לאור הנר
פרופ. עמיה ליבליך | 8/12/2023 | הרשמו כמנויים
כתיבה במצבי מצוקה מתמשכים יכולה להיות אחת מדרכי ההתמודדות, או לפחות הסחת דעת. אכן, יש אנשים שמספרים כי מאז פרוץ המלחמה לפני 60 יום אינם יכולים לקרוא ספר, אחרים חדלו להאזין להרצאות או לפודקאסטים באינטרנט – "כי אינני יכולה להתרכז." אבל דווקא הכתיבה, שיש בה פעולה אקטיבית, מצליחה לספק לרבים מאיתנו סוג של אתנחתא. גם אם כותבים על המצב הקשה בו אנו נמצאים, מעשה הכתיבה אינו מרחיק מהאירועים, אבל בכל זאת משחרר משהו. אם בעט, בטלפון או על המקלדת, יש בזה ממש עשייה, גיוס של הראש והיד יחד לפסק זמן מבורך. אולי זו ההזרה המפורסמת, שמכריחה אותי בכתיבה להתבונן בעצמי ובמתרחש כאילו אדם זר, מבחוץ. ואם יש לכך הד, קהל שקורא או מגיב, אפילו אחד או אחת, על אחת כמה וכמה.
וכך, לפני כשישה שבועות התנדבתי להעביר קבוצת כתיבה בבית דיור מוגן שאיננו רחוק מביתי. מנהלת התרבות של המוסד הייתה מעט חשדנית כלפי, אבל נענתה להצעתי "לפחות לניסיון". בסופו של דבר התקיימו כבר 5 מפגשים והשישי, האחרון, יתקיים בשבוע הבא. לחדר הנעים בקומת הפעילויות התקבצו 14 איש ואישה שגילם הממוצע כ-85; שני זוגות נשואים, והיתר נשים בודדות. כמו בקבוצות "חומר נפש" שאני עורכת ביפו שנים רבות עם שותפתי חוה רימון, גם כאן הצעתי נושא לכתיבה בבית, ובמפגש הבא הנחיתי קריאה בקול של מה שכתבו ותגובות.
גילם המבוגר של המשתתפות והמשתתפים מתבטא בשתי בעיות – שמיעה של מה שנקרא ונאמר, וצייתנות בנושאי הכתיבה. על הבעיה הראשונה אנו מתגברים גם בלי מיקרופון בדיבור ברור בקול רם. בנושא הצייתנות אני לחלוטין מוותרת. "תכתבי על מה שבא לך לכתוב ולקרוא לפנינו, העיקר שתבחרי קטע לא ארוך מדי, כדי שיהיה גם לאחרות זמן לקריאה."
החומרים שעולים בקבוצה זו לא פחות ממדהימים. אני לא חדלה מלהתפעל מרוחב ההשכלה וניסיון החיים של המשתתפות והמשתתפים. כנראה כולנו לוקים קצת בגילנות, וכאילו מופתעים - כשאין כל הצדקה לכך, להפך. אולי דווקא לזקנים יש מה ללמד אותנו בימים קשים אלה.
אתמול, נר ראשון של חנוכה, נפגשה הקבוצה בבוקר בזמננו הקבוע. הנושא עליו התבקשו לכתוב היה "לאור הנר". היו שכתבו סיפור על אור, ולאו דווקא על נרות. היו שכתבו על האור כסמל לחיים, לחיות. מישהי כתבה על חוויותיה ביישוב אור הנר בצעירותה, וקשרה זאת למאורעות הנוכחיים. אחרת סיפרה באופן הומוריסטי על תאונה ביתית שאירעה בחנוכה כאשר ילדיה גרמו לשריפה בארמון הקוביות שבנו. הזכירו פמוטים ומנורות בהם השתמשו הוריהם בילדותם. כל סיפור היה שונה לגמרי מהאחרים, וכל סיפור זכה להדים ולאסוציאציות של המשתתפים.
קיבלתי את רשותה של גילה פורת להעתיק כאן שיר שכתבה על הנושא, והקדישה לי אותו "בתודה על ההשראה".
נר דולק מאת גילה פורת
ביום שנולדתי עוד רתח האספלט מלהט הקיץ
ברחובות הצרים והשדות היו קוצים ודרדרים
והלב דפק בעוצמה מאי הידיעה של מה יהיה ואיך
ומהי השפה המוזרה ומי החברים ומי סתם מחייך
והאחיות בלבן בבית החולים התרוצצו לכאן ולכאן.
ביום שנולדתי היו השמים אפורים ומאיימים. העננים
שטו נמוכים, מתנועעים ומתנודדים בשאלות וספקות
ופחד והיסוסים וזרמו עם הרוח הסתווית בלי לדעת לאן.
ביום שנולדתי עלה ריח פריחת ההדרים בפרדסים
כזאת קטנה ומושלמת, כולה שני קילו ושלוש מאות גרם.
ביום שנולדתי עמד אבי העצוב, המום ותמה ושמח
ונרגש ובוכה ולא מאמין – כזאת קטנה, צריכה הגנה
ואמי כמעט ילדה בעצמה וכמעט לא ידעה את נפשה.
כשהגיעו לחדרם הקטן חרדים מאוד והמומים מאוד
מגודל הפלא ועוצמת האחריות – הדליקו נר על החלון
לסימן ולאות, כי זאת הקטנה היא תקווה לבאות.
ביום הולדתי היום, עוד דולק אותו הנר על החלון
רוחות רעות מאוד באות מצפון ודרום ומאיימות לכבותו
אך הוא נאמן ואחראי ואוהב ונשאר על משמרתו.
אני מקדישה רשימה זו לכל החיילים והחטופים שלא הדליקו נר חנוכה בבית השנה. מי יתן וישובו בריאים ושלמים במהרה.
