×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

במבט התפתחותי

דוד אופנהיים

השורשים של הפרעת אישיות גבולית - ממצאים חדשים ומפתיעים

דוד אופנהיים | 12/12/2009 | הרשמו כמנויים

הזדמן לי בעת האחרונה לשמוע את Karlen Lyons-Ruth, פסיכולוגית קלינית והתפתחותית מהמחלקה לפסיכיאטריה בהרוורד, ואחד מהאנשים החכמים, המקוריים, והמעניינים שאני מכיר. ההרצאה עסקה בסמנים המוקדמים, במיוחד אלה הקשורים להתנסויות ביחסים קרובים, של הפרעת אישיות גבולית ואובדנות. עבורי ההרצאה הייתה אחד מרגעי השיא במהלך כנס במינכן שעסק בחידושים מתוך המחקר ההתפתחותי והרלוונטיות שלהם לסוגיות קליניות. קהל ערני וקשוב בן קרוב ל-900 משתתפים התכנס באודיטוריום גדל מימדים של אוניברסיטת מינכן כדי לשמוע, בתרגום סימולטני, אורחים מרחבי העולם מדברים על מחקריהם האחרונים. מארגן הכנס, Karl-Heinz Brisch, סיפר שהביקוש לידע גדול, וההתגברות על מחסום השפה באמצעות התרגום מביאה קהלים גדולים.

Lyons-Ruth הינה בשלהי שנות ה-50 לחייה, שערה מוקפד והיא לבושה תמיד בסגנון בוסטוני מעט שמרני. יצא לי לשמוע אותה פעמים מספר וגם היה לי העונג לשוחח איתה לא מעט; עיניה קשובות והיא אחד מבני השיח שנותנים את ההרגשה כי הם באמת מנסים להבין את מה שאתה אומר. תמיד נדמה לי כי היא ממתינה עוד שבריר שנייה לפני שהיא מתייחסת או עונה, שבריר שנייה של חשיבה או הרהור. את עיקר מרצה המחקרי היא משקיעה בניסיון לאפיין את הנתיבים ההתפתחותיים של ילדים הגדלים בתנאים בלתי אופטימאליים, תנאי סיכון, תוך התחקות אחר התנאים ושילובי הגורמים המוליכים לפסיכופתולוגיה בהמשך ההתפתחות. מחקרה בתחום זה מתבסס בין היתר על מדגם שאחריו היא עוקבת כבר שנים רבות מלידה ועד הבגרות – כעת הם בשנות העשרים לחייהם. מדובר בקבוצה בסיכון גבוה בשל רקע של מצוקה, חד הוריות, היסטוריה של abuse, וכו', מה שמעלה את הסיכוי כי חלק מהילדים יפתחו פסיכופתולוגיה.

חשבתי לספר בפוסט זה על הממצאים שלה כי הם מדגימים כל-כך יפה את האור שמחקרי אורך פרוספקטיביים יכולים לשפוך על השורשים של הפרעות שונות, תחום שעד עתה ניזון בעקר מתיאוריות או ספקולציות רטרוספקטיביים. כלומר, העבודה הקלינית עם אנשים הסובלים מפתולוגיה כלשהי מעלה השערות לגבי שורשיה של ההפרעה בחוויות התפתחותיות, במיוחד מוקדמות, ועל סמך השערות אלו נבנות תיאוריות.

במקרה של הפרעה גבולית, למשל, Linehan הדגיש העדר תקוף (ולידציה) ביחסי הורה-ילד, אחרים הדגישו כישלון ב-individuation-separation, ולאחרונה שער פונגי כי שורשי ההפרעה נעוצים בהימנעות ממנטליזציה כהגנה מפני שנאה הורית. העדויות התומכות בתיאוריות אלו מבוססות, רובן ככולן, על ניסיון קליני ותיאורי מקרה. ישנן גם גישות שיטתיות יותר, שבהן נבדקת קבוצה של מטופלים ונשאלת לגבי עברן, ומחקרים מסוג זה העלו, למשל, את השכיחות הגבוהה של התעללות בעברם של מטופלים בעלי הפרעה גבולית. הבעייה בתיאוריות ומחקרים אלו בסיסית ועקרונית: המבנה הרטרוספקטיבי.

מי כמו הקלינאים יודעים כמה מתעתע הוא הזיכרון וכי לא מן הנמנע בכלל כי המצב הנוכחי של האדם, המצוקה הקשה בה הוא נמצא, תורמים להיזכרות סלקטיבית באספקטים הקשים והבעייתיים של הילדות, שלא לדבר על כך כי האדם, בהיותו יצור נרטיבי מעצם טיבעו, מנסה לשזור נרטיב קוהרנטי מתוך זיכרונותיו על מנת לנסות להסביר לעצמו כיצד הגיע עד הלום.

אולם, תעתועי הזיכרון הינם רק חלק אחד מהבעייה, ואולי לא החלק הקריטי. נניח אפילו שהדיווחים הרטרוספקטיביים מדויקים –היכן קבוצת הביקורת? כלומר, יתכן לחלוטין כי ישנם אחרים שעברו חוויות דומות, ולצורך הדיון נאמר אפילו זהות, אולם הם כרגע לא סובלים מסימפטום או קושי כלשהו. נהפוך הוא, הם משגשגים. כיצד נדע על קיומם אם נקודת הפתיחה שלנו היא המטופל, הפציינט, המחלה? יש לומר זאת - לא נדע דבר, ותמונת העולם שלנו עלולה להיות מוטית, שגויה, וחד מימדית.

זוהי בדיוק הנקודה בה מחקרים פרוספקטיביים, כמו אלו של קרלן, יכולים לתרום תרומה ייחודית: כיוון שאנו עוקבים אחר השתלשלות החיים של המשתתפים באופן פרוספקטיבי, מהעבר לעתיד ולא להפך, נוכל לעקוב ולהבין גם כיצד חוויות מוקדמות קשות סוללות את הדרך לפתולוגיה מאוחרת, אך גם – וזה לא פחות חשוב – מי הם הילדים שחוו אף הם חוויות שליליות דומות אך לא פתחו פתולוגיה כלשהי, והתפתחותם תקינה ואף יותר מכך.

נחזור לקרלן ולמחקרה, המדגים באופן יפהפה את הגישה הפרוספקטיבית. המחקר התבסס על מדגם אורך של 56 משפחות בסיכון גבוה (וחלקים ממנו גם על מדגמי רוחב נוספים). בסביבות גיל 20 פתחו מעוט מהם (4%) הפרעת אישיות גבולית מלאה, אך אם מסתכלים על קריטריונים של ההפרעה כמו נטיות אובדניות, יחסים בלתי יציבים, או חוסר יציבות רגשית מגלים כי שליש ענו על קריטריון אחד וחמישית על שניים. השאלה שהציבה לעצמה קרלן הייתה כיצד ניתן לנבא סימפטומים אלו מתוך ההיסטוריה של המשתתפים?

קרלן מתמקדת בשלושה "חשודים": חומרת ההתעללות בילדות, פגיעות גנטית לסטרס (האלל הקצר של ה-Serotonin transporter polymorphism), ואיכות היחסים בין הילד להורה בינקות, בילדות, ובהתבגרות. חשוב לזכור כי מדדים כמו התעללות או איכות היחסים אינם רטרוספקטיביים אלא נאספו במהלך השנים, בנקודות זמן שונות.

מבחינת איכות היחסים בינקות התמקדה קרלן במיוחד בנסיגה אימהית (תרגום לא מוצלח ל-withdrawl). ההדגמה שהראתה לנו הייתה מרשימה, גם אם קשה. האם והתינוק נצפים במעבדה, ובשלב מסוים האם יוצאת לשתיים-שלוש דקות ואח"כ חוזרת (חלק מה Strange Situation שאולי זכור לחלק מכם מימי הב.א....). התינוקת במצוקה, בוכה ופונה אל האם. האם נעמדת, כמהססת. התינוקת בוכה, מסתכלת. ואז קורה משהו בלתי צפוי, דרמטי: האם צועדת צעד קטן, כמעט בלתי נראה אך ברור לחלוטין - אחורה! אתה מרגיש את ההפתעה, כמעט כאגרוף בבטן. אתה שואל – למה ההתרחקות, דווקא ברגע המצוקה? ומי שמכיר, כמונו, את הרגע הזה מתצפיות על עשרות – לא, מאות ואלפי תינוקות, אם ניקח את החוקרים בתחום כמכלול – יודע כי התנהגות זו, התרחקות ההורה בשיאה של המצוקה של הילד, הינה נדירה, אפילו מאוד נדירה.

התינוקת שלנו ממשיכה להיות זקוקה לקרבה, למגע, והיא מתחילה לזחול לכוון האם, שנותרה עומדת, נטועה במקומה. היא זוחלת מספר פסיעות ואז עושה היא דבר לא צפוי: היא נשכבת של הרצפה, נדמית כקורסת, ובוכה בכי תמרורים. כיצד ניתן להבין תבנית זאת? נראה כאילו האחריות על המפגש המחודש, על הרגעת המצוקה הועברה מהאם לתינוקת – וזאת בגיל או בשלב שבוודאי משאביה ההתפתחותיים אינם מסוגלים לעמוד בכך.

הנתונים של קרלן מראים כי להתנהגות אימהית זו,המכונה באופן יבש מעט withdrawl, תרומה לניבוי הקריטריונים של הפרעת האישיות הגבולית כ-20 שנה לאחר מכן. אולם, לא במבודד. כי המחקר גם הראה כי הניבוי במיוחד חזק כשהתינוק מדורג גבוה בנטייתו לחפש קרבה בזמן מצוקה, וכאשר הוא "מצויד" גנטית ברגישות גבוהה לסטרס. אך הסיפור ההתפתחותי לא מסתיים כאן: המעקב מראה כי ישנם מאפיינים מיוחדים בילדות הצעירה, במיוחד של נטילת אחריות בלתי מותאמת של הילד על האינטראקציה עם האם, בין אם על ידי אוריינטציה "דואגת" ובין אם על ידי אוריינטציה "מענישה" שתורמת אף היא, באופן בלתי תלוי, לסימפטומטולוגיה המאוחרת, וזוהו אף דפוסי אינטראקציה בעייתיים במיוחד בגיל ההתבגרות שאף להם תרומה. קצרה היריעה מלספר כאן על כל הממצאים, כמובן.

קרלן סיימה בשקף בו רואים שורה של קוביות דומינו, האחת נשענת על הבאה אחריה ומטה אותה, וזו מצידה מפילה את הבאה בתור. התמונה זו באה לשדר מסר הפוך לגבי איך צריך לחשוב על התפתחות: ההתפתחות של פסיכופתולוגיה אינה עפ"י מודל דומינו, שבו אירועי ילדות הינם הגורמים לפתולוגיה המאוחרת. לגורמים גנטיים, חוויות טראומטיות (כמו התעללות), ודפוסי אינטראקציה בעייתית ספציפיים בגילאים שונים תרומות נפרדות, שאינן בהכרח תלויות אלו באלו. המודל של קרלן בפני עצמו אינו חדש: הגישה ההתפתחותית העדכנית לפסיכופתולוגיה דוגלת במודלים כאלה מזה זמן. אך לבסס מודל כזה על נתונים איכותיים מבחינה מתודולוגית ורגישים דיים לניואנסים הדקים ביותר של תקשורת רגשית והמהמורות הפוטנציאליות שיכולות להתרחש בה דורש חוקרים מוכשרים ומאמץ של שנים כמו שהשקיעה Lyons-Ruth.

ושאלה לסיום – לאלה מאיתנו שאינם מתעניינים במיוחד במודלים התפתחותיים והיום-יום שלהם הינו הטיפול בהפרעה שכבר נוצרה – האם תקפותו של המודל ההתפתחותי – התמונה החדשה שמתארים חוקרים כמו Lyons-Ruth- רלוונטית? משנה משהו בפרקטיקה? מה דעתכם?

עוד על Lyons Ruth: http://www.cha.harvard.edu/bio_behavioral_studies/karlin_bio.shtml






עוד בבלוג של דוד אופנהיים

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

  • shir bar-emetshir bar-emet14/12/2009
    מחקר מרתק ומחשבה לגביי יישום. הי דוד. נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט שהצליח להעביר בצורה חיה ומוחשית ממצאי מחקר אמפירי, ועוד בשפה זרה. וזה כידוע, ואני זוכרת זאת עוד מימי הMA לא דבר פשוט. קראתי את זה אתמול וחשבתי לא מעט על השאלה איתה סיימת. שאלה זו מתחברת לי גם למחשבות והתלבטויות שלי לגבי המשך דרכי המקצועית, כמה אני רוצה להמשיך ולחקור או להתמקד בטיפול, וכמה יש קשר בין שני העולמות האלו. בסופו של דבר, בקליניקה יושב אדם עם מאגר של זיכרונות ופנטזיות, סיפורים שחלקם מודבקים וחלקם הגנתיים וחלקם אולי דומים למשהו שבאמת היה. ויש את המציאות שקורית כל הזמן מסביבו ועליה אפשר לדבר במידה רבה יותר של תוקף. גם על המציאות שקורית, והתגובות שהוא רגיש אליהן בחדר עכשיו. בכל מקרה ההיסטוריה שלו, ועד כמה היחסים עם ההורים היו לא טובים ובאיזה אופן, משנה בעיקר לניתוחי מקרה ופחות למטופל עצמו. עם זאת, נראה לי שלמטפל, היות והוא גם מהווה סוג של דמות טיפולית, או "הורית" למטופל, חשוב להכיר ולדעת את הממצאים כמו אלו שציינת, כי תגובות נניח של נסיגה למטופל שנמצא במצוקה, תגובות של קיפאון, כמו בהיקשרות הלא מאורגנת, ועוד הם דברים שמניסיוני ממשיכים לחיות בקליניקה ואולי משתחזרים דרך המטפל עצמו והפנמתו את המטופל ואת הילד שהוא עצמו היה.
  • בר-יוסף-דדון רחלבר-יוסף-דדון רחל14/12/2009
    מרתק. תודה לך על הבאת ההרצאה. האם תוכל לפרט יותר על האינטראקציות הבעייתיות, כולל אלו שבגיל ההתבגרות? ניסיתי להגיע לפירוט דרך האתר שהמלצת עליו, אך שם לא היו המאמרים השלמים. האם ישנה איזו תיאוריה, שהוכחה כנכונה, למשל זו של ליינהאן, או של פונגי?
  • איריס גולומב-הלמןאיריס גולומב-הלמן14/12/2009
    פה ועוד. ובכלל אני נהנית לקרוא את הבלוגים הללו. אנשים רציניים שמשקיעים מעצמם, חויותיהם, ידעותיהם, עבור כולנו.
  • שני וידרגורןשני וידרגורן15/12/2009
    אכן מחקר מעניין מאד. ממצאים שמצדיקים את ההשקעה הרבה באיסוף שלהם, לדעתי.
  • דוד אופנהייםדוד אופנהיים21/12/2009
    לשיר בר-אמת. שתי נקודות:
    את כותבת כי הניתוחים ההיסטוריים חשובים לניתוחי המקרה יותר מאשר למטופל. אני מסכים, ואז עולה השאלה - מה הטעם בניתוחי המקרה? או אולי יש לבנות אותם אחרת, כדי שכן יהיו שימושיים למטופל?
    אני בהחלט מסכים עם הנקודה שאת מעלה בסוף: אחת מהדרכים בהם ממצאים כמו אלה של Lyons-Ruth הינם שימושיים הינה משום שהם מאפשרים למטפל תובנה לדפוסי קשר, רגש, תגובה, וחשיבה מאוד אוטומטיים, "פרוצדוראליים", לא מלוליים, שעולים בהווה וקשורים בדרכים סבוכות בעבר הרחוק או הקרוב יותר. במלים אחרות, אם המטופל חווה הורה שנסוג, בדרך קלה אך מאוד מורגשת, דווקא ברגע המצוקה, כמו התינוקת שתארתי, כיצד זה בא לידי ביטוי ביום, כאשר עולה מצוקה? הנוכחות, אצל המטפל, של תמונה או סרטון כה ברור וחזק עשויים להגביר את האמפטיה למטופל והיכולת להבין את מצבי הרגש/תודעה הבין אישיים שמתעוררים.
  • שני סמאישני סמאי29/12/2009
    מחשבות על הנרטיב. לדעתי, בנוסף לאמפתיה ולהבנה שמחקר שכזה יכול לתרום לנו כמטפלים, אפשר גם למצוא צדדים מעשיים יותר שיכולים לתרום גם בפגישה הטיפולית עצמה.
    קודם כל, כיוון שהנרטיב של חיי המטופל נמצא כל הזמן בראשנו, וחלק משמעותי מהעבודה הטיפולית היא בדיוק עבודה איתו. ולכן, היכרות שלנו עם גורמים שונים כמו אלו שהועלו במחקר בהחלט יכולה לעזור לנו לפחות לנסות ולהבין טוב יותר תהליכים שעברו על האדם הניצב מולנו.
    בנוסף, בעיניי יש מקום להתייחסות שכזו גם ברובד גלוי יותר, במהלך הטיפול. ההמשגה בתיאורי המקרה משמעותית מאוד, ואין סיבה לא לשתף את המטופל במחשבות שכאלו (כמובן שבאופן מתאים, בשפה ברורה, וכו') ובמיוחד יכול להיות משמעותי ( וקל יותר-עבוד המטופל), לבחון את נטיות האדם שמולנו (ואולי לשלב בכך תגובות מהסביבה). לפי דעתי ,מטופל שיכול להזדהות, למשל, עם נטייתו ללקיחת אחריות לא מותאמת במצבי לחץ- יוכל להרגיש הקלה רבה מעצם ההיכרות בכך, והנה- יש לממצאים אלו שימוש מעשי ביותר.
    בעיניי זו פעמים רבות מהות העבודה שעושים ביחד, ומחקרים שכאלו בהחלט יכולים להאיר כיווני מחשבה נוספים לבדיקה. וכך, במהלך בניית או הסתכלות על הנרטיב של האדם שמולנו- זה עוד כלי שיכול לסייע, ואולי אף לעזור לבחור במה להתמקד במהלך הטיפול. אולי כיוונים שכאלו יכולים טיפה "לייעל" את החשיבה, להפוך אותה לטיפה יותר מדוייקת, או לפחות לעזור ולהתמקד בדברים אשר יכולים להיות משמעותיים במיוחד.
    כמו בן שלצד זה חשוב להתייחס לאופציה בה ממצאי מחקר דווקא לא מתאימים לאדם הספציפי שניצב מולנו.
    ולי אישית כן משמעותי לזכור תמיד שתיאוריה וניסיונות להסבר הם כלי משמעותי שיכול לתרום רבות (אפרופו הרצון שלנו כמטפלים למצוא סיפור "נוח" ו"טוב" כמסגרת עבודה עבורנו), אך חשוב מאוד לבדוק האם הם בכלל מתאימים לאידיווידואל שמולנו- ואחת היא אם מדובר בתיאוריה שנובעת ממחקר אמפירי או כזו המושפעת מחשיבה פסיכואנליטית או תיאוריות פסיכולוגיות אחרות.
  • שני סמאישני סמאי29/12/2009
    היכרות/ הכרה. איפשהוא באמצע התגובה הקודמת שלי השמשתי במילה היכרות במקום הכרה, וזה גרם לי לחשוב על הקשר ביניהן, ובאופן ספציפי יותר-
    עד כמה חשובה ההיכרות (שמתאפשרת באמצעות מחקר, שיח, חוויה)- לצורך מתן הכרה.
  • יעל אביעדיעל אביעד30/12/2009
    הרהורים. שלום רב,
    אני מתוסכלת מהמאמרים ומהמחקרים האחרונים, אם כי מחקר אחרון זה כבר מתקרב קצת לאני מאמין שלי.

  • צביה גורצביה גור30/12/2009
    ניסיון [ל"ת].
  • צביה גורצביה גור30/12/2009
    אמא מיואשת. שלום רב לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים היקרים.
    אני אמא לנערה עם הפרעת אישיות גבולית. במטרה לנסות להבין ולהתמודד עם הנושא, קראתי בצורה אינטנסיבית את המאמרים והמחקרים האחרונים בנושא. המסקנה שעולה מהן היא כזו: אני הבאתי את הצרה הזו בעצמי על בתי, איך?? אולי על ידי הזנחה, דחיה, התרחקות או אולי התעללות מינית, פיזית או נפשית. אבל מה לעשות ועם כול הרצון הטוב שלי לא לפגוע בסטטיסטיקה - אני ממש לא עשיתי את הדברים הללו. הפכתי בזיכרון שלי, ניסיתי לעשות פסיכואנליזה אבל - גורנישט- לא מצאתי דבר. "לצערי הרב" מצאתי כי תמיד רק חיבקתי, נישקתי, תמכתי, עודדתי, חיזקתי את הדימוי העצמי- אמרתי לה כמה שהיא יפה, חכמה, טובה ומוצלחת- והיא אכן כזו. גם הסביבה נהגה כך, היא התקבלה לקורס למחוננים צוינה כיפת הכיתה ועוד. ולמרות זאת, היא רואה בעצמה כילדה שאינה חכמה, אינה מוכשרת ואפילו שנים האמינה כי היא אינה יפה. יתרה מזו, היא אף האשימה אותי שאני "סתם אומרת לה דברים כי אני אמא שלה ולכן רק משלה אותה". אני אגיד יותר מזה, גם את הלימודים האקדמאים שלי הקדשתי ללימוד מקצוע העוסק במדעי הנפש, על מנת ללמוד כיצד לגדל ולחנך את ילדי. אין כמובן צורך להוסיף ולהסביר שבעת גידולי אותה ואת אחיה תמיד נעזרתי בספרים של מלומדים.
    אולם, בניגוד לדעתכם המלומדת, אני כן אשמה בבעיות שלה אבל מסיבה שונה לחלוטין. אני העברתי לה בגנים שלי פגיעה קשה העוברת לצערי הרב במשפחתינו- פגיעה בסטרוטונין או בדופמין (או בשניהם). אני סובלת מאובססיות ומטופלת תרופתית. גם משפחתי ידועה בהיותה סובלת מחרדות, דכאונות ועוד. ואגב, בתחילת דרכה בתי הובחנה כסובלת מהפרעות אפקטיביות ואף טופלה בפרוזק.

    בקיצור: אני רוצה להעלות סוגיה המטרידה אותי- מדוע לחפש אשם בהורים?????? האם אתם באמת מאמינים כי ההורים הם האשמים??? אנחנו היום יודעים יותר מתמיד כי הביולוגיה- היא מקור האשמה העיקרית (עם סיוע זה או אחר מהסביבה). תנסו, חברי המלומדים, לחפש את הגורם במקומות הנכונים- ואז אולי תמצאו את האמת ואיתה יבוא גם מזור לחולים ולבני משפחותיהם. אין ספק שהורים דוחים או מזניחים גורמים לבעיות נפשיות אלה או אחרות אצל ילדיהם- בשביל לדעת זאת- אין צורך ללמוד 7 שנים רפואה או פסיכולוגיה. אבל האם זו הסיבה האמיתית להפרעה?

    גם כאן במאמר הנוכחי נאמר כי מרבית הילדים שגדלו בבתים קשים אינם יוצאים בעלי הפרעת אישיות גבולית. חשבתם למה??? אולי זו גנטיקה המעורבת בזאת. הדבר הפשוט ביותר זה להאשים את ההורים. זה תמיד היה כך בפסכולוגיה. אולם אנו כבר בשנת 2010- המדע התקדם והגיע הזמן כי גם הפסיכולוגיה תתקדם איתה.
    (אגב, אני מזכירה כי אני קולגה שלכם מהתחום ואף בעלת תואר שלישי בתחום).
    אסיים בסיכום קצר- לעניות דעתי הגנטיקה היא זו הגורמת לכך שהילד מתרגם בצורה מעוותת את המציאות דבר שמחדד את הפגיעה הגנטית שמחדד את העיוות המציאותי- שמפורסמת בקרב בעלי הפרעת אישיות גבולית.

    אשמח לקבל תגובות על דברי.
  • שרית אלראישרית אלראי1/1/2010
    לאמא מיואשת שלום. אכן לדעתי אין מקום להוסיף סבל על סבל. לאחרונה מנחה אבי שרוף קבוצת דיון במכונינו בנושא הפרעת אישיות גבולית. בכל המקרים שהוצגו על ידי חברי הקבוצה בלט הגורם ההתפתחותי/גנטי. הקושי הראשוני המולד בויסות. באף מקרה שהוצג לא הייתה התעללות הורית, אלא הורים שהם עצמם עם קושי ראשוני בויסות ולפיכך עם קושי ביכולת לווסת את המציאות בורה מותאמת בעבור ילדיהם. בכל המשפחות היו גם אחאים שגדלו בתנאים זהים, אך לא פתחו הפרעת אישיות גבולית.
    גם במה שהוצג, אם הבנתי נכון, רוב חברי המדגם לא פתחו הפרעת אישות גבולית.
    דוד היקר, החיבור בין הקליניקה לחשיבה על מודלים התפתחותיים היא חיונית, ואני שמיחה שהיא נעשית עוד ועוד.
    עם זאת כאן היה מעט מידי פרוט לנושא של פגיעות גנטית, כפי שציינת, ואולי גם חשוב לגלות מה אפשר התפתחות תקינה, במושגים של מקדמי "עמידות", שוה על רקע גנטי..
  • שמעון ישראלשמעון ישראל1/1/2010
    אני סול מהפרעה זו ....אולי אעזור כמתמודד ולא כאקדמאי.

    שלום לך

    אני הובחנתי כבעל הפרעת אישיות גבולית קשה

    הקרקע להיתפתחות ההפרעה ....הזנחה,אלימות ואפילו מילולית,הטרדה מינית , מבנה אישיות חלש,גנטיקה

    כך שיש ילד שהוריו היו קשים איתו ,אבל עקב מבנה האישיות החזק שלו וגנטיקה , הוא היצליח לעמוד כעץ חזק מול הוריקן

    מאידך יש ילד עם מבנה אישיות חלש ,שהוריו לא היו מידי קשים איתו ,אבל כול פעולה ,מילה ....כמו שהביאה במחקר על התינוק הבוכה והאימא מתרחקת , ישפיעו על הילד מאד

    לפעמים הטרדות מיניות,וגם הקטנות ,תורמות לבעיה מאד , .....

    חלק מהבעיה היא דימוי עצמי נמוך,חוסר ביטחון עצמי, שהם מתפתחים עקב ילדות קשה,היתעלמות, חוסר תמיכה , ....וכמיהה עזה לאהבה כביטוי והוכחה שאני אהוב רצוי שייך ...ומילוי החסר באהבה מהילדות ,אימא קרה

    לפעמים האימא הייתה בסדר גמור....כמו שאת היית ....לפעמים מוצאים שזה האבא שהיה מבטל , לא תומך....בזמן זהיא ציפתה מימנו לתמיכה

    לפעמים זו מורה בבית ספר שביתך העריצה מאד....אבל לא תמכה,ביטלה את מעשיה ודבריה....לפעמים חברה שביתך העריצה ,והיא ציפתה לתמיכתה ,והיא ביטלה את דבריה ומעשיה ....לא תמיד זה האימא , בנוסף  ביתך מחשיבה אותך ודעתך,אבל אצל ההפרעת אישיות גבולית יש בעיה של שחור ולבן ,אין אמצע , הם אוהבים מושלמות פרפקציוניזם , וכנראה את לא הדמות ה....שהיא מעריצה בחיים ,ולכן מילה שלך בדבר יופיה,חוכמתה וכו' לא נחשבים דיים,כמו אותם אלו .....היא יודעת , ומהם היא מצפה לשמוע, שהיא הכי יפה הכי חכמה הכי ......

    תראי הטיפול בהפרעה הוא ארוך ומתיש ....ובפרטי מאד מאד יקר ושרלטני

    כדאי ללכת לפסיכיאטר טוב -יש בקופות 3 מפגשים ייעוץ מסובסד עם מומחה ....לגבי תרופות,לגבי ההבחנה....

    ולגבי הטיפול.....יש cbt  אפשר גם דרך קופות החולים , מסובסד  ומטפלים מעולים ,מ100-140 36 טיפולים

    כשתפסיקי לתת לילדה יותר מידי חיבוקים,וברברת.....היא תבקש את זה .....אל תהיי דבק

    תראי לה את המייל הזה, בקשר לאנשים שהיא העריצה ואהבה ,ולא קיבלה פידבק מהם ואולי ביטול .....אבא מורה חברות חבר

    חיזוק הביטחון העצמי,דימוי עצמי נמוך יעזרו מאד

    אשמח לעזור

    ישראל 025022524

  • ענת בן נוןענת בן נון1/1/2010
    לעבודה הקלינית ההתפתחותית מחקרים אלה בעלי חשיבות אדירה!. ממש יכולתי לראות לנגד עיניי כמה מהדיאדות שטופלו/מטופלות על ידי. ממצאים כגון אלה לא רק עוזרים להבין טוב יותר "נרטיבים דיאדיים" שאנו פוגשים, ולכוונן נכון יותר את ההתערבויות בטיפול, אלא מהווים גם מעין אישור/תיקוף לעבודה שנעשית בפועל, ומענה (חלקי לפחות) לשאלה של "איך לכל הרוחות זה (הטיפול) עובד??".
    תודה!!
  • נאוה ארדנאוה ארד2/1/2010
    בנושא זיכרון וסובייקטיביות. אנו תוהים רבות לגבי אמיתות זיכרונות. מה חשיבותה של אמת זו לאור בעיית הסוביקטיביות של קיומנו? כמדומני, אין לייחס חשיבות גדולה לאמיתות זיכרונות של מטופל, כי אם לתחושות ולרגשות המטופל הנובעים מזיכרונות אמיתיים או מדומים אלו, שהרי עם הרגש אין להתווכח. כנ"ל לגבי חלומות - אין לייחס חשיבות לתוכן או משמעות החלום עצמו, כי אם לרגשות המתעוררים בעקבותיו, כלומר יש להתמקד ברגש שמעוררים המאורעות שנחלמו, ולא במאורעות, בדמויות ובאינטראקציות ביניהן. (ע"פ עבודתו של ד"ר ארתור ג'אנוב)