רק האמנות מאפשרת
שמואל ברנשטיין | 24/6/2013 | הרשמו כמנויים
לפני זמן מה ראיתי את סרטו הדוקומנטרי של עידו סלע "עדויות". עדויותיהם של מפקדים וחיילים שהשתתפו בכוחות שהתמודדו עם האינתיפאדה הראשונה.
סרט זה הקדים בשנים רבות את הסרט "שומרי הסף" שעורר הדים רבים מאז יצא לאקרנים, הערוך באופן דומה. "עדויות" לוקה בכמה בעיות עריכה ובאי-הקפדה מספקת על עמדה נייטרלית שיתכן ובעטיין נדחה ולא הוצג על ידי גופי הממסד בארץ. יחד עם זאת, שמורה לו זכות ראשונים והוא יוצר אפקט רגשי חזק בצופה ומביא היבטים מגוונים מאד בהתנהלותם ובהתיחסותם של המרואיינים למצבים הקשים בהם היו מעורבים.
"שומרי הסף" הוא סרט 'נקי' יותר – הוא איננו מתיימר להשוות בין ארועים בשטח לבין פרשנותם של ראשי השב"כ והמוסד – הוא מביא רק את הגיגיהם של ראשי הארגונים אחרי מילוי תפקידם. סרטו המוקדם יותר של עידו סלע, הוא בעל קו פחות עקבי – במקרים אחדים הוא מביא רק את הגיגי המפקדים והחיילים בעקבות הארועים בהם השתתפו ובמקרים אחרים הוא מנסה להציג ראיונות עם משתתפים, על רקע תצלום הארוע עצמו. גם החופש לדבר לא אחיד כמו בסרט "שומרי הסף" – לפעמים השאלות מעטות ומאפשרות למרואיין חופש לדבר על מה שברצונו ובהתאם ליכולת הרפלקטיבית שלו, ולפעמים המרואיין כמו ועומד בחקירה משטרתית – ראה מקרה הקצין מתי שנדחף לעמדה מאד הגנתית ואין זה ברור כלל שדבריו אכן מבטאים היטב את חויותיו שלו.
תגובתי לסרט נעה בין שני קטבים:
האחד הוא 'במלחמה כמו במלחמה' – מלחמה היא מצב קיצוני ומתרחשים בה דברים נוראיים – גם אנשים טובים ורגישים, יכולים ואף צריכים להגיע בה להתנהגות אלימה ואכזרית. למעשה אי-אפשר להמנע ממצבים כאלה – אפשר רק לנסות לבלמם ולהפחיתם ונראה שמן ההיבט הזה, התמונה המתקבלת של התנהלות חיילי צה"ל נוטה יותר לכוון האנושי החיובי.
הקטב השני הוא 'הכיבוש משחית' – אין ספק שהמצב בו אנשים צריכים לשלוט בחייהם של אנשים אחרים, גם כאשר זה נעשה מתוך הגנה על חייהם, הוא פולשני והרסני. המפגש היומיומי, המפוחד והמתוח, מוציא מן הצדדים השונים התנהגויות מכוערות מאד (וגם יפות מאד לפעמים). הצד החזק יותר, גם אם יש הצדקה מוסרית לנוכחותו באיזור, נמצא בסכנה של החלשות והדרדרות מוסרית, מכיוון שבכדי להשאר בשליטה עליו לבטא את האספקטים הציליים שלו. אחד משיאי ההשחתה הזו הם מבצעי 'תג-מחיר', והאחרון בהם, באבו-גוש, מדגיש את מסלול ההדרדרות בפלשו אל תוך כפר ידידותי בתחום הקו הירוק.
ההיתר שבמלחמה, גם ב'מלחמה מתונה' כמו במפגש בין תנועת מחאה, טרור וצבא המנסה לשמור על שגרה מאופקת, מזמן לכל אחד מן המעורבים, מפגש עם גבולותיו - מעמיד את הפרט מול עצמו - מול איכויותיו הגבוהות וגם מול צילו המכוער. המפגש הזה, אף שזכה במהלך ההיסטוריה להרבה אידאליזציה – שירי ומאמרי-הלל בקרב אמנים והוגים שונים, מביא גם, בפרט כאשר הוא ממושך, לתהליך של השחתה מוסרית – הטראומה אותה נושאים רבים מן המשתתפים בארועי ה'גבול' הקשים, ובמידה מסוימת גם מעגלים רחבים יותר, והשינויים הנגזרים מדרך ההתגוננות הפוסט-טראומתית, פוגעים במערכת המוסרית שלהם ובהתנהגותם לסביבה. את הסיכון הגדול ביותר בכיבוש הייתי מכנה 'הכיבוש מפצל' – כמו התהליך המוכר לנו היטב עוד מימי התפוררותה של האימפריה הרומית – אף שחיל המצב בפרובינציות מבטא את רצון המשטר ומגן על המדינה ועל אזרחיה, הוא נדרש לפעולות קיצוניות יותר והאזרחים במרכז, שאינם יכולים להזדהות עם אורח חיים צבאי בכלל ועם פעולות אלימות בפרט, מתרחקים ואינם מזדהים עם אלו המייצגים את האינטרסים שלהם על 'הגבולות'. כך גוברות ההתנכרות לצבא והעוינות בין זרמים פוליטיים שונים, ונחלשת הלכידות החברתית – במונחים של מדינת ישראל – סכנה קיומית פנימית.
"עדויות" מדגים עד כמה אין סרט דוקומנטרי יכול להחשב כהצגת עובדות אובייקטיביות: מדגים זאת היטב הקטע הפותח בו מראים צעיר פלשתיני שנלקח על ידי חיילים ישראלים מאיזור של ארוע אלים כלשהו. הצעיר מבחין בצלם ופונה אל המצלמה וצועק שהחיילים מכים אותו. הוא נראה מאורגן לחלוטין, אבל אז מתחיל מאבק עם החיילים המנסים למשוך אותו הלאה מן המצלמה ומתפתחת סיטואציה מאד אלימה, אפילו אכזרית, המראה את החיילים במבט שלילי מאד. הבנת הסיטואציה משתנה כאשר החייל המרואיין מספר שהצעיר הזה נעצר אחרי שזרק אבנים על החיילים ואיש לא פגע בו עד שהבחין בצלם והחל לצעוק שהיכו אותו. הצלם עצמו מעיד בהמשך, שהגיע למקום רק אז והתחיל לצלם – לא ראה את השתלשלות הארועים שקדמו לכך. כלומר צילום של עובדות עדיין אינו מביא לפנינו תאור מצב מלא ומפורט אלא מהווה בכל מקרה אינטרפרטציה של הצלם והבמאי. עמדה זו מתחזקת כשהבמאי (שהיה נוכח בהקרנה הפרטית בה צפיתי בסרט) מספר על חויות קודמות שלו במפגש אלים עם חיילי צה"ל כאשר צילם ארוע אחר – כלומר ישנה גם אג'נדה אישית של הבמאי ולאו-דווקא מודעת.
היות ומדובר תמיד בראשומון, סרט דוקומנטרי שלא כסרט בדיוני, עלול בדיעבד להיות אובייקט פחות מתאים לעבודה פנימית משמעותית: הוא מעורר מידי מחלוקות על מידת אמינותו והאג'נדה הסמויה של מפיקיו. לעומת זאת, הסרט האמנותי, גם בהתבססו על ארועים מציאותיים, עשוי להוות תרגיל טוב במבט באספקלריה, כמו הסיפורים "חרבת חזעה" ו"השבוי" של ס. יזהר בזמנו. יצירה כזו, דווקא בשל היותה מעט מרוחקת מן המציאות הלוחצת ומפיקה מאתנו תגובות רגשיות מידי והגנתיות מידי, מאפשרת לצופה לבחון את עצמו ולראות גם את צילו. תהליך שיכול לאפשר להכיר בצל ולשלבו באישיות ובחברה ועל כן גם לנהלו טוב יותר. נראה שסרט דוקומנטרי אינו יכול להחשב כמביא עדות מלאה ושלמה לארועים ועובדות במציאות – אלה ניתנים תמיד למניפולציה בכל הרמות: החל מן האג'נדה האישית הלא-מודעת של הבמאי, דרך מקריות המפגש עם עובדות ועדויות שונות והעדרן של אחרות, דרך בחירה לא-מכוונת וגם מכוונת של נתונים להצגה, וכלה בפרשנותו של הצופה. ברור שאמצעי ויזואלי כסרט, הוא אמצעי רב-עצמה ודווקא ככל שהוא מתיימר להיות דוקומנטרי גוברת הסכנה של מניפולציה ולכן גם להתנכרות מצד הצופים הפוטנציאליים. המהומות שקמו מאוחר יותר, סביב סרטיהם ה'דוקומנטריים' של טלאל אבו-רחמה ושארל אנדרלין מערוץ 2 הצרפתי על הירי בילד מוחמד א-דורה ואביו, ושל מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין", ממחישים זאת היטב.
כאשר החברה עוברת תהליכים המסכנים אותה, היא חייבת בדיון ציבורי נמשך ונוקב, שיאפשר עיבוד של דילמות וקונפליקטים מוסריים קשים. כאשר אנו נדרשים לבוננות (רפלקציה) ולהזדככות (קתרזיס), נראה שניטיב לעשות זאת, אם נתייחס ליצירות אמנות רלוונטיות מאשר אם ננסה לאחוז באקטואליה דרך דוקומנטציה המתימרת לאובייקטיביות.
