ציור אימפרסיוניסטי

רות נצר | 28/12/2014 | 4,740 צפיות | הרשמו כמנויים

שתי ילדות קטנות בַתמונה;

אחת עומדת, אחותה יושבת,

מחממות את כפות ידיהן נוכח קמין שופע

אור תמיד הזוהר על גופן העירום.

ידיהן נשואות אל האח הביתי

כמו מורעפת ברכה –

רחש חרישי של עצים מתפצחים באש,

שלוות נועם זהובה, שערן

אסוף כפקעת פרי מתעגל,

רק את גבן אראה; רכות עורן

הצח לעד, עורן התם מנשוא.

כשהייתי ילדה אמי קנתה לי בפרוטות של תקופת הצנע גלויות של ציורי אמנות.

אחת מהן כבר עשרות שנים ליד מיטתי, ועליה כתבתי כאן.

מה כובש אותי עשרות שנים בתמונה הקטנה הזו שתלויה ליד מיטתי?

הבטחון האינסופי של הילדות במקור החום שלא יחדל?

הן לא יראות להיות לבד וערומות, מצב פגיע כביכול, למרות שהן לבדן, שכן הן בטוחות במרחב הביתי המכיל אותן. מה שכובש אותי הוא בדיוק זה על רקע העדרה של חווית אמון בסיסי כזה בילדותי שלי.

הן תמימות. לכן אינן יראות. עדיין אינן יודעות שהנחש אורב.

מה כובש אותי עשרות שנים בתמונה הקטנה הזו שתלויה ליד מיטתי?

אולי החום השופע אליהן שופע דרכן אלי בשלוות נועם זהובה.