איך כותבים?

פרופ. עמיה ליבליך | 24/8/2013 | הרשמו כמנויים

האם אפשר ללמד כתיבה עיונית או ספרותית טובה? אנשים שואלים אותי, ומחמיאים לי בהניחם שיש לי תשובה. האמת היא שעל כתיבה עיונית עוד אוכל להגיד משהו, אבל על כתיבה ספרותית - זוהי שאלה מאוד קשה. גם בקבוצות הכתיבה האוטוביוגרפית "חומר נפש", שאני מקיימת עם שותפתי חוה רימון בביתי כבר 5 שנים, יש משתתפים שמשערים כי ילמדו "איך" לכתוב. לצערי אין לי נוסחה. אני אומרת בעיקר שני דברים: ראשית, תנו לעצמכם להתבטא, עשו זאת יותר ויותר, מיצאו את הזמן והמרחב התורמים ומאפשרים לכם לכתוב, וההתקדמות תקרה, אצל מי יותר ומי פחות. שנית, חפשו דוגמאות והקשיבו להן היטב. שני הדברים נמצאים בסדנאות שלנו, ואכן אני רואה כל שנה איך מתוך הקשבה זו לזו משתפרת הכתיבה ומתעשרת התובנה של כל המשתתפים, והתוצאות מרגשות אותי כל פעם מחדש.

גם אני עצמי איני יודעת "איך" אני כותבת, אלא רק שאני אוהבת את המלאכה הזו, והיא אכן מלאכה - אני מקדישה לה שעות רבות בכל יום, ולא מחכה להשראה. אבל דוגמאות ללמוד מהן אני מלקטת כמו תלמידיי, ועל זה כמה מילים היום.

כיון שאני נוסעת ברכבת מביתי שביפו למכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה שלוש פעמים בשבוע (כן, אפילו בקיץ זה כמעט ולא הייתי בפגרה, מסכנה שכמוני), ואני סולדת מן ה"חינמונים" שכל הנוסעים זוללים כתרנגולות בלול מול איבוסן, אני מוצאת לי ספרים עבי כרס לעזור לי לעמוד בסבלנות בהמתנה, באיחורים ומה שנתפס לעיתים כבזבוז זמן. וכך שלפתי שוב ממדף של חברי את הספר של אלזה מורנטה "כזב וכישוף", שגורם לי הנאה עצומה ואיטית כמתאים לנסיעה ברכבות ישראל. זהו הרומן הראשון של מורנטה, שפורסם באיטליה כבר בשנת 1948, ובארץ יצא בעברית בתרגומה המפואר של מרים שוסטרמן-פדובאנו בשנת 2000. הוא אולי פחות ידוע מ"אלה תולדות", ספרה המאוחר יותר של הסופרת הדגולה.

בספר מתרחש מעט מבחינה עלילתית, ובודאי ניתן היה לסכם את סיפור המעשה של שלושה דורות במשפחה בעמוד או שניים. אין בו כמעט דיאלוגים והוא כולו יריעה צפופה של תיאורים מפורטים ועמוקים של מה שקורה בחיי הגיבורים ובנפשם פנימה, מה שמתרחש במציאות חייהם בעיר קטנה בסיציליה, ומה שהם מדמיינים ובודים על אותה מציאות. מה שמעורר את שריקות ההתפעלות שלי (מטפורית כמובן, אני סוף סוף ברכבת!) הם תיאורי הדמויות.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אתמול התעכבתי בקריאה משתאה על כישרון הכתיבה הזה מול תיאורה של אלסנדרה, אימו של אחד הגיבורים הראשיים ברומן. זוהי אישה כפרית, איכרה בורה, צעירה בהרבה מבעלה האלמן, שטיפלה בו היטב כל ימי חייו. במאמר מוסגר, ובהתייחס לרומן המדובר עתה של מאיר שלו, גם אלסנדרה ילדה לבעלה הזקן בן אחד מרומן שנעשה ב"צד" עם עובר אורח בכפר, אלא שבמקרה שלנו הבעל מקבל באהבה את הבן שזכה בו ומגדל אותו במסירות.

וזהו התיאור של אותה אישה צעירה: "אלסנדרה הצעירה הייתה בעלת אופי רציני וגאה, והתגלתה כמי שמסוגלת להגן על ענייניו של בעלה בכל שעת כושר, וגם לעבוד בשדות כגבר. היא הייתה בעלת מזג שלו, לא גחמני, וטיפלה באדונה הזקן, שאת ביתו סידרה ואת מזונו הכינה לפני שהצטרפה אליו בשדה. איש לא יכול היה להאשימה בפרשיות אהבים או במגעים עם איזה צעיר בסביבה; התנהגותה הייתה ללא דופי, וצוננת למדי, לעיתים קשה. [...] אלסנדרה, מצידה ראתה בנישואים האלה מתת גורל: היא ידעה שאינה יפה, כי לא נחשבה יפה בעיני בני כפרה: היא הייתה רזה וחיוורת, ולא זכתה למחוות מן הצעירים שם למטה. [...] ליבה מעולם לא ידע אהבה, או אפילו תחושה-מוקדמת של אהבה: חייה הפשוטים, הדומים לאלה של בעל חיים או של צמח, סבבו זהים במחזורי העונות, הימים והלילות התמימים נטולי החלומות. העבודה לא הייתה לה קשה, כי הייתה בשבילה כמעט אינסטינקט של אבריה, חוק שת טבעה. מבלי לתת את הדעת, בזמן שהתייגעה בשדות נהנתה תמיד לנשום את האוויר הפראי, לספוג את ניחוחות האדמה, להרגיש שהיא מוקפת באור, בצבעים וברוח. אפילו הבוץ היה חביב עליה אם הגשם טוב ליבולים; אבל היא שנאה את הציפורים המשחיתות את התבואה, והקרה החרידה אותה בגלל נזקיה לאדמה. לעיתים לא נדירות שרה בזמן העבודה בקול קצת צורמני, כמעט כשל ילדה, ובהטעמות נוגות, שלא נבעו עם זאת מעצבות פנימית שלה עצמה, אלא מסגנונה העתיק של הזימרה במחוזות הכפריים, שעברה מדור לדור" (עמודים 287-8).

הייתי יכולה להעתיק הלאה, אך לא אייגע אתכם. האם אין אתה רואים, שומעים ומריחים את אותה אלסנדרה?

אז איך כותבים? הרי לנו דוגמא ללמוד ממנה. ואגב הסופרת אלזה מורנטה, חישבתי ומצאתי כי הייתה רק בת 35 כשמסרה את הספר המפואר הזה לדפוס, על תיאוריו הבשלים כל כך. היא הייתה ילידת 1912 ומתה בשנת 1985. אכן דוגמא למופת.

שנה טובה ופוריה לכולנו!