×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

אסתי פלד: לא ערוך

אסתר פלד

כאב נפשי והתרופה הפסיכיאטרית

אסתר פלד | 29/3/2014 | הרשמו כמנויים

בחודשים האחרונים, או שמא בשנה האחרונה, אני מוצאת את עצמי כמעט נאלצת לבחון מחדש את יחסי לתרופה הפסיכיאטרית. בייחוד מדובר, כמובן, בתרופות נוגדות דיכאון. "כמעט נאלצת לבחון מחדש" פירושו שהיה לי יחס מסוים, לעתים אף מוצהר, כלפי השימוש בתרופות האלה. אלא שבחודשים האחרונים חישבתי ומצאתי, שכ 30% מן המטופלים שלי משתמשים בתרופות הללו. ולא רק שמשתמשים, אלא שהתרופות עוזרות להם במידה ניכרת, במידה שאי אפשר להתעלם ממנה. התרופות הללו הן אפקטיביות מאד. מי שהיה בדיכאון, דיכאון שחיבל בכושר החיים שלו, לא רק במובן התפקודי, ולאו דווקא המובן התפקודי, מקיץ בבוקר וכוחו רב יותר. מי שלא מצא תכלית לחייו, מוצא אותה. מוצא אותה, כי יש לו הכוח לעשות מה שלא עשה עד כה, ומתוך כך מוצא תכלית. הפסיכותרפיה תומכת בתהליך הזה. אין לי לבטים באשר לתפקידה של פסיכותרפיה לצד הכדורים. הפסיכותרפיה היא הכלי באמצעותו מוצא המטופל כיוון. התרופות נותנות את האנרגיה והפסיכותרפיה נותנת את הכיוון; אולי כך יש לראות זאת. אני נוטה לחוש אכזבה אל מול הניסוח הזה. לא, לא הניסוח מטריד אותי; האמת שהוא אולי נושא. על אף שהוא מתאר תופעה חיובית, מגמת שיפור ביכולת הרפואית והפארא רפואית, המשלבות ידיים במאמץ משותף להיטיב עם המטופל של הטיפול הנפשי, אני מתקשה לקבל בנפש חפצה, שקטה, את השימוש המוגבר בתרופות אנטי דיכאוניות. הן מעולות, התרופות. ולא רק שהן מעולות, גם מקובלת עלי ההנחה שהחיים קשים, כלומר, שבנקל מגיע אדם למצבים נפשיים קשים, דיכאון,חרדה, שהם כשלעצמם מחלישים אותו עוד יותר משהחיים מחלישים אותו. אם שתי הנחות אלה, בדבר 1. הקושי האינהרנטי לחיות ו-2. בדבר היותו של הדיכאון גורע מן הכוחות הנפשיים החיוניים כדי לחיות חיים קשים, הן נכונות, מה הבעיה שלי, מה ההסתייגות שלי. לפיכך, כאמור, אני נאלצת, כמעט נאלצת, לבחון מחדש את יחסי לשימוש בתרופות פסיכיאטריות.
הקושי שלי נובע, אני מעריכה, מכמה גורמים, כמה מחשבות בדבר הקיום האנושי. האחת: כפסיכותרפיסטית, אני גדלתי מנטלית בתוך החשיבה של ביון, ממנה הושפעתי, לפחות עד היום, יותר מכל חשיבה פסיכואנליטית אחרת. אצל ביון, התפתחות וצמיחה נפשית תלויות בנכונות לשאת כאב נפשי. לבד מן ההשפעה התיאורטית הזאת, חינכתי את עצמי למשמעת שהיא תובעת, כלומר, למדתי לשאת כאב מתוך מה שהפך בדיעבד לידיעה בלתי אמצעית ולא רק תיאורטית, שכאב נפשי – זה הכרוך באובדן, זה הכרוך באהבה ובתלות, זה הכרוך בהיות אדם מרגיש בכלל – הופך אדם לחכם יותר, סובלני יותר, מעמיק ואחראי. אני יכולה להוסיף "יצירתי". מבחינה פילוסופית ההשפעה המרכזית שספגתי שאובה מן החשיבה הבודהיסטית. בבודהיזם, אחד הנדרים הראשונים שלוקח על עצמו המתאמן הוא להתנזר מחומרים בעלי השפעה על התודעה: אלכוהול, סמים, ומכאן גם תרופות פסיכיאטריות. גם בחשיבה הבודהיסטית, כמו אצל ביון, המשמעת התודעתית היא בלב הפרקטיקה של השיטה. מדיטציה, כפי שיודע מי שמתאמן בישיבה המסורתית (לא דמיון מודרך, לא אוטו סוגסטיה למיניה, לא פגישה חברתית פסיאודו-בודהיסטית של פעם בשבוע), זו של הזן או ויפאסנה, כל עניינה הוא להניח לתודעה לחולל את תנועותיה ולהישאר שקט ובלתי מעורב, כלומר לשאת ביותר ויותר סובלנות את תעתועי התודעה שלך עצמך, בלי לזוז, נפשית וגופנית, לכאן או לשם. שתי ההשפעות הללו, התיאורטיות, הפכו עבורי לפרקטיקות, פרקטיקות שהוכיחו את עצמן כאפקטיביות גם בחיים, גם בקליניקה, גם במצבי משבר. מכאן, אני מניחה, הנטייה הראשונה שלי היא להימנע מתרופות, וההנחה החוברת אל הנטייה הזאת היא כי ניתן לחיות ללא תרופות, קל וחומר תרופות משנות-תודעה. ואני יוצאת מתוך הנחה שמה שאני למדתי, יכול כל אדם ללמוד, כלומר, שליטה מנטלית היא אפשרית עבור מרבית בני האדם, אם הם בוחרים בה. אחד ממטופלי הנוטלים תרופות שקל לאחרונה לחדול מן השימוש בהן. היו אלמנטים אובדניים, ובעקבותיהם הוחלט על שימוש בתרופות. התרופה הועילה, או שמא הטיפול, ואולי הקומבינציה; כך או כך, המטופל מוצא את דרכו בעולם ביתר קלות בימים אלה. לאור זאת הוא מבקש להפסיק נטילת התרופה. השאלה היא לא אם התרופה הועילה. השאלה היא לא אם ישוב לחוות דיכאון. השאלה היא אם הוא נכון לקחת אחריות מלאה על מצב-הרוח שלו, כלומר האם הוא נכון להתמודד עם מצבי רוח משתנים, מן הסוג המוכר לכל מי שאינו נוטל תרופות. לעיתים, כאמור, החיים נחווים כקשים מאד, כבלתי נסבלים, ואז על הנפש לקבל על עצמה לשאת את הקושי הזה, את הרפיון הזמני שלה עצמה, את ההרגשה שהכול תפל, עלוב, קשה מדי.
הנקודה השנייה שמעסיקה אותי בעניין זה היא השינוי החל בעולם הזה שבו אנו חיים. העולם הזה, שבו התודעה האנושית הופכת לחומר ביד היוצר, היוצר, אני מתכוונת, תרופות פסיכיאטריות. התודעה האנושית הופכת למשהו שניתן לשלוט בו באמצעות מניפולציה כימית אפקטיבית. זה, בעצם, תמיד היה כך. היו הפטריות של האינדיאנים, החשיש של ההודים, היין של היהודים בפורים, תמיד היו חומרים משני תודעה. אלה קיבלו בעשורים האחרונים תאוצה מדיקאלית, ובעקבות זאת קיבלו היתר נורמטיבי: כולם "לוקחים תרופות", ולמה לא. למה לא, אם זה עוזר. למה לא, אם זה לא מזיק. למה לא, אם זה מונע אובדנות. באמת למה לא. לבד מן התודעה עצמה, וה "התנגדויות" שלה לשינוי, אלה שפרויד הבחין בהם היטב, קמה לנו עכשיו "התנגדות" חדשה, אטרקטיבית, התרופה הפסיכיאטרית הקלה להשגה, הקלה לשימוש, המביאה הקלה יתרה, המונעת כאב. החיים, כך אני מבינה, עומדים להיות קלים יותר בעולם הבא עלינו לטובה.
מובן הדבר, שעלי להיזהר ולא להניח על מטופל את מה שאני מניחה על כתפי שלי: המטופלים שאני מכירה, שנוטלים תרופות, אין בהם אחד שאינו זקוק לתרופות הללו; כל אחד ואחד מתוכם סובל, חש כאילו החיים גדולים עליו, לעיתים מכריעים אותו. מנקודת המבט הזאת, ההתנגדות שלי לתופעה הזאת רפה, מקלישה והולכת. אני קרובה להיכנע: הערכים שלי, אם לכנות זאת כך, או האמונה שלי בתחזוק של "סטאמינה", בפיתוח השריר התודעתי לכדי גמישות וחוזק, הופכים למשהו ארכאי, נטול היגיון, כמעט מגוחך, מול ההתפתחות התרבותית שבה המדובר. זה כל כך חזק, וזה ילך ויתחזק, ללא ספק, הן משום שיש מי שמרוויח מזה והרבה, הן משום שהטכנולוגיה גברה על הטבע כבר לפני זמן רב, וזו האבולוציה של המין האנושי, הן משום שלא פחות מפתה לחשוב, לאורה הצח של המציאות, שאין שום סיבה לסבול, אם אפשר לא לסבול.
ובכל זאת אני מסיימת כפי שהתחלתי: אני מוצאת את עצמי כמעט נאלצת לגבש מחדש את מחשבותי בדבר השימוש בתרופות פסיכיאטריות. כמעט.

עוד בבלוג של אסתר פלד

מוצאי שבת, זיפזופ מקרי, תשוש, בהוט, עצירה חצי מנומנמת על ערוץ 8. באמצע התכנית, אבל ההחלטה נפלה: את זה יש...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון17/4/2014

תודה רבה. תודה רבה.........................

אלימור רשףאלימור רשף11/4/2014

לדעתי זה בדיוק להיפך. פסיכותרפיה אכן נועדה לעזור למטופל לשאת את חוויותיו, ובפרט את כאביו. היכולת לשאת את הכאב היא אכן מטרת הטיפול, עד כאן אני מסכימה. אבל, השימוש בתרופה האנטי דיכאונית/חרדתית לא סותר מטרה זו, להיפך הוא דווקא תומך בה. התרופה לא מעלימה את החרדה או הדיכאון, גם כאשר לוקחים את התרופה עדיין חווים תחושות קשות אלו. התרופה מורידה מעט את העוצמות של החרדה, אותן עוצמות שלא מאפשרות לאדם לשאת את כאבו, ואז הוא נאלץ להשליך אותו החוצה אל העולם. דווקא השימוש בתרופה מייצר את המרווח הזה שמאפשר לגעת במקומות שקודם לא ניתן היה לגעת בהם, ולהתחיל לטפל בהם, ובסופו של דבר האדם מתחיל לראות שזה אפשרי להחזיק את כאבו.
הפסיכותרפיה והתרופה הן טיפולים משלימים. אולי אנשים מסויימים יכולים לעשות זאת ללא תרופה, רוב האנשים זקוקים למשהו שיפחית את האימה לפני שהם נשארים סגורים איתה לבד בחדר....

מילי שטוקפישמילי שטוקפיש7/4/2014

ההשפעה החמקמקה של הסבל. גם אני מצטרפת לחשיבה מחדש על מקומן של התרופות, והתשובות רחוקות ומתרחקות...
יש קרעים בנפשו של אדם שאינם יכולים להתאחות על ידי התודעה בלבד...הסבל הנפשי לא נעלם עם התרופות הוא הופך לאפשרי ושם באמת מתחילה להיווצר האפשרות שהתודעה היא זו שתשפיע, שתהפוך לאחראית על ההובלה..
ומחשבה נוספת שעולה בי היא סביב ההשפעה החמקמקה שיש לסבל הזה של הלוקים בו על העולם של האחרים ואולי התרומה של האבולוציה שלנו כבני אדם אינה מצויה עוד ב"להתגבר" אלא ב"להתבגר" ולזכור שלא תמיד, בכל מקרה, בכל זמן התודעה בידינו ...לעיתים ההכרה בחוסר המסוגלות והפניה לעזרות השונות גם היא סוג של התפתחות תודעתית...
ולעיתים זו הככות של החיים שהקידמה מייצרת עוד יבשות והמים מתחילים לכסות יבשות קודמות...מי יודע?

צביאל רופאצביאל רופא6/4/2014

* לדעתי, זה יהיה לא אחריאי, בלשון המעטה * [ל"ת].

נטע שליונטע שליו5/4/2014

לשרית. כשהייתי בדיכאון מתמשך הבושה העיקרית שלי היתה שאין ביכולתי לצאת מהמצב ללא תרופות. חוויית הדיכאון בחלקה היתה קשורה למסקנה שאני כישלון ואדם פגום שלא מסוגל לספק לעצמו את צרכיו הנפשיים, והתרופות הוכיחו לי את הנקודה הזו ביתר שאת. נטלתי תרופות שהקהו את החדות ואת היכולת שלי לשנות את מצבי החיים שלי. רק אחרי שהפסקתי ופניתי לטיפולים לא תרופתיים, ביניהם גם אלטרנטיביים, הצלחתי להחזיר את אמוני ביכולות שלי. אני מבינה שתרופות יכולות להועיל לאנשים במצבים קריטיים אובדניים ואף מסוכנים, אבל רוב רובם של מי שנמצא בדיכאון מתמשך זקוק ליד מנחה, סבלנית ובוטחת ולא ליד שתרשום בזריזות מרשם פלא שתהפוך את העולם לנסבל.

צביאל רופאצביאל רופא5/4/2014

"תרופות פסיכיאטריות: תובנות מתמודד".
http://www.e-mago.co.il/magazine-118.htm

וליונתן, לעניות דעתי אסור לדבר בהכללה גורפת על "תרופות שלא עוזרות". כי קבוצת התרופות האנטי-דיכאוניות הן רק משפחה אחת מתוך כמה משפחות של תרופות פסיכיאטריות. כגון, משפחת המייצבים ומשפחת האנטי-פסיכוטיים. אם תתבטא כך בפני מטופלים שלך, לדעתי, זה יהיה לא אחרי בלשון המעטה.

רפאל יונתן לאוסרפאל יונתן לאוס5/4/2014

פלסבו באמת יכול לעשות פלאים ולשנות את החיים. זו תרופה מאוד יקרה ומייבאים אותה משוייץ...יכול להיות שמתישהוא היא אפילו תכנס לסל התרופות

אורי סיוןאורי סיון5/4/2014

א. כנראה שיש לא מעט שהתרופות לא עוזרות להם , אבל יש גם לא מעט שהן משנות להם את החיים. קצת קשה ולא נכון להכליל ולומר שהן לא עוזרות. מנסיון הן גם יכולות לעשות פלאים

רפאל יונתן לאוסרפאל יונתן לאוס5/4/2014

לו רק התרופות היו עוזרות- ממליץ לחזור לסדרת הכתבות על תרופות פסיכואקטיביות. א- אין באמת דבר כזה תרופות "אנטי-דפרסנטיות" כי לא זוהה מנגנון כזה שתרופות יכולות לפעול עליו. תעלול שיווקי ותו לא.
ב- אין להן אפקט מעבר לפלסבו פעיל.

שרית מרדכישרית מרדכי5/4/2014

*התגובה שלי כוונה לנטע ש., כמובן [ל"ת].

אורי סיוןאורי סיון5/4/2014

א.
לא חושב שלקחת אנטי דפרסנטים זה אומר לא להתמודד עם הסבל, זה רק אומר להתמודד איתו כמו שאחרים מתמודדים איתו, עם סיכוי לשרוד אותו. יש הבדל גם בין משני תודעה כמו סמים ואלכוהול על מוח בריא, שמשנים ממצב תודעה נורמאלי למצב אחר, לבין פסיכואקטיביים שמביאים ממצב לא נורמאלי למצב נורמאלי.

שרית מרדכישרית מרדכי5/4/2014

לנטע. את מדברת על היכולת לשאת כאב, סבל שכרוך בחיים האנושיים עצמם, אך יש הבדל מהותי בין מצב רוח ירוד, דכדוך, קושי, לבין מצב של דכאון ממשי ומתמשך שהוא מצב בלתי נסבל, וכוחות ההתמודדות כלים. מי שחווה תקופה כזאת בחייו, או הכיר מקרוב אנשים במצב זה, יודע שמדובר על מצב בו יש צורך להעזר גם בטיפול תרופתי. אל לנו לשפוט מי שנעזר בטיפול תרופתי כאדם שמוותר לעצמו, שמחפש מזור מיידי, שלא מתאמץ מספיק. גישה זו גורמת לאנשים שנמצאים בסבל קיומי גדול לחוש בנוסף לכך גם אשמים ומבויישים.

סילביה איילוןסילביה איילון4/4/2014

תודה רבה. תודה רבה.........................

daniel beckerdaniel becker4/4/2014

המדוכא, האחר, אנשים כאלה, המטופל, האדם שנוטל תרופות. הלו, זה אנחנו,זה לא הם .... [ל"ת].

נטע שליונטע שליו4/4/2014

כמה שאלות.. האם האדם שנוטל תרופות לא דומה במהותו לאותו תינוק בן יומו שמחפש מזור מיידי לכאבו? מכיוון שלאותו תינוק אין עדיין את הכלים להכיל עצמו ולכן זקוק לגורם חיצוני כדי להכילו? ואם כן במה מועיל הטיפול הנפשי שנועד ללמד את האדם לשאת את עצמו? והאם אין יותר אמון בגופו ונפשו של האדם לתקן, להרגיע, לנחם ולהועיל לעצמו? האם כל כך קשה ללמד אדם המתייסר לנשום, לבכות, לדבר, לזוז, להבין בכוחות עצמו? האם כל כך נורא ללמד אדם שהחיים לא נועדו להיות ישות שגורמת לנו הנאה, אלא שהתכלית העמוקה שלהם היא למידה והתפתחות?

צביאל רופאצביאל רופא4/4/2014

לאסתר שאפו, רק צריך ספרציה. בין עולמם של המטופלים לבין העולם שלך.
כי ביון דובר אמת צרופה גם אחרי שמסיימים לקרוא את הפוסט הנפלא שלך.
ובד בבד, בלי שום שמץ של סתירה כלשהי, מטופלים שיבחרו בסבל מתמשך ומשיג אחור, מן הסתם ייחשבו למאזוכיסטים...
אבל אפילו חוקי הפיזיקה על פני היבשה שונים לחלוטין מהחוקים השוררים כאשר הינך טובל במי הים, הלא כן?
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2401518


מיכל פרימיכל פרי3/4/2014

מעניין, אבל.... הדברים מעניינים ומעוררי מחשבה. אבל הלוואי וכולם היו יכולים להרפות את התודעה ולהתפתח רק מתוך הכאב. צריך לזכור שיש אנשים המגיעים מחינוך מסוים ("אסור להראות חולשה" - עמיחי), ומחברות שונות ("איזהו גיבור הכובש את יצרו" - פרקי אבות), שלוקח להם זמן רב להבין שהם סובלים וזקוקים לעזרה. וגם כשהם כבר פונים, הם מרגישים שנכשלו, שאכזבו - את עצמם ואת הסביבה. הם שומרים בסוד ומסרבים לראות בכך תהליך טבעי של החיים. ואז, כשגם הטיפול עצמו אינו מספיק, ואירועים שונים בחייהם מחלישים אותם, הם נזקקים לעזרה נוספת - זמנית או לא זמנית. ואז, במקום להיות גאים בעצמם על היכולת להיעזר על אף הדעות הקדומות, ועל הרצון להיאבק כדי לחיות, הם מרגישים שנוסף להם משהו להסתיר או להתבייש בו. באנשים כאלה, קריאת הבלוג הזה, עלולה לנעוץ חץ של האשמה עצמית, נוסף על אלו שכבר יש להם ממילא.

נטע בן ארינטע בן ארי3/4/2014

מיקום התרופה בטיפול. תודה על השיתוף במחשבות. הדהד הרבה מרגשותי בנושא והזכיר לי את הציטוט מהנסיכה הקסומה "Life is pain. anyone telling you differently is trying to sell you something"
לתחושתי חלק מהתרופות ניתנות כנגד חוסר האונים ואוזלת היד שלנו מול הכאב של האחר, ובחלק מהמקרים אני מלאת הוקרת תודה על כך שהכלי הזה קיים היום ומציל נפשות.

daniel beckerdaniel becker2/4/2014

שתי הערות, או למה התעתוע הזה עדיף?.. ראשית, האם מצב של דכאון, רק בגלל שיש לנו הסבר להתהוותו האחוז באלמנטים דינמיים, באובדנים, או בפגיעות נרציסטית, כלומר בהערכות סובייקטיביות של המטפל ששכנע את המטופל, הוא פחות שינוי תודעה ופחות תעתוע מכל מצב תודעה אחר? הרי גם הוא ביסודו של דבר נגרם מעליה או ירידה של חומר זה או אחר? למה הכאב הזה הוא יותר אוטנטי או אמיתי מההרגשה של ההתרוממות רוח אחרי שמסניפים כמה שורות?.
שנית, למרות האמור לעיל גם אני לא מגובש.

אביבית גרינברגאביבית גרינברג2/4/2014

האם מדיטציה היא באמת אלטרנטיבה יעילה לטיפול במדוכא?. שנים רבות לקח לי לרכוש את ה"כלי" שקוראים לו מדיטציה (ויפסנה) ועוד כמה כדי לצרוב אותו בגופנפשי עד שהינו חלק אינטגראלי ממי שאני.את זה הבנתי תמיד רק בהסתכלות אחורה אל הדרך אותה עברתי.
כדי ללמוד ולהטמיע את המדיטציה ,נדרשת נחישות,אורך רוח,יכולת התמודדות עם הבלתי ידוע, התמודדות עם תיסכול,עקביות,ועוד כמה תכונות ,
אלא אם כן נולדת אל תוך המדיטציה מבחינה תרבותית כמו בהודו והיא לחם חוקך. מה שניקרא דינא דה ינקותה דינא השאלה אם אדם ששרוי בדיכאון יש בו את כוחות הנפש לילמוד ולתרגל כלי חדש ,או אולי דוקא בעת היותו מטופל תרופתית אפשר להציע לו מדיטציה.
אני אוהבת את ההתלבטות שמועלת במאמר
שהיא בעיני ה"באדי גארד"של המטפל.
התעכבתי גם על "הכאב חיים" תהיתי על הבחירה בו לעומת "סבל החיים"
...לכל פתרון יש מחיר וגם התבוננות בפרספקטיבה,מי יודע מה טומן לנו המחר,ובתפיסת הכאן ועכשו הבודהיסטית
המטופל היגיע עכשו כדי להטיב את מצבו עכשו.ואיך מיטיבים.