עד קצה גבול היכולת - על גבולות ושחיקה מקצועית
רועי סמנה | 6/3/2016 | הרשמו כמנויים
שחיקה מקצועית היא נושא שלא כיף לדבר או אפילו לחשוב עליו. הוא סקסי כמו קולונוסקופיה ונעים כמו ציפורן חודרנית. ובכל-זאת, אפילו סלעים נשחקים ומה גם מטפלים. באופן מוזר המושג העברי, "שחיקה", הוא ביטוי די עדין, כמעט מכובס, ביחס למקבילו האנגלי, ה-burnout.
שריפה, אחים, שריפה.
ומה אובד בשריפה?
ומה נשאר אחרי השריפה? רמצים או פניקס שמסוגל לקום לתחייה ולהתרומם מחדש?
דוריס ברדרס, אנליטיקאית אינטרסובייקטיבית, מתארת בגילוי לב מצמרר (ובתרגום חופשי שלי), את אחת מאפיזודות השחיקה שלה:
"מצאתי את זה יותר ויותר קשה להקים את עצמי מהמיטה כדי להתחיל את היום. בקושי יכולתי לזכור את ההנאה ששאבתי פעם מהמראות והקולות של צעידת הבוקר המוקדמת שלי לקליניקה. נראה היה שמבטי הפך נעול באופן קבוע על המדרכה, וכשצעדתי לא שמעתי דבר מלבד את אנחותיי. בעבודה השעות נמתחו ונגררו. הייתי מודאגת שהקשרים הטיפוליים שלי מיצו את עצמם והבאישו. האם אני באמת עוזרת למישהו? האם אי פעם עזרתי למישהו? אולי בסופו של דבר לא נועדתי להיות אנליטיקאית. אולי ארגיש טוב יותר אם אקדיש את עצמי לגמרי לכתיבה ולהוראה ואוותר על העבודה הקלינית" (p. 193).
ברדרס טוענת שתופעת השחיקה המקצועית היא תוצאה של אובדן האמונה בדרך הטיפולית. למרות שאני מסכים שזו בהחלט אפשרות הגיונית, אני חושב שלעיתים אובדן האמונה היא התוצאה ולא הסיבה, תופעת לוואי מבאסת. מבין הסיבות האפשריות לשחיקה אני רוצה להתמקד באחת, לכאורה מובנת מאליה, אבל כנראה לא מובנת דיה: חוסר בגבולות מספקים. אתחיל מהסוף, או ליתר דיוק: מאחרי הסוף.
*******************
מפעם לפעם מגיעים אלינו פליטים. הם נסחפים אל חופינו כמו דולפינים שאיבדו את דרכם, בתקווה לריבאונד שיציל אותם מקריסת הטיפול האחרון שעברו. הפנייה הנואשת אלינו היא במקרה הטוב עדות לרסיס אמונה שנותר תקוע, עיקש, ובמקרה הפחות טוב תוצאה של חוסר אונים ותחושה שללא טיפול, עם כל הפחד והכאב שמתלווה למחשבה על התחלה מחדש, החיים הם בלתי אפשריים. המטופלים-לשעבר מספרים על פגיעה קשה, תחושה של אכזבה ובמיוחד על חוויה שוויתרו עליהם, שנטשו אותם ברגעיהם הקשים ביותר.
הם מגיעים ממטפלים שונים, מאסכולות שונות, עם רמות ותק שונות. ובכל זאת, המחקר הלא-מדעי שלי העלה עד היום, בקביעות, ממצאים דומים. נראה שההתרסקות הכואבת של הטיפול היא תוצאה של שילוב בין מטופל שלא מפסיק לתבוע לבין מטפל שלא יודע להפסיק להיענות. התוצאה: שיחות טלפון ארוכות בשעות היום והלילה, ביטולים ללא הודעה מראש וללא תשלום, פגישות שלעולם לא מסתיימות בזמן (ומכרסמות בהפסקת האוכל) וכהנה וכהנה. ואז, יותר מדי פעמים: המטפל השחוק, שנסחט עד אובדן חמלה, מתפקע ומודיע שנגמר לו. שנשבר לו. שאי אפשר להמשיך ככה יותר. לפעמים הוא מציב תנאים דרקוניים להמשך הטיפול, לפעמים הוא פשוט מנצל את הזדמנות היציאה הראשונה (איום קלוש של המטופל בעזיבה, למשל) ומשחרר. כמו אמו של משה רבנו הוא מותיר את המטופל לשוט בתיבה קטנה על פני המים, בתקווה שמטפל אחר ימצא אותו וירצה בו.
*******************
גרוסמארק מתאר במאמר נפלא כיצד הוא מטפל באופן מעורר התפעלות והשראה בקייל, מטופל מופרע מאוד שעושה שמות בנפשו, ומפציר בקורא להיות "המטפל שהמטופל שלך צריך שתהיה" (p. 637). הוא מציין גם באותו מאמר איך כל אחת ואחת מהפגישות אליהן לא הגיע קייל, והיו רבות כאלו, שולמה במלואה. הוא מציין זאת כמעט באגביות, אבל נדמה לי שבמשפט הקצר המתייחס לכך, משפט המופיע במאמר שבמוקדו התמסרות עמוקה למטופל ולתהליך, מקופלת אמירה חשובה.
אחד האתגרים המשמעותיים עבורי כשאני מלמד סטודנטים לפסיכותרפיה על הטכניקה הפסיכואנליטית מצוי בניסיון להעביר במקביל של שני מסרים סותרים לכאורה (אבל רק לכאורה): הֱיוּ מסורים למטופל עד כלות ולעולם אל תשכחו את האינטרסים שלכם. בעיניי ללא שמירה על גבולותינו, ולמעשה על ההיגיינה הנפשית שלנו, אין ביכולתנו להיות שם עבור המטופל באופן הנחוץ לו. מסירות כמו זו שאני מאמין בה ומשתדל לדבוק בה כמטפל דורשת מצע נכון לגדול עליו. מצע שמכיר בסובייקטיביות של המטפל ובצרכים שלו. אלו, ברוב המקרים, לא עניינו של המטופל לדעתי. אבל הם בהחלט משהו שהמטפל עצמו צריך לתת עליו את הדעת, להיות קשוב לו ובהתאם לו להתאים ולווסת את גבולות הטיפול. אם פנטזיות ההצלה שלנו מתפשטות באופן מליגני, תובעות מאיתנו יותר ממה שיש ברשותנו לתת, החורים ברשת ההצלה הולכים ומתרבים והחלב שאמור היה להיות עמיד מחמיץ ומתקלקל. התוצאה המצערת היא, פעמים רבות, צלקת נוספת בנפשו של המטופל, עוד עדות לכך שאי אפשר לשאת אותו, לאהוב אותו. עדות לחמדנות הבלתי-נלאית שלו, לתלותיות הבלתי-אפשרית שלו.
מה שמטופלים לא תמיד מבינים זה שלא פשוט להציב להם גבולות. ולא בהכרח בגלל התובענות שלהם, אלא בגלל התובענות של המטפל עצמו, או לפחות של חלק בתוכו. אותו חלק שדורש ממנו תיקון, שמרגיש שלומר "לא" זה יהיה מרושע, פוגעני או פשוט אגואיסטי. לפעמים לא קל למטפל להציב גבולות בגלל שיש בו רגשות אשם שלא מרפים והופכים, על-פי ראקר, ל"רצון פתולוגי לרפא", רצון שמוביל אותו להיות פסיבי וכנוע. שימו לב: כנוע, לא מתמסר. ראקר כותב על המזוכיזם הלא-מודע הזה שקיים אצל מטפלים ומציין כי "האנליטיקאי עשוי למשל לבקש לסבול כעת, דרך 'ילדיו האנליטיים', מסבל דומה לזה שהסב הוא להוריו שלו, אם בפנטזיה שלו ואם במציאות" (עמ' 199).
*******************
נעמה בר-שדה כתבה פעם מאמר מעניין על החשיבות של "אלסטיות הרחם הטיפולי". אבל איפה עובר גבול האלסטיות של הרחם? האם אין סכנה שיימתח עד קריעה כך שלבסוף לא יוכל לגדל בתוכו דבר? אני מאמין שחשוב שנאפשר לרחם הטיפולי להתרחב רק בהתאם למסוגלותנו האותנטית, בהתחשבות במגבלות האנטומיה הרגשית שלנו*. שנלך בכל זמן נתון עד קצה קצהו של גבול היכולת שלנו, אך לא מעבר לו. אני אוהב לצטט את גבי שפלר** שאמר פעם כי גם בסרטוני הבטיחות במטוסים מדגימים שיש לשים את מסכת החמצן קודם כל על האם ורק לאחר מכן על הילד. אם ברצוננו לשרוד כפסיכותרפיסטים עלינו לזכור שבלי אמאבא אין תינוק ושאמאבא זקוקים, בין היתר, למנוחה, לחופשות ולחיים פרטיים משלהם. אם המיכל מוצף מעבר לקיבולתו אנחנו שופכים, למרבה האימה, את התינוק יחד עם המים.
********
אני ממשיך להופיע ברחבי הארץ עם ההרצאה על FOMO – הפחד מהחמצה. ההרצאות הקרובות:
29.3.16 - סינקופה בר, חיפה - https://www.facebook.co...287891454380
5.4.16 - בנג'י, באר-שבע - http://il.funzing.com/funz/4286
18.5.16 - אוטו רוטשילד, תל-אביב - http://il.funzing.com/funz/3524
בכנס הפסיכולוגים הקליניים שיתקיים בגינוסר בקיץ הקרוב אציע סדנא ששמה "אני ערה וליבי ישֵן", סדנא אינטנסיבית בת יומיים על עבודה עם מצבי מוות נפשי. מוזמנים להירשם כאן:
http://www.gal-conventions.co.il
********
* חשוב לציין שרצוי וכדאי לשקוד כל הזמן על פיתוח והגמשת המיכל הרחמי, בין היתר באמצעות הטיפול האישי, הדרכה מקצועית והתייעצות עם עמיתים.
** הדברים נאמרו ביום העיון "לא דיברנו עוד על... כסף" שסקירה שלי עליו ניתן לקרוא כאן: http://www.hebpsy.net/a....asp?id=1923
לקריאה נוספת-
Brothers, D., Toward a Psychology of Uncertainty: Trauma-Centered Psychoanalysis. New York:
Psychoanalytic Inquiry Book Series, Analytic Press, 2008
Coltart, N., How to Survive As A Psychotherapist. New Jersey: Jason Aronson, 1993
Grossmark, R., The Unobtrusive Relational Analyst, Psychoanalytic Dialogues, 22: 629–646, 2012
בר-שדה, נ. (2009) אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה - מבט על טיפול במטופלים רגרסיבים ובנפגעי טראומה מינית.
http://www.izun.org.il/...tic_womb.pdf
גנט, ע., מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.
רקאר, ה., העברה והעברה נגדית. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.
