תלמה, לואיז וההתענגות הנשית העודפת של לאקאן
דר' רחל קואסטל | 3/12/2021 | הרשמו כמנויים
הבוקר קראתי שהבמאי רידלי סקוט מאשים את "דור המילניאלים המזויין שלא רוצה ללמוד שום דבר אלא אם כן נאמר להם על הטלפונים" בכך שסרטו ההיסטורי "הדו-קרב האחרון" לא מצליח בקופות. אני לא שותפה מלאה לטרוניה, אך עם כל שנה שעוברת אני עדה לכך שפחות ופחות מהסטודנטים שלי לקולנוע מרימים את היד כשאני שואלת "מי ראה את הסרט תלמה ולואיז?", שגם אותו סקוט ביים. כשהשנה נענו בסך הכל שתיים ורוב הכיתה לא שמעה עליו בכלל, משהו בי נתכרכם ונחמץ אל מול האבדון התודעתי של הדמויות הפמניסטיות הגדולות של נעוריי. לא דמויות הירואיות מופגנות, כמו גיבורות העל העכשיויות והמנצנצות של אולפני מארוול, רק עקרת בית ומלצרית מדרום ארה"ב שמחליטות בדחף של רגע, ובתפיסה שלי היום, לצאת למסע של התענגות עודפת אה-לה לאקאן על הכביש של ביון אל האינסוף.
רידלי סקוט שבר הרבה סקופופיליות קולנועיות בפנטזיית האמנציפציה הזאת שהתקבלה בעולם כאירוע סייסמי, מכה גלים בכל רמות השיח. בעיקר בלטה הביקורת על הסרט שהגיעה דווקא מהוגות פמניסטיות שטענו כי הוא מציג מודל מסוכן של אסרטיביות נשית וקובע סוף פסימי לנשים שמעזות לצאת נגד הסדר החברתי. למרות שאני מבינה את ההגיון, אף פעם לא ממש התחברתי לביקורת הזאת. שנים אחר-כך כשלמדתי לאקאן, בעיקר את ההמשגה שלו של ההתענגות הנשית העודפת, חזרו אליי הדימויים האייקוניים של תלמה ולואיז חוצות את נוף הפרא המהפנט של הגרנד קניון, כשהן משילות מעליהן לאט לאט כל סממן של נשיות מתנחמדת.
על השאלה מהי הפנטזיה של הסובייקט המדוכא? הן עונות "חופש ונקמה". אבל מה שעושה את הסרט מענג במיוחד, זאת ההנאה המופגנת שלהן לאורך כל התהליך. טוב, "הנאה" זאת מילה קטנה מידי לתאר את הדחף שמניע אותן מעבר לצוק. בשביל להבין זאת נדרשת החוכמה הפראית של הפסיכואנליזה, זאת שלא מתיישרת בהכרח עם נרטיבים של אמנציפציה כמו פמיניזם; חוכמה שאומרת שלא הכל תרבות, יש גם טבע, ו"טבע" זהו בדיוק הדבר החמקמק שהתרבות לא באמת מצליחה לרסן. כל דבר בסרט, כולל המרד עצמו, הוא רקע שולי למופע הכי חשוב בו – שהוא מפגן ויזואלי של התענגות נשית עודפת.
מושג ההתענגות של לאקאן הוא חשוב בקורפוס שלו, גם מבחינה קלינית, שהרי על פי לאקאן סוף הטיפול הוא בקבלה של ההתענגות האישית, האינדיווידואלית, אותה אנחנו לא יכולים לשנות. למרות שבאופן פוסט-מודרני מבחינתו מגדר הוא לא משהו מהותני אלא סוג מופע וסימבול, הוא יוצר חלוקה מגדרית של "התענגות גברית" ו"התענגות נשית".
להתענגות הגברית הוא קורא "התענגות אוטיסטית" או "ההתענגות של האידיוט" (בחיי!), וממקם אותה באובייקט ובהפרה של האיסור והטאבו, כשהשפה "המלוכלכת" למשל, היא הביטוי הכי פשטני שלה. אך גם הנשים לבד עם ההתענגות המשלימה שלהן. רק שאת ההתענגות הנשית הוא מייחד: בניגוד לגברית, היא הולכת מעבר לפאלוס, מעבר לשפה, היא פחות קשורה לאיסור האדיפלי. אין בה לוקליזציה של אובייקט ההתענגות, לכן היא חזקה יתר, מפושטת יותר, מיסטית יותר. עודפת. ההתענגות הנשית לפי לאקאן היא אנסופית.
הסצנה הכי מפורסמת מהסרט, זאת עם נהג המשאית "האידיוט," היא דוגמא למפגש קולנועי בין שני סוגי ההתענגות, וגם כאן ההתענגות הנשית לוקחת בפור גדול. למי שלא זוכר או ראה, במהלך המסע הן נתקלות בנהג משאית וולגארי במיוחד, שמחווה כלפיהן תנועות גסות, ומחליטות ללמד אותו לקח. ההתענגות שלהן מתחילה עוד במבטים הכמוסים שהן מחליפות אחת עם השנייה, כשהן מובילות אותו אל צידי הדרך, בעודו מאמין, באמונה שלמה, שהתנהגותו הגסה עוררה את תשוקתן. הן נותנות לו אפשרות לכפרה, שאותה הוא דוחה בזלזול, ואז יורות על המשאית מלאת הדלק וכל המרחב נדלק לקול זעקות השבר שלו "או אתן כלבות מן הגהנום". הסצנה הבלתי נשכחת הזאת היא לא אגרסיביות נשית שיצאה מכלל שליטה, כפי שקראתי באחת ההתיחסויות האקדמיות אליה, זוהי קולמינציה ספקטקיולרית של נצחון ההתענגות הנשית העודפת.
גם סצנת הסוף שנתפסה כאקט של ענישה על המרד, כשהמסר הפסימי שלה הוא שאין תקווה בעולם הזה לתלמה ולואיז, לא מובנת לדעתי דייה. אני קוראת אותה כעוד מופע של התענגות נשית. זה שהיא לא סצנת מוות באמת, מרומז לנו בקפיאה של המסך רגע לפני ההתרסקות. אנחנו לא שומעים את הפיצוץ של המכונית, כי הן לא באמת מתות. הן עפו "לארץ הלעולם-לא" לפגוש את פיטר-פן וטינקרבל, אל הממלכה הפרי-אדיפלית של התענגות נשית הבלתי-מוגבלת. ואולי אפילו מעבר לפמינזם, ואף מעבר לפרמוריות הפסיכואנליטית - אל הטראנסנדנטלי, אל ה"או" של ביון, אל האינספוף. וכשזה קורה, לאישה או גבר, זה תמיד מהווה איום עם הסדר החברתי ,כי שם אין בו שום צורך.
מה שבעיניי הביקורת על הסרט מפספסת זה שהאלמנט הכי פמניסטי בו זאת החברות בניהן, האחווה שקושרת אותן בברית של חיבה, סלחנות, הומור, נאמנות ושותפות לגורל. אז כשאני שומעת עדויות של מתבגרות שעוזבות בית ספר בגלל ביריונות של נערות אחרות, על מרצות שמתעמרות בסטודנטיות שלהן, כשאני שומעת על נשים פוסט-טראומטיות בגלל מנהלות בכירות שהתעללו בהן רגשית או כשנשים מחבלות ומכפישות אחת ל- ואת השנייה - אני יודעת ש"תלמה ולואיז" זה אולי סרט ישן אבל בכל זאת הוא עדיין בידיוני. האטמוספירה שלנו עוד דלה מידי באוקסיטוצין.
עם כל הפוקוס החשוב מאוד על אלימות כלפי נשים, הזרקור על איך אנחנו פוגעות אחת בשנייה, גם אם מתוך חוסר בטחון או הפנמה מסוכנת של אתוסים תרבותיים מחלישים, הוא סוגייה חשובה שתעשה רק יותר חשובה, אני מאמינה, בחשיבה של התנועה הפמניסטית.
