"וצריך לחזור מהנסיגה ולאסוף"

רננה אלרן | 17/7/2015 | הרשמו כמנויים

גַּם הַיָּם נָסוֹג

וְיֵש לוֹ אוּלַי

רִגְשֵׁי אַשְׁמָה

כְּמוֹ לִי

פִּתְאֹם

וְהַכֹּל חוֹף

וְיֵשׁ צְדָפִים לֶאֱסֹף

וְחַיוֹת

וְצָרִיךְ לַחֲזֹר

מֵהַנְסִיגָה

וְלֶאֱסֹף.

שִׁירֵי הַנוֹף

וְהַסְמָלִים הַגְדוֹלִים

מִן הַטֶּבַע

חוֹזְרִים

לְאַט:

מוּבָנִים

כְּמוֹ צְדָפוֹת

עַל חוֹף לֶאֱסוֹף.

(יונה וולך)

שירה של יונה וולך מצא אותי בתקופה שאני עסוקה במחשבות על נסיגה ואיסוף וחזרה. כמה עבודה צריך כדי לאסוף שברי נפש וחיים, ללקט אחד אחד חלקים שהתפזרו לכל עבר מתגובת ההדף של רעידת אדם(ה). וגם המילים - קמצניות שכמותן - שהיו רגילות לזרום בשטף, באות בקושי ובמשורה. מתקרבות ומתרחקות אך לא מצליחות להסביר את מחזור הגאות והשפל העריץ, את בדידותו של החוף הנטוש, את קריאת המעמקים. ובכל זאת. בכל זאת לאסוף. לא סוף.