטות מתוך חדר הטיפולים- או נוכחות בהם. אך, אנו חוששים מלהכניס משולשים נוספים לתוך הקליניקה, ואפילו הוספה של מכשיר הקלטה היא ללא ספק משמעותית מבחינת השלכותיה (ולא נדון כאן גם בחשיבות שמירת האתיקה). ולמרות זאת, אפילו בוורבאט מדויק – לעיתים יש פער בין מה שנכתב למה שנאמר שכן לעיתים אנו שומעים פרטים נוספים באמצעות עיננו ואוזננו, מעבר לטקסט הכתוב. ביתר פשטות- רק הקשבה והתבוננות מלאים יותר ויותר מקרבים אותנו אל המשמעויות המובעות על ידי המטופל. לא רק מה נאמר, שכן האיך הוא חלק של המה. למשל אתם בטח זוכרים רגעים בהם מטופל אמר במילים משהו אחד אך התכוון למשהו אחר ואיך אתם הגבתם לכך, וכמה מזה היה במילים שאמרתם וכמה באיך זה נראה ונשמע.הוורבט- עם
אם כן, מה אנו עלולים לפספס בכך שאנו מצמצמים את המסר של המטופל רק למילים כתובות? מטפל מסוים יכול לציין בנאמנות מילה במילה ממה שנאמר על ידי מטופל- אך האם המטופל אמר זאת בהיסוס או בהדגשה? בכעס? חרטה? וכיצד הוא ביטא את אלה, למשל האם בטון או בהבעת פנים? (ולעיתים הטון או ההבעה יכולים לסתור אחד את השני או את הטקסט!). ואם נמשיך במגמה זו, הייתכן כי המטפל הגיב למסרים אלה, אך גם הוא לא בהכרח במה שאמר כי אם בכיצד אמר זאת? כולנו מרגישים בחשיבות של אלמנטים אלה בתוך הקליניקה וכן בהדרכות, אך עם זאת אנו נמנעים בד"כ מלהשתמש בהקלטות על מנת לגשת אל מידע חשוב זה. נניח מטפל חרש, כזה שאינו שומע את איך נאמר אלא רק "קורא" את מה שהמטופל מביע מבחינה סמנטית, או מטפל עיוור- כזה שאינו רואה את הבעות הפנים ואת שפע המידע הויזואלי שיכול לסייע- אפשר לומר כי ביחס למובא מתוך הקליניקה כולנו במובן מסוים חרשים/עיוורים, בעודנו מקריבים את מידע זה על מזבח המילה הכתובה. לעומת זאת, רובנו זוכרים רגעים יוצאי דופן מסוימים בהם יצא לנו ממש ל ר א ו ת מטפל אחר בפעולה- ומה הייתה דחיסות הלמידה ביחס לעוד פסקה כזו או אחרת. לחלקנו גם יצא ממש לטפל יחד עם מטפל אחר ולקבל מידע על האופן בו אנו פעלנו וביטאנו. ולמרות זאת, לרובנו רגעים אלה ספורים ומעטים יחסית- ואחד מהדברים הייחודיים בתחום הפסיכותרפיה (ולא קל להודות) הוא כי מטפל יכול להגיע לשלבים מאוד מתקדמים בהכשרתו- וזאת מבלי כמעט מבלי שיצא לו להתבונן ולהקשיב באחרים באינטרקציות ממשיות עם מטופלים.
מדוע- במאה ה21- השימוש בהקלטות ובוידאו כמעט ולא קיים דווקא בלימודי פסיכותרפיה?. למשל, קיימות הקלטות רבות של מטפלים דגולים וגדולים, שרובנו קראנו מאמרים וספרים פרי עיטם, אך כמעט לא צפינו בהם בהכשרותינו ממש מטפלים- מדוע?. אין ספק כי למילה הכתובה משמעות רבה בבחינת תוכן הטקסט שמבטא המטופל, ולכן ברצוני להדגיש לרגע דווקא את השאר. למשל, את הצעדים הראשונים של המטופל אל החדר (מאפייני צלילם ומראיתם) ואופן התיישבותו הראשוני ושינויים בו, את פרטי הלבוש שלו (מה אומרים עליו בגדיו? שעונו? פריט חדש?), את כיווני ההסתכלות שלו, הבעות פניו, תנועותיו, נשימותיו, מצמוציו... את הקצב בו הוא אומר דברים מסוימים, נקודות בהן מנמיך קולו, אומר משהו בטון ילדי... וכן- את כל אלה אצל המטפל, כולל למשל ביטויי העברה נגדית המציצים לא בטקסט כי אם במה שמסביב לו, או רגעים שכולנו מכירים של תחושות "סינכרון" עם המטופל. ועוד יותר חשוב ממאפיינים לא מודגשים יחסית אלה אצל המטופל והמטפל (לפחות בבחינת דיון/הדרכה/הכשרה), מה עם מאפייני האינטרקציה? כמה מהם מושמט בטקסט! למשל כיצד המטופל נושם, כיצד המטפל מגיב, מה היה בהבעה של המטופל, ובתנועת המטפל שנבעה אחר כך, בטון רגרסיבי של המטופל ובצליל התומך של המטפל (שבו זמנית למשל פיזית קצת מתרחק ומרחיק), בקצב המצמוצים ובהשפעתם ההדדית וכו' וכו'. כמטפלים אנו עוסקים רבות במה שאינו מודע ובביטוייו, אז מדוע אנו לא לומדים מספיק באמצעות קטעי וידאו ואודיו ממש מתוך טיפולים? כאלה בהם נגישות למשל גם ההבעות העקיפות האודיטוריות והויזואליות? מדוע לא רק שאין אנו לומדים מספיק להקשיב לקולנו (כבהכשרת שחקנים) ויותר למשמעויות תנועותינו כי אם גם שאין אנו לומדים כפי שיכולנו מטיפולים משותפים שלנו ומצפייה ישירה באחרים? כמה מהצלחה של מטפל מסוים טמונה לא רק במה שאמר כי אם בכיצד אמר זאת?"
. מדובר בהשתלמות העוסקת שלא תעסוק בתאוריה או ב"מחנות התרפואיטים" (קוגניטיבי, דינמי, בלה בלה...) אלא תאפשר לנו צפות בשעה טיפולית של מטפלים בכירים ולראות איך הם עושים זאת.
