דגל לבן
רננה אלרן | 14/8/2015 | הרשמו כמנויים
"הרימו ראש, הרימו.
יש לי חלום שיבוא יום ונהיה קהילה גדולה
ושיהיה לנו מצעד גדול
ושכולכם תצאו מהארון
ויהיה לנו דגל וצבעו יהיה לבן
כמו הדגל הלבן שבים - שליו, רגוע ומחויך."
(גבריאל בלחסן)
המילים של גבריאל בלחסן, המוסיקאי והיוצר שנפטר ב-20 באוגוסט 2013, מהדהדות ממרחק כמו מניפסט. "יש לי חלום"..., אמר מרתין לותר קינג בנאום ידוע שנשא בשנת 1963 ובו קרא לשיוויון ולקץ האפליה על רקע גזעי. 50 שנה אחרי והגזענות לא נעלמה מהעולם, רק אולי שינתה מעט פניה. אנחנו עדיין נרתעים ומפחדים ממי שזר לנו, בין אם הוא שונה מבחינה לאומית, דתית, מינית או נפשית. בעולם שבו אנו מחפשים להגדיר את זהותנו על פי השתייכות לקהילה זו או אחרת, אנחנו גם עדיין נזקקים לאחרות ולזרות שישמשו בתור נגטיב למי שאנו. וכדי לפרוץ את גבולות הפחד והשנאה של הזרות עדיין יש צורך במצעדי גאווה שבהם אפשר לפתוח את דלת הארון, לצאת אל אור היום ולומר בקול רם שאין במה להתבייש ושלא צריך להמשיך ולהסתיר. במצעד הגאווה של הקהילה הלהט"בקית מתנוסס הדגל בכל צבעי הקשת של השונות המינית. הדגל שמרים גבריאל הוא דגל לבן, והארון הוא הארון של מחלת הנפש. אך הדגל הלבן של גבריאל איננו דגל של כניעה. הוא כמו דגל לבן על חוף הים שמודיע שהים שקט, נגמרה סערת הנפש ואפשר לצאת החוצה ולנשום, להירגע, לחייך. ב-20 באוגוסט גם אני מניפה דגל לבן, כי כל דבר אנושי אינו זר לי...
לפרוייקט דגל לבן שיוזם פנחס בלחסן, אחיו הקטן-גדול של גבריאל -
