דיון במאמרו של ויניקוט ״פחד מהתמוטטות״

 

חוה ניסימוב

(ילידת ורשה, 1939. מתוך ספרה ״אין בית לבית״)

 

כמו פושע למקום הפשע כך את שבה

למקום הפצע

שוב ושוב לא מוותרת

אך אין שם דבר

יש הטוענים שמעולם לא היה

מה ההתעקשות הזו לך

כשהכל חדש והעולם נע כהרגלו

הזעקה שנספגה בקירות

כבר אינה כי הבתים חדשים

אלה שיכלו לספר קרסו

הצעירים אינם יודעים הזקנים

כבר לא זוכרים את שמם

מה לך שם שאת שבה וחופרת

אין שלדים בארונות כי עליות הגג נשרפו

אפילו תעודת לידה אין לך

מעולם לא היית

 

שירה של חוה ניסימוב, ניצולת שואה, מתאר יפה את החתירה של הנפש למקורות הכאב הנפשי. לא כסימפטום של ״שחזור כפייתי״ ולא מתוך התענגות מזוכיסטית, אלא כמשאלה עמוקה לזהות ולתיקון. רק ידיעת הטראומה המוקדמת תאפשר לכותבת למקמה בתוך חווית העצמי ובזמן עבר.

השיר מדגים גם, כיצד החוויה הטראומטית תמיד כרוכה בחוויית אשמה, וחוסר מובנות ע״י הסביבה, ולעיתים גם ע״י האדם עצמו (״מה לך..?״).

חשיבתו של ויניקוט עוזרת למצוא פשר בחיפוש האינסופי אחר מקור הכאב ואף לעודד אותו כדרך לריפוי הנפש, ולהפגה של תחושות של חריגות ואשמה.

במצבים לא מטופלים, האדם מנסה להכחיד את הכאב הנפשי, אך הדבר אינו אפשרי ולמעשה הכאב שולט באדם: האדם בורח ממנו ומפתח הימנעויות הפוגעות בתפקודו, משליך אותו על אחרים אך הוא חוזר אליו כבומרנג, חווה אותו כמחוצה לו וכך מפתח הפרעת חרדה מוכללת, מתכחש אליו וכך הוא פורץ בסומטיזציה ומגוון סימפטומים, הוא מופעל על ידו בשחזורים כפייתים, וכן הלאה.

לעומת זאת, המפגש החווייתי הכנה והאמיץ עם הפצע מאפשר היכרות, תיקוף, השלמה וחוויה של שליטה בכאב. אפשר אפילו ללמוד להתיידד ואף לברך על הצמיחה הנפשית שהכאב מעניק לנו.

 

     *          *           *

 

מאמרו של ויניקוט ״פחד מהתמוטטות״ שפורסם לאחר מותו, הוא מאמר יפה ומרגש. בקורס, ליווינו את תהליך הספרציה-אינדוידואציה של הפרט, מהתמזגותו המלאה באימו ועד לפריחתו כאינדוידואל עם עצמיות אמיתית איתנה וניפרדת. אנו סוגרים מעגל עם המאמר שויניקוט כתב בערוב ימיו, ושבים אל הטראומה הכי מוקדמת. הרעיון התיאורטי של ויניקוט הוא רוחני כמעט, ומופיע בהרבה דתות ותרבויות, לפיו הנפש חותרת לחפש אחר פצע קדמון ומבקשת לעשות בו תיקון.

הפחד מהתמוטטות, אם כן, הינו השלכה על העתיד של התמוטטות שכבר ארעה בעבר, אך לא נחוותה ע״י העצמי, כי עדיין לא היה קיים ״עצמי״ שמסוגל לחוות ולזכור, ובודאי לא היה מבנה (״סטרוקטורה״) שבתוכו ניתן להפנים ואף להדחיק את המאורע או הנסיבות הטראומטיים. השבר היה כה קדום וראשוני עד כי לא נרשם בנפש כזכרון או חוויה מנטלית, הטראומה אינה משוייכת אל הביוגרפיה האישית או ממוקמת ״בתוך״ נפשו של האדם, אלא הכאב הלא-ידוע כאילו מרחף ממעל כמו צל, ענן, רוח רפאים, איום ופחד, שלעיתים מושלכים אל עבר העתיד. ההשלכה הזו מתרחשת כי הנפש חותרת לפגוש את הפצע. הדבר שאותו האדם הכי ירא, אם כן, הוא גם מה שהוא משתוקק לפגוש, לחוש שליטה לגביו, ולזכות לתיקון.

 

     *          *           *

פאני היא ניצולת שואה שכל משפחתה ניספתה והיא ניצלה במסתור אצל נוצרייה שקיבלה תשלום על הסתרתה. היא היתה חבוייה שלוש שנים בחדר קטן, וסבלה מהתעללות מינית של בן הנוצרייה. כל חייה הבוגרים התאמצה להדחיק את השכול והטראומה, להשתלב בארץ כמו ״צברית״ ולתפקד היטב. היא היום אלמנה מטופחת, ומושקעת במשפחתה, אך תמיד נושאת בתוכה דכאון ופחד אותם משתדלת להסתיר מסובביה, וגם מעצמה. בטיפול לא מוכנה לדבר על העבר, אלא מבקשת עזרה בהרגעה עצמית ושמירה על תפקוד טוב גם לאחר מות בעלה.

באחת הפגישות מספרת שקפצה לבית בתה אחה״צ, ומצאה את נכדתה בת ה9 לבד בסלון, צופה בטלויזיה. היא מתלוננת על הזנחתה של הילדה, ומבקרת בבוטות את ביתה, שדואגת לקריירה שלה על חשבון ילדיה. אני שומעת בביקורתה של פאני הד לקנאה של פאני בביתה על הקריירה שיש לה ושפאני מבכה שהיא לא זכתה לה, ואולי גם מתוך הזדהות עם הבת העובדת, אני מנסה להסביר שילדים צריכים לא רק נוכחות הורית, אלא גם שההורה יהיה ממומש ומסופק, ויהווה דוגמא למימוש עצמי, ושאולי נכדתה מרוויחה מכך שאימה מצליחה גם אם אינה תמיד בבית.

פאני כנראה מרגישה אותי נוטשת, שכן דברי לא הרגיעו אלא להפך, היא מתחילה להתנשם בכבדות. נראית אובדת עצות, וממלמלת בטון מבולבל ״אבל היא רק בת תשע... לבד לגמרי.. נעולה על הטלויזיה.. רק דוממים יש לה בחייה.. היא נקשרת לדוממים.. לא יודעת לאן הלכו כולם.. מי הדמויות בטלויזיה? הן לא ממשיות, הן לא רואות אותה הן לא מדברות איתה.. הן אפילו לא יודעות על קיומה.. היא כל כך בודדה.. זה ממש אסון.. ״

מילותיה מטלטלות אותי, אני מגיבה ״נדמה לי שאני שומעת עכשיו את הבכי של פאני הקטנה, קוראת אלינו ממעמקי הנפש שלך.. היא לבד.. בחדר החשוך.. לא יודעת לאן נעלמו כולם..״

פאני מתמלאת דמעות, שקטה שלא כהרגלה, ומהנהנת.

אני מציעה ״את מוכנה שנהייה איתה קצת, עם פאני הקטנה?״, היא שוב מהנהנת. אני מציעה שתעצום עיניים ותדמיין את פאני בחדר המסתור, היא כך עושה ומתארת לי את מה שרואה בחדר, את פאני יושבת על מיטה וצמותיה הארוכות משתלשלות עד הרצפה, את הקירות הסוגרים עליה, ואת מה שהיא מרגישה: בדידות, פחד ובלבול. מה פאני צריכה? ״כנראה חיבוק..״

אני שואלת אם אפשר שניגש לפאני, אני מצד אחד והיא מצד שני, ופאני מהנהנת ונראה שמצליחה לדמיין זאת. אני מוסיפה שאנחנו מחבקות את פאני מרגיעות אותה, אנחנו איתה והיא לא לבד.. פאני מחייכת קלות.

אני מוסיפה, פאני גם אני איתך, את לא לבד. את פה בחדר שלי, ואת בטוחה, אני שומרת עלייך. פאני פוקחת עיניים ומחייכת. לאחר שהתאוששה חזרנו לדבר על נכדתה, ״בניגוד אלייך״ אני אומרת ״ יש למיכלי בית בטוח וסבתא מסורה שמלווה ורואה אותה מיום לידתה. לפעמים את פוחדת שיקרה מה שכבר קרה, מה שקרה לך..״

פאני מאד הושפעה מפגישה זו, שהיה בה היבט חווייתי חזק, וגם היבט של הסבר פרשני לחרדותיה, בו היא יכלה להאחז.

בחודשים לאחר מכן חזרה בואריאציות שונות על התמה הזו. למשל.. ״פיטרו את ביתי מהעבודה בגלל צמצומים.. נכנסתי לפחד נורא שתנושל מכל רכושה ותמצא את עצמה ברחוב.. התחלתי להאשים אותה ולצעוק עליה ״מה עשית רע שפיטרו אותך? מה יהיה עכשיו???״ ראיתי שהיא נלחצת וכמעט בוכה. אבל אז נשמתי לרגע ונזכרתי שמה שהכי מפחיד אותי הוא מה שכבר היה.. שאני זאת שאיבדתי הכל ונזרקתי לרחוב.. נרגעתי והצעתי לה עזרה כספית בינתיים, היא שמחה לקבל אבל אמרה שכנראה לא יהיה מאד קשה למצוא עבודה חדשה. הבנתי שכשאני מצליחה להרגיע את עצמי, גם היא נרגעת..״

 

       *          *           *

 

התיקון לפני ויניקוט הוא חוויה נפשית עמוקה של החזקה רגשית של ההתמוטטות במסגרת יחסי התלות הטיפוליים. טראומה שהתהוותה במסגרת יחסי אנוש תשוקם גם במסגרת יחסי אנוש. במהלך הרגרסיה הנפשית שהאדם חווה באנליזה הויניקוטיאנית, מתחייה לראשונה אותה חוויה טראומטית, ולראשונה נחוויית כהתרחשות נפשית, וזוכה ליחס מיטיב ומרפא. בהמשך ילכו וייווצרו ייצוגים סימבוליים ושפה לדבר בה על מה שקרה, ויתכן גם שיתאפשר דיאלוג פרשני אוסף ושופך אור ומשמעות.

הטראומה מתחייה בחדר הטיפול בהקשר של יחסי ההעברה ומתעוררת לא פעם כתוצאה מתגובה לכשל אמפתי. למשל במקרה של פאני, כאשר הרגישה בתחילת הפגישה שאני נוטשת אותה ומזדהה עם ביתה.

מקרה אחר: מטופל ניצול שואה יודע על סיפור קשה מילדותו המוקדמת: כתינוק, אימו נשאה אותו בזרועותיה ב״צעדת המוות״. הוא נפל מידיה ונפצע, והיא נאלצה ללכת קדימה. זרים אספו אותו והשיבו אותו לאימו. בטיפול, בכל פעם שהמטפלת יוצאת לחופש הוא עובר תאונה, נחבל ונפצע. הם כבר מתבוננים ומדברים על זה, ברצינות, בהומור, בפרשנות, אבל זה ממשיך לקרות. כאשר היא חוזרת מאחת החופשות בשלב מאוחר בטיפול היא שוב פוגשת אותו, למרבה צערה, עם תחבושת גדולה על ראשו. מסתבר ששיחק עם נכדו בגן שעשועים, וכמו ילד קטן, הוא השתלשל על מתח מהברכיים, וכמובן נפל ונחבל בראשו.. הטראומה חיפשה את דרכה להתמקם באיזור המשחקי של הנפש, באיזור של יחסים, של ילדות שמחה, של חיבור רב-דורי, אך חומרי הגלם המכאיבים שלה עדיין מגיחים ופוצעים שוב ושוב.

יכולתה של המטפלת להכיר ולקחת אחריות על הכשל שלה, לעמוד בתוצאה הרגרסיבית ובהתקפות שלפעמים מתעוררות בעקבותיו, ולזהות את המתרחש כהזדמנות נדירה לחיות את העבר ולזכות בתיקון, היא לב העבודה הטיפולית. המטפל אינו משחזר חלילה את הנטישה, הנקמה או הכפייה, אלא לוקח בעלות על כשליו, מכיל ומחזיק ונותן מקום לתגובה האותנטית והספונטנית של המטופל.

ויניקוט, בהקשרים כה רבים, מלמד אותנו על חשיבותו המכרעת של הטרנספרנס השלילי בטיפול. במאמר זה, הוא מציין אותו כהזדמנות לחוות ולטפל בטראומה מן העבר. במאמרים אחרים (שימוש באובייקט, עבריינות נוער, תוקפנות ועוד) ראינו כי הוא מזהה בטרנספרנס השלילי הזדמנות ללידת ״עצמי אמיתי״ ולגילוי המטפל השורד את ההתקפות כאדם ממשי, ניפרד ובר קיימא. הטרנספרנס השלילי, אם כן, אינו מתבטא תופעות בעייתיות כמו התנגדות (פרויד), דחפי מוות והרס (קליין) או התפרקות העצמי (קוהוט), אלא יש לו ערך חיובי בפני עצמו. יחסו הסבלני והאוהד של ויניקוט לטרנספרנס השלילי היא אחת מתרומותיו הגדולות בעיני, ובהחלט מקלה על יכולתנו לשרוד ולהכיל מצבים קשים ולתת להם משמעות מיטיבה.

בהמשך ליכולת המדהימה של ויניקוט לראות את הטוב והמשמעותי בכל מה שנראה לנו רע וקשה, הוא מציין במאמר שמה שנראה בעינינו כפתולוגיה נפשית הוא בעצם מערך הגנתי שהנפש ארגנה כמיטב יכולתה כנגד אותה התמוטטות מוקדמת. למשל בפסיכוזה האדם מפרק את המציאות בטרם היא תפרק אותו, אוטיזם או נרקיסיזם הם הגנה מפני אובדן האובייקט, שליטה כפייתית היא הגנה מפני הישמטות ונפילה ללא סוף, סטייה מינית כהגנה מפני פסיכוזה וכיוב׳. המערך ההגנתי הפתולוגי ישרת את האדם, יהווה צורה עוברית של היצירתיות הפוטנציאלית שלו, עד שיביא אותו לטיפול בו יוכל להתרפות, והאימה הראשונית תחשף ותטופל בהחזקתו האמונה של האנליטיקאי/ת.

מהן אותן טראומות שהודחקו ומתעוררות מחדש בטיפול? ויניקוט עוסק באיומים מוקדמים ביותר על קיום העצמי, ובאימה נוראית, כתוצאה מכשלים חמורים של הסביבה המאפשרת. אם פרויד דיבר על חרדת סירוס והדחקת הקונפליקט בעקבותיה, הרי שויניקוט מתייחס לאימה מוקדמת בהרבה, אשר בה מאויים בכליון העצמי שעוד לא התהווה, בקריסה ובהתמוטטות מוחלטת של המערך הנפשי השברירי, ולכן אין מדובר ב״הדחקה״ אלא במשהו היולי, הדומה יותר ל״דיסוציאציה״.

לדוגמא, חוויה שחוויתי באנליזה האישית שלי. בעקבות הזמנה של המטפל להיזכר בחוויות ילדות מוקדמות, חוויתי ״רגרסיה״ לגיל צעיר מאד. התחלתי לחוש את גופי קטן ומתכווץ, את הדם אוזל מגופי, נספג במזרן.. גופי הולך ומתרוקן, ואימת מוות מרחפת. בהיסטוריה האישית שלי, סבלתי ממחלת דם קשה שאיימה על חיי בשנת חיי הראשונה. כמובן שאין לי זכרונות מאותה תקופה, אלא רק סיפורים שסופרו במשפחה. לראשונה חוויתי מפגש חווייתי עם האימה המוקדמת ותחושת ההישמטות המתלווה לה. המטפל היה ער למתרחש ולעוצמת החרדה, ובאמצעות מילים מבהירות ומרגיעות הכיל את ההתרחשות, ומילותיו הפיחו בי תחושה של חמצן, מחזור דם מתחדש וחיות שחוזרת לגוף ולנפש, כינון ״גופנפשי״ כמו שאומר ויניקוט.. עד כמה שהחוויה היתה קשה, היא העניקה לי תחושה של הכרה ושליטה בכאב, ובעיקר - מיקומו בתוכי (אל מול, למשל, נטייתי להשליכו על ילדיי דרך דאגנות-יתר אימהית, או חרדה כללית ומפושטת).

החוויות שיופיעו בטיפול, אם כן, עשויות להיות קשות ביותר: חוויות של התפרקות נפשית, ריקנות איומה, מוות פנימי, חרדה פרנואידית.. כולן חוויות שארעו לפרט בראשית חייו, אך רק בטיפול ״נחוות״ לראשונה. ה״עצמי האמיתי״ מגיח בטיפול חבול, פצוע, traumatized, ועל כן המופע שלו יכול להיות מאיים ומבהיל, אך אל למטפל לדחות אותו בשל כך.

אגב, הטראומה המוקדמת אינה בהכרח התעללות/חדירה של הסביבה החיצונית אל קיומו חסר האונים של התינוק. גם חוויות דחפיות (״הנובעות מבפנים״) שלא הוחזקו היטב ע״י סביבה טובה דיה הופכות לטראומטיות, רודפניות ומפרקות. למשל, מטופלת שנמסרה לאימוץ בילדותה, חווה עצמה כתוקפנית ורעה ושמשום כך ננטשה. גם ברגרסיה הטיפולית חווה עצמה כרעה ומעמיסה, באופן שאי אפשר לשאת, ומצפה להיות מגורשת מהטיפול. היכולת להכיר בתקפנות ובהשפעותיה (בהמשך חמאמר ״שנאה בהעברה הנגדית״), ועם זאת לשמור על קשר טיפולי אוחז ואוהב, הוא התיקון המיוחל.

ויניקוט מכיר בכך שהתהליך הטיפולי הרגרסיבי קשה ביותר עבור שני השותפים לו, אך הוא בשום אותן אינו עקר. טיפול עקר בעיניו, הוא טיפול שנצמד להווה, ונשאר ברמת ההגנה הנוירוטית הכוזבת, בעוד השבר הפנימי מוקדם ועמוק בהרבה, ומחייב טיפול רגרסיבי ומקלף מהגנות ומסכות.

לקראת סיום שתי נקודות שחובתנו לנקוט בהן משנה זהירות: חובתנו האתית להיות עם ״יד על הדופק״ לגבי התהליך הרגרסיבי- מפרק- מציף ברגשות שליליים. חשוב לוודא באמצעות הדרכה צמודה וגם קבלת משוב מן המטופל, האמנם זהו תהליך בעל משמעות חשובה ומרפאת לפי תפיסתו של ויניקוט, או שיש פה התפרקות כתוצאה מטיפול לא טוב ולא מותאם.

זו גם הזדמנות להזכיר, שטיפול רגרסיבי, אשר מקלף את הגנותיו הבוגרות של האדם, וחושף את נפשו וצרכיו הינקותיים, תוך ערור תלות עזה במטפל, טיפול כזה אינו מתאים לפסיכותרפיה חד שבועית. זאת מהסיבה הברורה, שכדי שנוכל להחזיק ולהכיל היטב את הדרמה שעשוייה להתרחש תדירות המפגשים צריכה להיות גבוהה. טיפול רגרסיבי בתדירות נמוכה עלול לשבש את תפקודו הממשי והרגשי של אדם בין הפגישות ולהסב לו נזק. חשוב לדעת שרגרסיה זה דבר שבהחלט אפשר לווסת, בין אם בסוגסטיות לחזור אחורה בזמן ולהישען על המטפל מצד אחד, ובין אם בעידוד החלקים הבוגרים, עצמאות וניפרדות מצד שני. אבחנה יפה ומאירת דרך נותן לנו באלינט בין רגרסיה שפירה וממאירה בספרו ״השבר הבסיסי״.

 

ביקרת וקראת? אשמח אם תשאירו תגובה (:

רוני פרישוף פסיכולוגית קלינית תל אביב

 

להמשך הקורס על ויניקוט ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן