הזמנה
פרופ. עמיה ליבליך | 30/9/2013 | הרשמו כמנויים
"אחרי החגים" זוהי לא רק סיסמה של חזרת השגרה. זו תקופה של התחלות חדשות. של מילוי ההבטחות שנידחו. אני מעזה כאן להציע "הזמנה", מעין "שלח לחמך על פני המים", בתקווה שההזמנה לא תביא למבול. הזמנה למה? או קי, הנה.
לפני זמן קצר ראיתי בדף האחורי של עיתון "הארץ" ידיעה שכותרתה המזמינה הייתה "כבר לא כל כך עמוק באדמה". הידיעה תיארה התכנסויות של אנשים לשיחות על מות, או סוף החיים. וכך נאמר בה: "איך מתמודדים עם המוות? אנשים שמעוניינים לענות על השאלה ולשוחח על נושאים הנחשבים מורבידיים מדי, או מעוניינים לשתף אחרים בחששותיהם העמוקים ביותר, יכולים לחלוק את מחשבותיהם במפגשים בלתי מחייבים עם כוס קפה ועוגה המעוצבת בצורת מצבה". שם הפעילות הזו, שהחלה בצרפת, זוכה לשם הנחמד death cafe .
הרשימה נראתה לי כל כך נכונה ומתאימה לי כרגע, ומכאן ההזמנה: אני מזמינה נשים וגברים בכל הגילים שרוצים להתכנס בשעות הערב פעם בחודש בביתי ביפו - לשיחות על מותנו, שהרי יבוא במוקדם או במאוחר, ללא כל ספק.
לי זה נחוץ. אולי דווקא משום שאני עדיין עובדת וחושבת, נראית בסדר, והכל בסדר אתי (טפו-טפו)...
אינני מבקשת לשמוע חוכמה של המזרח או המערב בנושא דווקא. אני מבקשת לשמוע על פחדים אישיים ועל צורות ההתכוננות שלנו, מעשיות ורוחניות. רובנו לא מדברים על כך. רובנו חושבים על כך המון. אם יש לנו ילדים "טובים" ונכדים – ולי יש למזלי – לפעמים אנו מעלים את הנושא. באמת? מה אומרים ומה לא אומרים? מי מוכן לשמוע בכלל?
לפני כחודש סקרתי עבור העיתון את ספרה של אביבה קפלן "מבוא לגן עדן", על הדיור המוגן לזקנים. למדתי ממנה לא לחשוב אפילו בכיוון הזה. (למדתי ממנה גם לא לחשוש לומר "זקנים", בלי ליפות במילים כמו "קשיש", "ותיק", "גימלאי" ומה לא. אבל זה לא חוכמה בשבילה, כי היא עדיין צעירה!) במשפט שיישאר אתי לנצח היא אומרת כי הבדידות והשעמום הם אוייבי הזקנים לא פחות מהמחלות.
לפני שבוע ראיתי במוזיאון תל אביב סרט ששמו כמדומני "אולי נגור ביחד", ועוסק בחמישה זקנים צרפתיים שמחליטים להתגורר יחד כדי לסייע זה לזו בתקופה זו של סוף החיים. אחת הדמויות בסרט, שאותה משחקת נפלא (בצרפתית! או אולי בדיבוב?) ג'יין פונדה, אומרת לבחור צעיר משהו כמו: "כמה אנו חושבים בבגרותנו על השקעות וחסכונות וקרנות פנסיה. אבל אין לנו בכלל מחשבה על איך נחיה בשנים האחרונות האלה..."
בקיצור, מי מקבל את ההזמנה? אני חושבת על פורמאט כזה – מתכנסים אצלי בחדר הצופה אל הים 8-15 איש, לא יותר. (אם יהיה מבול - כל הקודם זוכה) פעם בחודש או אחת לשלושה שבועות יושבים יחד שעתיים. נגיד ביום ראשון בערב. אחד מאיתנו מנחה בתורנות, פותח את הפגישה בשאלה, בנושא שמטריד אותו, סיפור קטן או ציטוט. דואג שאיש לא ישתלט על השיחה ושלכל אחד תהיה זכות דיבור. כל אחד מדבר ושומע ללא ביקורת את האחרים. הולכים הביתה. אני מספקת את המקום וגם מים, תה או קפה (בלי עוגה!). יש חנייה חופשית ובשפע. וכמובן לא מדובר בתשלום!
הנושא? כמו שאמרתי קודם....
אני קצת חוששת, לומר את האמת, מפני הזמנה כזו פתוחה באינטרנט לכל העולם... מה יהיה אם, ואם, ואם? אבל נראה לי כי "פסיכולוגיה עברית" הוא בית די בטוח להתחיל ממנו. וחוץ מזה, בלי חשש גם אין שום השג בחיים.
למי שמתעניין ברצינות, בבקשה כתבי או כתוב אלי במייל הפרטי שלי
בעניין זה, (ורק זה) אנא לא לכתוב אלי במייל המסורבל של האתר הזה, בבקשה.
אולי יצא מזה משהו טוב. או לא כלום, מה קרה?
אני מסיימת בשיר של גל ברזילי, שגם אותו העתקתי מ"הארץ" באותו יום:
עשה בי קסם/ שאם אפול/ אפול כפרי בשל/ גם אם מות יאספני במשעול/ מתוק יהיה הרגע/ כמו אספתני אם אל תוך/ רחמה מלא האור.
