מה קרה לסוביקט הגברי בעין הנשית?

ד"ר ניצה ירום | 28/8/2010 | הרשמו כמנויים

מה קרה לסובייקט הגברי בעין הנשית?

אני רגישה מאד לסטריאוטיפים מיגדריים: 'הגברים הם כאלה' ו'הנשים הן כאלו'. הבחנתי שמושג 'הגבר' הפך להיות סטריאוטיפ פסיאודו-פמיניסטי שבאמצעותו נשים, המנסות לכאורה לחזק את עצמן, עושות זאת, כמעט בלי שים לב, על ידי הקטנת בן זוגן.

אמירות כמו 'מה גבר מבין', 'גבר חולה הוא כמו ילד' ועוד הפכו אותי כמעט למגנה על הגברים. ההקטנה הזו מעוררת בי אי נחת משום שכיום הגבר המבשל, הקונה, הנושא את תינוקו על חזהו – נפוץ בכל בית. אז למה לא לתת קרדיט? או לחלופין, למה שאישה תבטל את ערכה ותרומתה שלה מול בן זוגה?

במציאות השליטה באחר המשמעותי (קרי, בבן זוג) נתפסת כדרך בטוחה ל'תקתק' את היומיום ולחוש בעלי ערך. אבל זוגיות ובכלל יחסים המושתתים על שליטה (כפי שהפילוסוף הגל הראה והפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין שיכללה) הופכים את האדון לעבד של עבדו – השולט אינו יכול להתקיים ללא מושא שליטתו.

אישה (או גבר) הבונים את זוגיותם על שליטה בבן זוגם, בעיקר כשמדובר על השלטת רצונו של האחד על השני, כשאינו יודע כיצד להבטיח את מקומו מתוך הידברות – בסופו של דבר מותשים ממאמצי השליטה שלהם, מרגישים עצמם בודדים במערכה: הכל לכאורה מוטל עליהם. יחסים שכאלה הם יחסים קומפלימנטריים, גורסת בנג'מין. אלה הם יחסים שהאחר נתפס כחלק מן העצמי ולכן מתייחסים אליו מתוך ניסיון להשגת שלמות נרקיסיסטית, להשיג את רצונותי ותיכנוני. זהו ניסיון לא להודות בתלות שלי בבן הזוג. לעומתם, יחסים סובייקטליים הם היחסים המכובדים יותר בין בני זוג, כאשר האחד חש עצמו כסובייקט – כאדם בעל ערך ומכיר את רצונותיו וצרכיו, ולכן מסוגל לראות גם את בן זוגו כסובייקט, כבעל רצון וצרכים משלו, ולהתנהל בזוגיות לאורה של הכרה שכזו .

מסתבר שיחסים בין גבר ואישה כסובייקטים מיגדריים – אינם דבר פשוט כלל. אני מתרשמת שעדיין זוגיות לרוב מורגשת על ידי המשתתפים בה כנדנדה שיש בה מרוויח אחד ומפסיד אחד. ובמצב עניינים שכזה, אישה יכולה לשאוב תחושת ערך מהקטנת בן זוגה. ואישה שאינה מקטינה את בן הזוג שאתו היא מחלקת את חייה, יכולה להקטין את עצמה בחסות ה'גבר' עד כדי מחיקה עצמית והיטפשות, גם כשהיא אישה עצמאית, אקדמאית, אינטליגנטית.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

באחד הכנסים שבהם השתתפתי במהלך השנה החולפת שמתי לב שכשנידון מעמד הסובייקט וכאשר האישה מוצגת כסובייקט מקופח, מצורפים אליה סובייקטים נוספים מן הזירה הציבורית - העובד הזר, הערבי. רק אחד לא הוצג (באותו כנס ובכלל) כסובייקט – הגבר.

בפורומים שכאלה, אצל נשים המייצגות או המאמצות עמדה הנתפסת כפמיניסטית, הגבר מוצג כ'דכאני', כ'כוחני' וכמי שנהנה מזכויות יתר. לא כסובייקט-פרטנר. הדוברת יכולה לדבר על אי-שוויון בין המינים וחוסר צדק בחלוקת הנטל ביניהם, בעוד שלו התבוננה בחיי המשפחה שלה עצמה הייתה יכולה לחשוף אולי מציאות של אי שוויון וחוסר צדק הפוכים: שבמשק הבית שלה הגבר הוא דווקא מי שעושה מה שהיא רוצה, מי שצריך לנחש מה שהיא חושבת – ולציית. שהיא עצמה דכאנית כשהיא נעזרת בבן זוגה ולא נותנת קרדיט לתרומותיו להישגיה. שהיא 'מתקתקת' את היומיום שלה לא לבדה, מבלי לראות שבן זוגה שותף שלא צריך להכניעו, אלא לקיים אתו שיח. היא הייתה מגלה שהוא עושה את אותו דבר מתוך רצון טוב ונכונות.

חבל שהקשר בין המינים ממשיך להתאפיין במאבקים של 'שולט-נשלט', ולא הופך לשיתוף פעולה של סובייקטים שותפים. קשה לומר שביחסים זוגיים כיום אין שיח. אבל חיי היומיום משתלטים עלינו והופכים את השיח הזוגי לשיח תפקודי גרידא. קורה ש'דיבור' בין בני זוג הופך ל'כיסוי' לרצונות אישיים בנושאים רגישים (כסף,מין, ילדים ואחרים), ואז הופכים אותם לנושאים 'שדיברנו עליהם'. ובעצם דיבור אישי-רגשי נותר דיבור שקשה לדברו וצריך מאד להתאמץ בו.

ומלה אחרונה על הסובייקט הנשי: אולי חשוב שאנו הנשים נמשיך להזכיר לעצמנו שהילדה הקטנה שהיינו פעם הפכה כבר לאישה בוגרת, ויש לנו אופציות התנהלות טובות, חוץ מאשר להתקטן או להקטין.

שתהיה שנה טובה לכולכם.