המסמן 'אוטיזם', קפיצות אבולוציוניות וכוכב הצפון
דר' רחל קואסטל | 19/3/2022 | הרשמו כמנויים
הייתי סטודנטית שנה א' וקלולס בכל כך הרבה מובנים כשהתחלתי לעבוד איתו אחת לשבוע במשך מספר שעות. הוא היה בן חמש או שש ונראה לי ממבט ראשון כמו המלאכים שהופיעו על הפרסים של פעם, רק עטוף בבועה דמיונית שהפרידה אותו מכולנו וניסתה להפריד אותו מהעוצמה החושית של העולם. הוא לא דיבר כמעט ולא הרבה ליצור עימי קשר עין, אולם כבר בפגישתנו השנייה הוא השאיר לי מסר ויזואלי שהפך לקוד התקשורת בינינו במהלך החודשים הבאים: תמיד באותו חדר בבית, מול אותה מראה, שעמדה בזוית השתקפות עם מראה אחרת, הוא הציב זוג אובייקטים (תפוזים/ ספרים/נרות) בסמטרייה מדויקת. את המיצג הזה פרשנו, אני והפסיכולוג שהדריך אותי אז, כסמל וביטוי לקשר שנבנה בינינו לאט.
כעבור מספר חודשים של עבודה משותפת, ובגלל דברים אחרים שקרו בחיי, הייתי אמורה לנסוע לחו"ל. לפני שהודעתי לו, להוריו ולפסיכולוג, ואחרי שנקרעתי כמה ימים על ידי אותו מינוטאור פנימי של אשמה ואי-נעימות, הגעתי לפגישתנו הקבועה עם בשורת הפרידה. אולם לפני שהחלפתי דברים, חיכה לי אובייקט אחד בודד מול המראה, ענף קטום שריסק את ליבי. איך הוא ידע לפני שכל אחד אחר בסביבתו ידע? זוהי אחת מהאניגמות המיסטיות של חיי. היום אני אוהבת לחשוב על זה כתקשורת שהלכה מעבר לפשט, דרש ורמז - ישר אל הסוד, היכן שהשאלה והתשובה מתקיימות לעד בהשתקפות בין המראות.
היחס שלי לנותני תוויות פסיכולוגיות/פסיכיאטריות/נוירולוגיות היה ועודנו מאוד אמביוולנטי: אני לא לגמרי סגורה עם הקביעה של ויטגנשטיין ששפה פרטית היא חסרת משמעות, עם זאת אין ספק שהמשגה מוסכמת מעניקה פלטפורמה לשיח ומחקר מקדם ועיתים יש לאבחון עצמו עוצמה משחררת, גם אם מלשאת אות-קין על לא-חטא. מצד שני, יש את הסכנה לא רק שהסובייקט יצומצם להגדרה לא-מהותנית אלא שהיא תיצור זהות, הזדהות ושקיעה היכן שלא נדרש. כך שגם אם הספרות המקצועית היא הרבה פעמים מאירת עיניים אני תמיד משתדלת להשאיר אזור לא חרוש ופתוח לאימפקט חדש. המלאך הטלפתי שלי משנה א' תמיד עוזר לי במלאכה.
המאפיין המכונה "אוטיזם" היה קיים כפי הנראה עוד מלפני האבחון של הנס אספרגר וליאו קנר בשנות הארבעים של המאה שעברה ככשל ביכולות של אינטראקציה חברתית. כיום האבחנה התרחבה ואנו יודעים שהדברים שאנחנו, הנוירוטיפיקלים, עושים בלי משים, כמו למשל לנבא ולהעריך רגשות ותנודות רגשיות של אחרים או לעשות זום-אאוט לתמונה הגדולה (Theory of Mind), הם לא מובן מאליו אצל אחינו ואחיותינו על הרצף האוטיסטי, הא"סים, אשר מצידם מגלים לעיתים כשרונות יוצאי דופן הנשענים על היכולת לתשומת לב מיוחדת וחשיבה לוגית, ושאולי עליהם נאמר כי אלוהים נמצאת בפרטים הקטנים. היום גם מדברים על ספקטרום שהוא כל כך רחב שרבות מחברותיי, בלי דוקטורט בניורולוגיה, מאבחנות חופשי את בני זוגן. טוב. גם אני.
שתי שאלות הן עדיין תעלומה: מה הגורמים למאפיין הזה? ולמה יש קפיצה כל כך דרמטית בגרף בעשורים האחרונים, כשאחד מכל שישים מאובחן? הטענה שהמקור הוא בחיסונים הופרכה מעל לכל ספק ויש גם הרבה הסכמות לגבי המאפיינים המרכזיים והיסוד הגנטי-ביולוגי (וגם התחלות של מיפוי גנטי אם אינני טועה). תאוריות לגבי גורמים אפי-גנטיים ואף דיבורים על סביבות הורמנוליות ומיקרוביוטיות מסויימות אף הן מוצעות, ואחרות מסבירות את הקפיצה הסטטיסטית במודעות ואבחון מוגברים.
בלי לעשות אידאליזציה לקושי של המאובחנים ומשפחותיהם במצב הדברים כיום, אני חושבת עליהם לפעמים כשליחים מהעתיד שבאו לקדם אותנו לשם. ניקח כדוגמא את שני הא"סים, או אם תרצו ה"אסים" כפי שכמה מהם אוהבים לכנות את עצמם, הכי מפורסמים בעולם: גרטה טונברי ואילון מאסק (שאני רשמית גרופית שלו). אי אפשר שלא לחשוב עליהם כנביאה אפוקליפטית מצד אחד וממציא גאוני של פתרונות אפשריים מאידך. שניהם מכינים אותנו ומסמנים לנו את העתיד. העיסוק בסוגיית החריגות הוא סטטיסטי וממסך את השאלה מה נורמלי ומה לא: ואולי הם מתקדמים יותר באבולוציה הנוירולוגית שלהם מאיתנו? אולי העולם החדש הוא שלהם ואנחנו רק חיים בו בנתיים?
הניורוטיפיקלים מצטיינים בהשתלבות בקבוצה וזה בגלל שנוצרנו בתקופה של הציידים לקטים, כשהתפקיד שלנו היה להשתלב בקבוצה קטנה, לדעת את המקום שלנו בה ולפעול ביחד למטרה הישרדותית תוך סיפוק המאווים הטבעיים שלנו, של אהבה ותחרות, ותוך חיפוש מעמד היררכי. הא"סים לא עושים את זה כל-כך טוב. וזה אולי כי התפקיד שלהם הוא אחר. במקום להשקיע את המוח במשחקי חברה וכוח, הם מסתכלים על הכוכבים ורואים דפוסים. אולי, ובאזשהו שלב בהיסטוריה הקדומה, הם אלה שגילו שיש כוכב אחד שלא זז, אותו כוכב הידוע ככוכב הצפון, וכך הם הצילו את הקבוצה מחורבן? היתכן שטונברי ומאסק מצילים אותנו היום באותה צורה?
אני מאמינה שכל החריגות מהנורמה האנושית בשכיחות הזאת יש להם ערך הישרדותי לאורך זמן. זה שהם מאתגרים את אופני התקשורת שלנו, זאת לא רק הבעייה שלהם, אלא גם שלנו: גם אנחנו מפרשים אותם ביכולות המצומצמות שלנו, ואולי על-ידי כך הופכים אותם לאטומים עוד יותר בפני עולם שממנו הם ספגו כל כך הרבה עוינות ואי-הבנה. לשמחתי הגדולה ישנם קולות חדשים ורבים מהאקדמיה וגם מתוך קהילות הא"סים עצמם שפועלים להרחבת התפיסה של מאפיין זה כאל וריאנט נוירולוגי ולא לקות.
"החברה אפילו לא מודעת לזה שאוטיזם הוא עולם תקשורתי עשיר ומורכב שאפשר ללמוד עליו המון. מזל שיש כל כך הרבה אוטיסטים שכותבים בלוגים וספרים אוטוביוגרפיים, כי בשלב כלשהו זה ייאלץ את החברה להכיר במורכבותם ויופיים של אופני התקשורת האוטיסטיים". זהו ציטוט של אחד מחברי הקהילה בעבודת התזה המעולה של מיטל פסקל על התקשורת ותפיסת הקיום של הא"סים עצמם*. אם נחזור למלאך שלי, טלפתיה היא כרגע תחום שהוא לגמרי פסבדו-מדעי. יחד עם זאת, כיום מתקיימים לא מעט ניסויים של הפעלת טכנולוגיות על ידי המחשבה בלבד וזה לא לגמרי מופרך לחשוב שזאת יכולת שקיימת ואפשרית במוח האנושי. היא לא מתפתחת עדיין כי הישרדותית לא רק שהיא לא נחוצה היא עשויה ליצור כאוס מיותר.
בכל מקרה התשובות הן רק בעתיד, ולכן בנתיים רק ספוק מ"מסע בין כוכבים" יכול לקרוא מחשבות ורק סקוטי - לשגר אותנו לשם.
** פסקל, מיטל (2012). תפיסותיהם של אנשי הספקטרום האוטיסטי לגבי תקשורת אוטיסטית כפי שעולות בדיונים בפורומים מ קוונים [עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך]. אוניברסיטת תל-אביב.
