פרפרים

אביגיל לב | 30/3/2011 | הרשמו כמנויים

מזמן לא כתבתי כאן. ואולי זה חלק מהעניין שלשמו אני כן כותבת, ושיסביר למה פתאום אני כל כך מופתעת ממה שעובר עליי.

האמת היא, שעד עכשיו העמדתי פני אדישה. נתתי לכל התהליך לעבור מעליי והוא בקושי דגדג לי את הכנף.

האמנתי שאני יותר טובה ביחס שלי לגביו השנה, שהוא הפך שולי ומינורי ביחס לכל השאר. הנחתי שבפעם השנייה זה כבר הרבה יותר קל. בין דר, דאן ד'אט. הדחקתי. חשבתי גם 'שלפני פסח לא יתחילו בכלל לזמן, אז למה לי להתרגש עכשיו' (שכחתי שזו שנה מעוברת כנראה).

בקיצור - הכחשתי!

אבל זהו, שהיום התעורר בי משהו. יותר נכון, התעוררו בי משהוים - פרפרים.

לפני מספר שבועות שלחתי את קורותיי על פני המים. והנה הגלים חוזרים, או לפחות הדיהם מתחילים להישמע.

השרשורים בפורום התחילו לזמר ולרנן: "הזימונים באקדמית החלו!"

האמת שבשביל חלקנו זה בוודאי מטלטל ומרעיש, עוד רגע והאדמה תפער פיה ויגעש עלינו גל צונאמי, או לפחות מבול של הודעות בפורום, שיעלו את מפלס הלחץ. ולחלקנו זה פשוט יעיר את הגלמים מרבצם, ויגרום לפרפרים להתחיל לרקד בתוכנו. כך או כך - אפקט הפרפר.

ובכן פרפרים באים בכל מיני צורות, צבעים וגדלים, רק תבחרו.

פרפרים וירטואליים:

הכניסות לפורום הפכו להיות תדירות יותר. אין כמו שמועות על זימונים כדי לעצב התניה מדויקת ותכופה יותר – זאת למרות שהעדכון שם נותן פיד רק לצורך לדעת מה קורה עם אחרים, ולא באמת נותן את הפיד שאתה מחכה לו - לגבי מה קורה איתך.

פרפרים סלולאריים:

ותכף יתקשרו לזמן? זה יכול לקרות כל יום, או לפחות אמור לקרות כל יום, והדריכות עולה, והציפיה לרינגטונים גואלים מהמחלקות השונות לפסיכולוגיה, ושוב שרון מקופת חולים תצלצל מחסום ותיתן לי עוד סיבה למה לא להצטרף לתכנית שלהם.

לתשומת לבם של המועמדים: זה הכי לא נעים ששיחה מחסום מתקבלת _בדיוק_ כשאנחנו נוהגים או אפילו סתם עומדים ברמזור. בעיקר לא כשאנחנו עונים ואז שוטר מקיש על החלון (סיפור אמיתי, קרה למועמדת בשנה שעברה). תזכרו: שום זימון בסלולר לא שווה אלף שקל או שנסכן את עצמנו בכביש. תנו להם לעוף, הם יחזרו בחזרה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

פרפרים בקופסה:

אני זוכרת שכשהייתי בת חמש, אחותי ואני מצאנו גלמים בגינה. לבנים כמו סיבי כותנה. אבא שלנו הכין לנו קופסה עם חורים שינשמו, ועלים שיהיה להם נעים, ושמרנו אותם בקופסה הזו כמעט כל החורף.

וכל הזמן בדקתי, אבל הם נותרו גלמים יבשים ומשעממים, ולי לא נותרה סבלנות מספקת. בסוף הנחתי שהם מתו וזרקתי אותם לפח.

אני מדי פעם נזכרת בחוסר הסבלנות שהייתה לי כלפיהם, וקצת מתחרטת שלא הייתה בי די סקרנות לחכות עוד קצת. מה, לא הבנתי את משמעות השם גלמים?

ועכשיו אביב, ומזל שלא זרקתי את הגלמים שבתוכי לשום מקום, הם הפתיעו אותי, שכחתי מקיומם לגמרי, אבל כעת הם מתחילים לפרפר בתוכי, בעדינות.

ובכן, מסתבר שעדיין, גם בפעם השנייה, יש בי פרפרים. וככל הפרפרים, הם למעשה התחילו כגלמים. מעניין איזה מין פרפרים הם, ומה עבר עליהם בתור גלמים בשנה החולפת.

מה שמביא אותי לשני סוגי פרפרים שאני רוצה להתעכב עליהם:

פרפרים שחורים:

רגע לפני הכניסה לדלתה של המראיינת השנייה בבר-אילן, יכולתי להישבע שבתוכי כבר ישנו משק כנפיים, שתכף יישא אותי משם השמיימה. זה כמובן לא עזר לי בריאיון, זה היה כמו להחליק על קצה הפרבולה ההפוכה בתרשים החרדה כמנבאת ביצוע במבחנים (כזכור: כשהחרדה בינונית אנחנו בשיאנו, ומרגע שהחרדה גבוהה מדי היא כבר לא עוזרת והביצועים שלנו מתדרדרים משמעותית).

בנקודה ההיא, הרגשתי שהגולם ממש קם על יוצרו.

אולם מאז עברו עליי קיץ, סתיו וחורף וכעת מתחיל האביב, שלפי השיר היפיפה של דויד גרוסמן, קצר כאן כל כך.

ובכן, נראה שלפעמים הסבלנות משתלמת, כי הפרפרים חזרו, וזה נחמד, לדעת שאני עדיין מתרגשת, ושאני לא אדישה למתרחש, ושלמרות הכל, אני עדיין רוצה בזה.

פרפרים לבנים:

אז תכף שוב יהיה קיץ, ולפני שהפרפרים בתוכי יידעכו, אני מאחלת לעצמי ולכולם ליהנות מהתהליך, לא לתת לו להשתלט לנו על היומיום יותר מדי, לא לעוף חזק מדי אל האור, לשמור על מינון התרגשות טובה וחיובית, ולא גבוהה מדי, כי אחרת זה פשוט, מילולית, ייזרק לפח.

בברכת שיום אחד נפרוש כנפיים, ושזה יהיה כל כך נחמד,

אביגיל.