ומה כאשר הקולנוע אינו מטפל בנו?
רות נצר | 31/10/2013 | הרשמו כמנויים
הקולנוע יכול להיות הקולנוע במיטבו במובן זה שהוא משרת את רוח האדם, והוא יכול גם למעול בתפקידו. כשדבר זה מתרחש בחסות של תסריט ומשחק מעולים – אותי זה מקומם. רצוני לדבר הפעם על הסרט המוקרן בימים אלה באקרנים, 'ההצעה הטובה ביותר'.
אלמנט של ניצול קיים בסרט הזה. הרגשתי מנוצלת על ידי התסריט, במקביל לגבור הראשי שמנוצל על ידי רשת נוכלים. שנינו נפלנו בפח התסריט כשהאמנו שהנערה המסתגרת בטירת הוריה היא אכן נערה אגורפובית אחוזת חרדות ממרחבים ובני אדם, והיא זקוקה לעזרה טיפולית.
דמותו של הגבור הראשי של הסרט, מר אולדמן, כשמו כן הוא, איש שקרוב לשנות השבעים, מהדהדת חרדות זהוֹת לשל הנערה. אלא שאולדמן למד לעצב אותן בתוך מערכת של שליטה, הן על ידי כפפות ששומרות עליו מפני זיהום העולם והן על ידי שליטה תוקפנית בעוזריו שממלאים את צרכיו ליוקרה ורכוש. בעבודתו הוא מנהל מכירות פומביות של יצירות אמנות, הוא חי לבדו בדירתו המפוארת ובחייו הפרטיים מעולם לא היה לו קשר עם אשה.
בעולם ציני שבו רגשות האדם אינן נחשבים והזולת הופך מטרה לצבירת הון – כפי שמר אולדמן עצמו מתייחס לעוזריו – בסופו של דבר מתרחש תהליך היפוך והוא עצמו הופך מטרה לצבירת הון של האחרים על חשבונו.
אפשר לומר שהתסריט הוא "פסיכופטי": אנשים שאנו לא יודעים את זהותם גורמים לגבור לצאת משריונו המנוכר, העוין, ההומופובי והמפוחד, תוך כדי שהוא מצליח לתת אמון בנערה הכלואה והיא מפתה אותו להאמין שהיא חסרת אונים וזקוקה להגנתו וסיועו. הגבור הלכוד בשריונו המבודד נשבה בארכיטיפ של הגבור המציל את העלמה השבויה, כשהיא משחקת בו כרצונה בחסות חוסר האונים המפוחד שלה, כביכול.
והנה למרות שעניינם של הנוכלים הוא לגנוב את רכוש העתק של מר אולדמן, דבר שהם מצליחים אכן לעשות, מתרחש באולדמן תהליך של שיבה לחיים. למעשה הוא נרפא מהנוירוזה הכולאת אותו. אבל כשבסופו של הסרט הוא מגלה שהוא מרושש כליל, הוא למעשה מקבל אישור לכך שאין לתת אמון באף אדם; לא במי שהתחזתה לנערה אומללה הנזקקת להצלתו האבירית, גם לא בעוזרו הנאמן שבמשך שנים שיתף איתו פעולה בזיוף יצירות אמנות. הוא שרימה אחרים מרומה עכשיו על ידי אחרים.
והנה , הקולנוע שהתחזה כאן ל"קולנוע המטפל בנו", כשאנו נפתים להאמין שהסרט מראה לנו איך שני
מטופלים מסייעים זה לזה לצאת ממחבואם המבוהל, כמו בסרט הישן והטוב 'דייויוד וליזה', כשאהבה ביניהם מרפאת הכל – קולנוע זה מתגלה כמי שהתחזה למטפל טוב אנושי ואוהב אדם, ולמעשה אינו אוהב את גבוריו ואינו אוהב את צופיו. עניינו להפיק את רווחיו מאתנו הצופים.
ג'וזפה טורנטורה, הבמאי של 'סינימיה פרדיסו' ששר בו שיר הלל לאהבת הקולנוע, הוא שביים את הסרט העכשווי, והפעם הוא מגלה לנו את צדו הצלי של הקולנוע. עוזרו של אולדמן אומר לו – "כל דבר ניתן לזייף. גם רגשות ואפילו אהבה". והסרט מממש זאת. אהבת הנערה לאולדמן היתה זיוף.
לאולדמן עצמו יש אמירה משלו: בכל זיוף יש שמץ של אמת.
ואנחנו שחמלנו על אולדמן, שאת הרגשות היחידים של אהבה חש כשהתבונן באינספור ציורי פורטרטים נשיים שתלויים בצפיפות על כל קירות חדרו הסודי, והאמין שהן אוהבות אותו – נשארים עם התהייה – מה אמת ומה זיוף?
רובו של הסרט מאפשר לנו להכיר ביכולת האדם המבוהל והמסוגר להתרפא. אבל כשמתברר שהנערה העמידה פנים של אגורפובית כדי לנצל כספית את אולדמן, מתגלה שהוליכו גם אותנו שולל.
סרט כזה (כמו הסרט 'תופעות לוואי' עליו כתבתי באחד הפוסטים הקודמים), גורם לי תרעומת על זילות ערכו הטיפולי של הקולנוע, על ביזוי המקצוע הטיפולי שלנו ועל ביזוי נפש האדם שנחשפת כאן כמעט רק בצדדיה האפלים.
