׳מקור העולם׳, ׳טבור העולם׳ ונאורות
שמואל ברנשטיין | 28/11/2014 | הרשמו כמנויים
בעולם תבוני-אידאלי ניתן היה לתלות את ציורו של גוסטב קורבה "מקור העולם" בכיפת הסלע שעל הר הבית. אך ברור לנו איזו סערה יחולל אטיוד אמנותי שכזה - המציאות מלמדת אותנו כמה רחוקים אנו מן הנאורות.
ציורו המפורסם של קורבה, סמל חילוני המייצג את תשתיתו של עולם, את מקום ההיווצרות, את החור השחור, התהום, או התוהו הראשוני, אל מול סמל דתי שהוא אבן השתיה, התשתית, סלע קיומינו, אבן-מסד מיתולוגית, מרכז העולם היהודי וקצה צירו של העולם המוסלמי.
היחס הטעון שמעוררים שני הסמלים הללו מציג לפנינו טרגדיה גדולה של האנושות – יכולתם המוגבלת של בני האדם להבין סימבול בצורתו המופשטת ולשמרו כך, מבלי להפכו לקונקרטי. אילולא כך הם הדברים, ניתן היה להתייחס להר-הבית כמקדש מכובד לסמלים, בו, כבכל מוזיאון חשוב, אפשר היה להציג ביטויים אמנותיים, מיתולוגיים ופולחניים שונים, המתקשרים למהותו המיוחדת של המקום, ובו הם היו זוכים להדרת הקודש הראויה.
האספקט הרליגיוזי, כנראה קיים בתוך כל אדם, גם אם הוא חילוני או אף אתאיסט. זהו אספקט קדום ואצל אדם המגדיר עצמו באופן מודע כחילוני הוא רדום, וקשור בעיקר למרכיבי הזהות. בעת מצוקה ונסיגה של האגו והגנותיו, האספקט הרליגיוזי יכול לבצבץ ולתת סימנים לקיומו בכל זאת. אספקט זה לכשעצמו אינו ניתן לביקורת ערכית -חיובי שלילי, טוב או רע, בהיותו נתון מהותי. אבל, הקושי להחזיק במופשטותם של הסמלים, כדרישת הדיבר השני המחוכם - ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ - הנטיה להצטרך למימוש הסמלים, היא כנראה מקור להרבה רע, במסגרת הדתות ובכל תחום אנושי אחר.
אבן השתיה, האומפאלוס היהודי והמוסלמי אשר בכיפת הסלע, מקודשת לשתי דתות ועל כן זהו גם סלע מחלוקת, משום שבין דתות, חרף האל המשותף, אין פשרות – נוכחות של מאמינים או פרקטיקות של דת אחרת הן תועבה וטומאה, הדתות הן הרי אחד מגרעיני האחרות הבסיסיים בעולמנו. אפילו המאבק על ארץ ישראל, מתגלה כעת כמאבק דתי בבסיסו, למרות כל הנסיונות, לפחות בעבר, להגדירו, אולי על בסיס שכבות תודעה פחות עמוקות, כמאבק לאומי בלבד. כשהסמל עובר קונקרטיזציה, כל אדמת ארץ ישראל הופכת להיות כאבן השתיה – בלעדית, קדושה וראויה לכל קרבן.
אבל גם כאשר עוצמת הפולמוס, כביכול איננה מזעזעת את הארכיטיפ הדתי באישיות, גדול עדיין המרחק מנאורות אפילו בקרב החילונים, וכפי שנוכחנו לדעת, מספיקה הצגתו הסמלית של מקום התורף הנשי, כדי להטריף דעתם של רבים. בין התגובות הכעוסות שנשלחו לעיתון ״הארץ״, בעקבות פרסום הכתבה על היצירה, ותמונתה בשער המוסף האמנותי ״גלריה״ (7.11.14), היו גם תגובותיהם של חוקרי אמנות. אפשר לשער אילו תגובות היתה כתבה כזו מעוררת לו נתפרסמה באחד מן העיתונים הנפוצים במדינה.
הנאורות אם כן, היא אידאל שיש להתאמץ ולהשתדל הרבה כדי להתקרב אליו, אבל הוא אינו נחלתו של אף מגזר באוכלוסיה. כולנו מחזיקים גם היבטים פרימיטיביים שונים באישיותנו, נאורה ככל שתתיימר להיות, וכדאי לנו לשלפם מן הצל, להכירם ולקחת עליהם אחריות, כדי שפחות יוחצנו ויושלכו על אחרים, ופחות יעוררו מדנים.
