מאמרים

בעשורים האחרונים נפתחו דרכי התייחסות חדשות לתחומי בריאות האישה ובריאות הנפש, וביניהן לבעיה השכיחה של דיכאון לאחר לידה. במאמר זה מוצגת תוכנית שפותחה לאיתור והתערבות מוקדמים של נשים בסיכון או הסובלות מדיכאון לאחר הלידה, המיושמת במסגרות הרפואה הראשונית בארץ, תוך שימוש בשאלוני סינון על-ידי אחיות.

המאמר מציג את הגישה הבודהיסטית לקשיבות (mindfulness) ולהתמודדות עם סבל כחלק ממערכת שמטרתה שחרור האדם מסבל. לפי גישה זאת, אפשרות השחרור אינה קשורה בהכרח לפנטזיה על הימנעות מוחלטת מכאב. תחת זאת, הקשב החשוף מוביל אותנו אל מרחב שמתוכו עשויה לעלות ראייה פתוחה שאינה נמנעת מלהביט בחיינו ובעולם בחמלה ובשקט.

מאמר זה עוסק בפעולות ספונטניות של המטפל בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, פעולות שאינן מתוכננות ושמבטאות את השתתפותו הפעילה ואת אישיותו הסובייקטיבית של המטפל. במאמר נטען שעל אף אופיין הספונטני, גם התגובות הללו מערבות מערכת של החלטות שמשקפות תפיסות ואמונות מקצועיות של המטפל ומעוגנות בשלב ההתפתחותי של חייו המקצועיים. המאמר בוחן את תהליכי החלטה אלה, וכן את המחיר האישי אשר המטפל האנליטי שבוחר לבטא עצמו בצורה אותנטית וגולמית בטיפול עלול לשלם.

מרגע הופעתה – הפסיכואנליזה כתיאוריה, כתרפיה, כתפיסת עולם, כשפה – עוררה ומעוררת מחלוקות, מריבות, הערצה הגובלת בהתבטלות, וגם קרבות. פרויד עצמו, אולי יותר מכל יוצר אחר בדורות האחרונים, הוא מושא לסגידה ולבוז. פרויד מוצג בספר זה כתמצית מרתקת של התורה ושל האיש שיצר אותה: מי שנכנס לראשונה אל היער הסבוך, כמו גם איש המקצוע.

בטיפול בפוביות ובהפרעות טורדנית-כפייתית, ההתערבות החיונית והיעילה ביותר היא חשיפה מוחשית לגירוי המפחיד, באמצעות הצפה, הכחדה הדרגתית או שילוב של שניהם. במאמר זה יוצג טיפול קצר מועד באישה שסבלה מהפרעה טורדנית-כפייתית חמורה, וטופלה בהצלחה באמצעות שילוב שתי הטכניקות בגישת ה"קותרפיה הדיאלקטית", המתבססת על שיתוף פעולה בין שני מטפלים הלוקחים עליהם תפקידים שונים.

התופעה של האלביתי (המאוים) ממוקמת על ידי פרויד בלב לבם של חיי האהבה והמיניות. לאקאן סיכם את ההופעה של ה"אלביתי" בשדה של חיי האהבה והמיניות באמצעות המשפט: "האלביתי הוא משהו שהיה עליו להישאר מוצנע וחזר והופיע". מאמר זה מנתח את הסרט "בושה" (Shame), שגיבורו מוצג כבעל "התמכרות למין", בעזרת התובנות של לאקאן ופרויד.

הטיפול בבני משפחותיהם של נפגעי נפש מצריך התבוננות דינמית, ארוכת טווח, שקיימים בה מרכיבים מתמשכים של וודאות לצד חוסר וודאות. במהלך התמודדותם עם המשבר האישי, המשפחתי והחברתי הפוקד אותם, פוגשים בני משפחה אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות שאינם מצויים תחת קורת גג אחת ואינם מדברים ב"שפה אחת". לכל אחת מהמסגרות יעדים ומטרות הגזורים מתוקף תפקידיה ואחריותה, ומציאות זו הופכת את השיח למורכב, מתיש, ופעמים רבות ללא-מובן, מבלבל, ומלא סתירות. מה הסיכוי שבמרחב זה תיווצר אחדות ושפה שתהיה מובנת לכל העוסקים במלאכה? כיצד ניתן להרחיב את הסיכוי לדיאלוג במרחב הטיפול והשיקום הפסיכו-סוציאלי וליצור, לצד "אחריות אישית", "אחריות משותפת"? במאמר מוצג מודל עבודה המנסה לתת תשובה לנושא מרכזי וחשוב זה.

פסק דין שניתן לאחרונה לגבי השגת גבול המקצוע בתחום עריכת הדין מספק הזדמנות להרהר גם בסוגיית "ייחוד העיסוק" הפסיכולוגי. לצד ההיבט המשפטי, המאמר דן בצורך לבחון באופן נקודתי מה ראוי שייכנס תחת המטרייה של "ייחוד העיסוק" וכן במה שמתחייב מהפסיכולוג, מהאחראים על הכשרתו ומהמדינה מרגע שהוכר בצורך לייחוד זה.