פרדוקס המהירות והוויתור על העתיד הנחשב

קרן רם בר יוסף | 3/2/2016 | הרשמו כמנויים

לפחות פעם בחודש, לרוב לפני מדרון מפותל שיורד אל ה'לא נודע',

אחד הרוכבים שלפניי אומר לי במבט ידעני: 'מהירות היא יציבות', ונעלם במדרון.

גם המדריכה זהובת השיער מעודדת אותי בדרכה החיננית להתרגל לרעיון:

"שפת הגוף שלך פיצוץ! עכשיו בבקשה תפסיקי לזחול ותעלי מעל שני קמ"ש".

בגוף אני עדיין לא מבינה. מרגישה שהמהירות דווקא משבשת לי את היציבות.

עם כל קמ"ש שעולה מתבלגנות לי את התנועות המקצועניות שרק לפני רגע דיגמנו למצלמה.

ולא רק התנועות.

שני קמ"ש זה אזור בטוח. זזים, אבל בזהירות.

חיים שלמים אפשר להעביר ככה.

להזהר מנפילות, סלעים חלקים, ביקורת על בלוג טרי

וביקום דמיוני מקביל לכתוב כבר כמה ספרים, ולעשות סיבובים זוהרים ומהירים

אל יערות מרתקים.

נזכרת במישהו שפעם אמר לי שהוא בעצם לא רוצה להגיע לגיל 60 ולגלות

שהצליח להיזהר היטב מכל מה שהפחיד אותו ו.. שזה הישגו העיקרי.

שעות רבות של הדרכה ואימון בשטח צברתי כדי ללמוד לשחרר. לפעול נגד האינסטינקט הטבעי של 'להחזיק חזק', לתכנן ולעבד/'לחפור' לעומק את כל מה שלא הצליח או עלול להשתבש. לוותר על האיטיות המפתה.

אני נכנסת למדרון המפותל ומתבקשת להגביר מהירות.

מצייתת, אבל בשבריר השנייה בו המהירות עולה גם האוכף נדבק אל גופי,

מתעקש להאט אותי. בטחון מדומה שכזה, שעדיין לא מוותרת עליו.

כבוגרת טרייה של סדנת קשיבות – אני מתבוננת על הרגע הזה.

מבינה שהמהירות שמזמינה את עצמה לחיי דורשת ממני לשחרר יותר מאשר את האוכף.

אין לי מילים לתת עדיין לחוויה.

רק תחושה כללית .. כמו 'מסך' שלא מצליחה לעבור דרכו. לא כרגע.

והרגשה גופנית של התנגדות/התכווצות.

חמש שעות אח"כ, יושבת בקליניקה עם עמיתה. היא מספרת לי

על מטופלת החולה במחלה ניוונית חשוכת מרפא, השוהה במוסד סעודי,

ולאחרונה משפחתה פינתה את החפצים האישיים שלה מהבית.

שתינו מבינות שהסיכוי שהמטופלת תשוב לביתה הוא אפסי.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

זה לא חדש, וגם המטופלת לא נרעשה מהפינוי.

ובכל זאת - העמיתה שלי לא רגועה. בעצם גם ממנה פינו משהו.

בארגזים שנארזו נלקחה ממנה אשליית 'הבית שאפשר לחזור אליו'.

כמה זה עוזר לחשוב שלמטופל יש בית לחזור אליו - שם מחכה לו משפחה, או לפחות כמה חפצים לנחמה.

ועכשיו המשפחה העניינית של המטופלת פינתה לעמיתה שלי את האשליה הזאת.

כעת, ויותר מתמיד – במפגשים עם המטופלת היא מוזמנת להיות איתה רק בבית המתקיים בהווה,

אריחיו סדינים, אך הם ממשיים מכל בית מדומיין אחר.

בדמיוני העמיתה שלי כעת על 'אוכף' משלה, ואני זאת שמזמינה אותה לשחרר את הגוף ממושב האשליה המגנה, ולהיעזר בשפת הנפש כדי לזרום לתוך הסיבוב שהמטופלת כבר רוכבת בו לפניה במיומנות, מבלי להתרסק אל פחדי המוות שעולים בשתיהן. בשלושתנו.

תחושות האימה בחדר מתערבבות לנו עם האתגר להשתחרר, לוותר על העתיד המחושב הדימיוני.

עכשיו אנחנו רוכבות ביחד. המטופלת שלה מזמינה אותה למצוא את התנוחה הנכונה, ואני עדיין מחפשת את שלי.