תוצאות הבחירות: שומר ישראל לא יתלהם ולא יעופף
שמואל ברנשטיין | 22/3/2015 | הרשמו כמנויים
הבחירה נעשתה ותוצאותיה ידועות. המדיה מלאה בפרשנויות וספקולציות למה הימין ניצח ולמה השמאל לא ניצח, ועוד יותר מזה בקולות השמחה של המנצחים וקולות הנהי של המפסידים.
גישת יחסי-קבוצות (מיסודו של ביון, הידועה גם כ׳מודל טביסטוק׳) מציעה לנו להבין תהליכים קבוצתיים, ארגוניים וחברתיים על ידי התבוננות במערכת כולה, כאורגניזם אחד שלם. כך, כל פרט בקולקטיב, מייצג אספקט כלשהו של המערכת כולה. כדוגמה אפשר לומר שהסיסמה ״שתי מדינות לשני עמים״ המוצהרת על ידי אזרח ממחנה השמאל, מבטאת גם משהו ממשאלת ליבו של אזרח ממחנה הימין, גם אם אינו מכיר בה, ומן הצד השני - ״מוות למחבלים״ בפיו של חבר ׳ישראל ביתינו׳ יכולה להיות משאלה של אזרח ממחנה השמאל, גם אם מכחיש אותה. מנקודת מבט זו, אין רלוונטיות לויכוח או לשיפוט כלשהו על תוצאות הבחירות משום שזה מה שבחר האורגניזם ׳אזרחי מדינת ישראל הבוגרים׳. אפשר רק לנסות להבין את משמעותה של הבחירה על פי מאפייניה.
ובכן, תמונת חלוקת המנדטים מגלה לנו שרב המנדטים ניתנו למפלגות המרכז (עם נטיה ימינה) ומפלגות השמאל והימין הקיצוניות יותר, קבלו יחסית מעט מנדטים. מפלגת ׳יחד׳, שהכילה צרוף חרדי-לאומני קיצוני נבלמה ולא תתחלק בעוגת המנדטים. מפלגת ׳עלה ירוק׳, המבקשת לקדם לגיטימציה של קנאביס, נבלמה גם היא, בפעם השישית כמדומני.
כלומר אפשר לומר שאזרחי ישראל מבקשים ממשלה מרכזית עם זיקה ימנית, אבל גם ריסנו מפלגות קיצוניות, כולל את ׳הבית היהודי׳, המייצגת את האג׳נדה הדתית-לאומית של ״ארץ ישראל השלמה״. נראה שאלה הן תוצאות דמוקרטיות סבירות ולא קיצוניות.
את התנועה ימינה מן המרכז, אפשר כמובן לייחס לגורמים מנהיגותיים, עדתיים, סגנוניים, שווקיים וכיוצב׳, מה שנדון לרב במרחבי המדיה השונים (גם בשתי רשימות קודמות שלי: ׳על שמאל ועל ימין׳ לפני הבחירות הקודמות, ו׳יום הבחירה: ביבי ושרה או בוז׳י וציפי׳, ביום הבחירות האחרון), אבל המשמעות הכוללת היא שהאזרחים בחרו בדגש על בטחון ולא על כלכלה ולא על היפרדות מדינית, למרות שהמחאה הכלכלית היא חזקה וגם המשאלה לסיום הסכסוך האיזורי היא נחלת רבים. ההשערה המתבקשת היא שאזרחי ישראל פוחדים מן התהליכים והמגמות בעולם הערבי, ומתקשים להאמין באפשרות להידברות, כמו כן אינם בוטחים בהגנתן של מדינות המערב, על כן מבקשים לשמור על עוצמה צבאית, על יכולת שליטה ופיקוח בשטחים המוחזקים, ולגלות זהירות והסתייגות רבה בנוגע לויתורים טריטוריאליים. כשמעריכים שעלינו להיות כה דרוכים, גם התגרות מיותרת באזרחים ערבים וגם שימוש נרחב בחומרים מרגיעים עלולים לסכן את הבטחון הלאומי...
קשה לטעון שפחדים אלו, אינם מבוססים, כאשר מתבוננים אל התהליכים בקרב עמי ערב הסובבים אותנו ובקרב ערביי ישראל (מי חושב היום שנכון להחזיר את הגולן?), זאת חרף קיומן של קבוצות שונות בתוכם, שבפוטנציאל יכולות היו להיות בנות-ברית לשיתוף פעולה ולדמוקרטיה.
אבל, מעבר לפרשנות הנייטרלית, כדאי גם לציין, כי הבחירה בבטחון עלולה להיות אשליה, משום שלא ברור מה בטוח יותר: לחזור לגבולות 1967 ולהסתכן ב׳חמאסתן׳ סמוכה, או שמא לשמור על המצב הנוכחי ו׳לנהל את הסכסוך׳ תוך סכנה להפוך למדינת אפרטהייד או למדינה דו-לאומית – שתי אפשרויות שמשמעותן חיסול מדינת ישראל.
