"אֲנִי חָמְדָה הָיִיתִי שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה בְּרַמְלָה, מְחַכָּה" - על 'נורמל' מאת דורית ויסמן
גיא פרל | 8/4/2014 | הרשמו כמנויים
על 'נורמל', מאת דורית ויסמן, פרדס 2013 (107 עמ')
כבוד המשפחה
לזכר חָמְדָה אַבּוּ גַאנֶם
כותרת ב"הארץ"," :23.2.2007 אחרי הרצח השמיני במשפחה, הנשים החליטו לדבר"
אֲנִי חָמְדָה הָיִיתִי שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה
בְּרַמְלָה, מְחַכָּה.
נָאִיפֶה אַבּוּ גַאנֶם
אוֹגוּסְט 2000
סוּזַאן אַבּוּ גַאנֶם
פֶבְּרוּאָר 2002
אֲנִי חָמְדָה שׁוֹכֶבֶת בְּבֵית הוֹרַי
לִכְבוֹד הַמִּשְׁפָּחָה
זִינָאת אַבּוּ גַאנֶם
נוֹבֶמְבֶּר 2003
סַבְּרִין אַבּוּ גַאנֶם
יוּלִי 2004
אֲנִי חָמְדָה רָצִיתִי לָבוֹא הַבַּיְתָה
לֹא רָצִיתִי יוֹתֵר לִסְתַּתֵּר
עַמִירָה אַבּוּ גַאנֶם
יָנוּאָר 2005
רִים אַבּוּ גַאנֶם
מַרְס 2006
אָמַר עָלַי מַה דִּבַּרְתִּי יוֹתֵר מִדַּי
אַל טֶלֶפוֹן, עִם הַבֶּן דּוֹד
שָׂרִיהַאן אַבּוּ גַאנֶם
אַפְּרִיל 2006
עַכְשָׁו שָׁנָה חֲדָשָׁה. אֶמְצַע יָנוּאָר 2007
שָׁעָה אַחַת עֶשְׂרֵה בַּבֹּקֶר
אֲנִי חָמְדָה שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה
השיר כבוד המשפחה (עמ' 16) מדגים היטב את איכותה הייחודית של שירת ויסמן – התיאור רזה, היא ממעיטה במטאפרות ומבעה הרגשי מאופק. דומה כי ויסמן מציבה מצלמה אל מול המציאות, ומתארת את שנקלט בעדשתה. מסיבה זו, חווית הקריאה בספרה מזכירה לעיתים את חווית הצפייה בקולנוע תיעודי משובח, כזה המתאר את המציאות ואינו מתערב בה או מוסיף עליה דבר, אך החלטות הבמאי, איכויות הצילום והעריכה הסופית מזקקים מן המציאות את היבטיה שלעיתים נותרים סמויים מן העין ומעוררים בצופה חוויה רגשית עזה.
אשוב אל 'כבוד המשפחה'. השיר מתאר באיפוק מצמרר טרגדיה איומה. בתחילתו מתוארת הנרצחת השמינית, חמדה אבו גאנם, שוכבת במיטתה ומחכה. ויסמן אינה מציינת למה היא מחכה, אך ככל שנמשכת הקריאה ברור כי היא מחכה להירצחה. בסגנון תיעודי שוזרת ויסמן אל סיפורה של אבו גאנם את שמות שבע הנשים שנרצחו לפניה ואת תאריך הירצחן – כך, ללא פרטים נוספים, ללא פשר, ללא מבע רגשי, כתקתוק מטרונום שאין לעוצרו, קרבה ובאה המאכלת גם צווארה של חמדה. התחושה המתעוררת בקורא היא שאין פשר, ואין מילים שיכולות לתאר באמת, רק חוסר אונים בלתי נסבל. לכאורה, בשיר מפורט סיפורה של חמדה יותר מסיפורן של קודמותיה, אך למעשה הוא שרירותי וחסר פשר בדיוק באותה המידה, וחמדה מתארת אותו באופן המעיד על ייאושה ואוזלת ידה אל מול המציאות בה היא חיה. שורתו האחרונה של השיר כמעט וזהה לשורתו הראשונה. בין השורה הראשונה לאחרונה מפרידות שבע נשים רצוחות בשבע שנים, ובכל זאת, כל שהשתנה הוא שחמדה איננה, והיא אינה מחכה עוד.
כאמור, תיאור תיעודי ויבש לכאורה ממנו עולה עוצמה רגשית יוצאת דופן מופיע בשירים רבים בספר. ויסמן מציבה את מצלמתה בבית בו היא גרה עם בן זוגה וילדיה, בבית ילדותה, בחדר הרופאה האונקולוגית, מול שלטי ההכוונה בקופת חולים, מול מדריך להתמודדות עם דכאון, בעמדת הקופאית בסופרמרקט ובשלל מיקומים נוספים.
גם במחזור 'משירי גשר הזהב' העוסק בהתאבדות דודה של וייסמן עושה ויסמן שימוש מיטבי בסגנון זה. השיר השני במחזור 'כל מה שרצית לדעת על הגשר' כולל פרוט ארוך של מאפייניו הפיזיים של הגשר – גובהו, אורכו, רוחבו, משקלו, המרחק בין עמודיו וכן הלאה. רק בשורה החמישית מופיע לרגע הדוד – "אֲבָל דּוֹדִי, בַּפַּעַם הַהִיא, הָלַךְ כִּוּוּן אֶחָד. / בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ עָצַר." אל מול גודלו של הגשר וניכורו של התיאור הטכני, מודגשת בדידותו של האיש הפוסע עליו אל מותו. התיאור הטכני ממשיך תשע שורות נוספות, ורק בשורתו האחרונה של השיר מאפשרת לנו ויסמן מבט חטוף נוסף אל הדוד – "גֹּבַהּ מְמֻצָּע מֵעַל פְּנֵי מַיִם סוֹעֲרִים: 67 מֶטְרִים / כְּמוֹ בִּנְיָן שֶׁל חֲמִשִּׁים קוֹמוֹת // וְזֶה הַמֶּרְחָק בּוֹ שָׁהָה בַּאֲוִיר." בשיר הבא במחזור – 'מה מתרחש מרגע הקפיצה ועד רגע הפגיעה במים, והכרישים.', מלווה המצלמה את מבטיו של הדוד בעודו באוויר. ויסמן אינה מוסיפה לתיאור כל פרשנות או מבע רגשי, ושומרת על עמדתה המתבוננת גם באמצעות התעכבות על פרטים כדוגמת כנף חולצה, משקפיים ושם צבעו של הגשר. היא קופצת עם דודה אל המים, עיניה נותרות פקוחות לרווחה כעיניו, ומניחה לתחושות האיומות להתעורר אצל קוראיה ולהיוותר בלתי מושגות במילים.
כְּשֶׁכְּנַף חֻלְצָתְךָ מִתְבַּדֶּרֶת בָּרוּחַ
הַמַּגִּיעָה מֵהַפָּסִיפִיק
וּמִשְׁקָפֶיךָ - הַאִם הָיוּ לְךָ, בְּעֶצֶם, מִשְׁקָפַיִם -
נוֹשְׁרִים אוֹ נִצְמָדִים יוֹתֵר,
וְעֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה אֶל כָּל
הַבֹּהַק הַזֶּה הַמִּתְקָרֵב
וְצֶבַע הַגֶּשֶׁר, הַמְּכֻנֶה כָּתֹם בֵּינְלְאֻמִּי,
צֶבַע יַצִּיב, מִתְלַהֵט בַּשְּׁקִיעָה.
(2004)
