הַמְּקַוִּים מְמָאֲנִים לְהִתְנַחֵם

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 25/12/2023 | הרשמו כמנויים

אם הייתם צריכים לדמיין כיצד נראה "אבטיפוס" של תקווה, מה היה עולה בעיני רוחכם - דמות אופטימית, נינוחה וחייכנית, או דמות מיוסרת ובוכיה?

הרב יונתן זקס ראה בדמותם של יעקב ורחל (כל אחד מהם בהקשר אחר), מודל של תקווה יהודית.[1] המודל הזה שונה למדי ממה שרובנו מדמיינים כשאנו חושבים על אדם מלא תקווה.

יעקב מסרב להתנחם על מותו (כביכול) של בנו האהוב: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו".[2]

ומי עוד ממאנת להנחם? רחל אמנו, שכך אמר עליה הנביא ירמיהו: " כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".[3]

הרב זקס מסביר כי יעקב ורחל הם לא אופטימיסטים, ודווקא העובדה שהם ממאנים להתנחם הופכת אותם למופת של תקווה. האבל המתמשך של יעקב ורחל מסמל נאמנות, שעוברת בירושה לצאצאיהם, עם ישראל:

"היהודים הם העם שסירב להתנחם, כי לא נטש את התקווה. יעקב זכה לשוב ולראות את יוסף. בניה של רחל שבו לגבולם. עם ישראל שב לציון. כל הסימנים הראו אחרת: הכותונת המגואלת, הגלות המתארכת...גזר דינה של ההיסטוריה נראה בלתי הפיך. עם ישראל לא השלים עם הנתונים... כי לעומתם היו לו אמונה, ביטחון ותקוות ברזל שהתגלתה כחזקה מן הכורח ההיסטורי.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

לא נגזים אם נאמר שהעם היהודי שרד באמצעות התקווה. תקווה זו נולדה בפסוק אחד פשוט, או אולי לא כ"כ פשוט, בסיפורו של יעקב. הוא מיאן להינחם. ואנו, אף כי עולמנו עוד מצולק באלימות, בעוני ובעוול, חייבים לעשות כמוהו".

במילים אחרות, היכולת להחזיק תקווה תלויה בהסכמה להמשיך לחוש כאב. לכאורה, זה נשמע סותר, משום שהתקווה נוטה להצטייר בעינינו כרגש רומנטי ונעים. אבל בואו ננסה לדמיין מה יותר מדאיג: להמשיך ולבכות על משהו מעומק ליבנו, או לחוש שהפכנו אדישים ולא נותר בנו עוד כוח לבכות?

אֶזְכּוֹר עוֹד לָקַחַת לַלֵּב

על המחיר הגבוה שהאדם משלם כדי לשמור על התקווה, כתב נתן זך:[4]

תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי

שְׁמוֹר נָא גַּם לִי קְצֵה חוּט

אֲפִלּוּ שֶׁהוּא מִתְעַלֵּם לְעִתִּים

כְּדֵי שֶׁבָּרַעַשׁ הַזֶּה הַכְּלָלִי

שֶׁבּוֹ גַּם קוֹלִי מִתְעָרֵב

כְּאִלּוּ הָיָה לֹא שֶׁלִּי

כְּאִלּוּ הָיָה קוֹל כְּלָלִי

אֶזְכּוֹר עוֹד לָקַחַת לַלֵּב

אֶזְכּוֹר שֶׁזֶּה עוֹד כּוֹאֵב

היכולת להחזיק תקווה והיכולת לשאת כאב שלובות זו בזו, לכן התקווה דורשת אומץ לב. הרב זקס כתב כי: "להיות יהודי הוא להיות סוכן של תקווה. כל מעשה דתי, כל מצווה, כל הברה והברה בסיפור היהודי, הם מחאה נגד אסקפיזם". מי מאיתנו אינו משתוקק לקצת אסקפיזם בימים כאלה? השאלה עד לאן זה מגיע. ההפך מתקווה אינו עצבות, דיכאון, חרדה או מרירות – ההפך מתקווה הם אדישות ואפתיה, שיכולים לנבוע, בין השאר, מבריחה והימנעות מכאב. האקספיזם הבעייתי הוא זה שבו אנו כ"כ חוששים מלחוש כאב, עד כדי כך שליבנו מתכסה בקליפות הגנה, תולדת המנעות עקבית מחשיפה לרגש לא נעים.

תרפיית קבלה ומחויבות (ACT) אחת מגישות הגל השלישי המבטיחות במרחבי ה-CBT, טוענת כי רבות מהפתולוגיות הנפשיות קשורות בנטייה להימנעות מרגש לא נעים.[5] לאורך ההיסטוריה, היו גישות טיפוליות אשר ראו בכאב נפשי ביטוי לבעיה שיש לפתור או לרפא. בשונה מכך, גישת ה-ACT (בהיותה נשענת גם על חשיבה אקסיסטנציאלית) רואה בייסורי הנפש חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. לצד קבלת הכאב כבלתי נמנע, ה-ACT מזהה מאפיינים שעליהם ניתן ורצוי לעבוד על מנת להפחית מצוקה, ביניהם הנטייה להימנע ממגע עם כאב.

במקום הימנעות ממפגש עם החוויה וניסיון לשלוט בה,  ה-ACT מעודד אותנו לחתור לעמדה מקבלת באופן אקטיבי, כלומר הסכמה להיות בקשר עם המחשבות והתחושות שלנו, נעימות יותר או פחות. הקבלה נובעת מסקרנות, רגישות ואהבה לחיים ולעצמנו, ומתוך הבנה כי כל החוויות הן בעלות ערך עבורנו.

סוכנים של תקווה בעולם

אם נחבר זאת לדברי הרב זקס- הנכונות להיות במגע עם הסבל הנפשי קשורה גם לנאמנות ולאומץ, כמו יעקב ורחל שמוכנים להישאר במגע עם הכאב מתוך נאמנות לערכים החשובים להם. לכן "מחירה" של התקווה הוא כ"כ גבוה[6]:

"לתקווה, להבדיל מאופטימיזם, יש מחיר, ואף מחיר גבוה. המקווים ממאנים להתנחם כל עוד לא התגשמה תקוותם. היהודים, שדפי קורותיהם ספוגים בדמעות, אינם נוטים להיות אופטימיסטים. אבל הם מעולם לא ויתרו על התקווה. זאת הסיבה לכך שכאשר הנביאים ראו את הרוע שבעולם, הם מיאנו להתנחם".

הצער העמוק הזה שעוטף אותנו מאז שמחת תורה, היגון והמרירות שאינם מרפים ולא ניתן להתרגל אליהם – כל אלו הם סימן טוב. הם קשורים להסכמה שלנו לשאת כאב, לנאמנות לברית היהודית. אנו ממאנים להתנחם – ובכך ממשיכים את שליחותנו כיהודים – להיות סוכנים של תקווה בעולם.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית