דיון במאמרו של ויניקוט ״מושקעות אימהית ראשונית״

דיון במאמר:

Primary Maternal Preocupation / Winnicottt 

רוני פרישוף

 

 

ראשית החיים מאופיינת בהתמסרות עזה של האם לתינוקה. בשל ההקבלה הסמלית שעושה ויניקוט בין התהליך הטיפולי לתהליך ההתפתחות של יחסי אם-תינוק, עמדה זו, שנרחיב על אופייה בהמשך, אופיינית באופן טבעי בד״כ לתחילת טיפולים. לצד זה, ההתמסרות הנפשית הגדולה הזו יכולה להתעורר כחלק מתנועה נפשית רגרסיבית בכל שלב של הטיפול. לפתיחת הדיון במאמר מכונן זה, אביא דוגמא לטיפול באשה פגועה מאד, טיפול שאופיין ברוב מהלכו בריחוק, ניפרדות הגנתית וחוסר התמסרות הדדי, אשר בו הPMP התעורר דוקא לקראת סיומו.

לאה היא ניצולת שואה בת 75. היא התאלמנה לפני 40 שנה מבעל אף הוא ניצול שואה, שהיה מכה אותה. לאה היא אישה קשה מרירה, רודה בסביבתה ומרחיקה ממנה כל נפש חיה. גם עלי כועסת ורוטנת. תלונותיה חוזרות על עצמן, נדמות חסרות פשר ומשמימות. מה שעוזר להיות עם לאה הוא ידיעת ילדותה: ילדת שואה, אביה נעלם בשלב מוקדם מאד ולא שב, ואימה ואחיה התינוק, שהיה בזרועותיה, נרצחו במהלך אקציה ביריה לנגד עיניה. רק בת 7 היתה כשברחה אל היערות עם אחיה בן החמש. אצבעות רגליו קפאו מהליכה בשלג ונשרו. לאה בתושייתה טיפלה בו והצילה את חייו. הילדים הצליחו לשרוד בשוטטות וקיבוץ נדבות בין כפריים. לרוב היא נדחתה בגלל שהיתה מסריחה ושורצת כינים ולאו דוקא בגלל יהדותה. ״מילא שיפחדו ממני שישנאו אותי, הם נגעלו ממני!״

בפגישה שאתאר שמתי לב בכניסתה לחדר עד כמה לאה קטנה לאחרונה. תשומת לב זו עוררה בי יחס אימהי ואף דאגה כלפיה.

היא מתיישבת עצבנית, פותחת ״זו במועדון תפסה תחת, תפסה לי את הכסא. הכסא שלי.. מה היא חושבת שהיא.״

אני מבינה שעומדת להתרגש עלי התקפת תלונות.. ליבי צונח, האינסטינקט ההישרדותי הוא להינעל, לקחת מרחק, לעבור לטייס אוטומטי לובש חיוך סימפטי, ואכן זה קורה לנו לפעמים, ובכל זאת עמדת הPMP (או המיכל), גם כשהתכנים מתישים וחוזרים על עצמם שוב ושוב, מאפשרת לפתוח את התודעה, להאזין ברוב קשב לנאמר וגם למה שהופקד בתוכנו, על גופנו ובשרנו, להרהר, לייחל שאולי הפעם יעלה בדל חדש של חווייה..

״בשבת ביקרו אותי סוף סוף הוד מעלתו הבן ומשפחתו, שלא יעשו טובות עדיף להישאר לבד כמו כלב תאמיני לי. אחרי שערכתי את כל השולחן, כל הבוקר עבדתי על זה ואת יודעת אני אישה חולה, ולפני שאכלנו כלתי הרימה את הצלחות ושטפה אותן כאילו שהן מלוכלכות שמלוכלך אצלי.״

אני קשובה למה היא אומרת מאחורי הזעם, מה כואב לה. אני שומעת את תחושת הדחייה, שכלתה לא מוכנה לקחת פנימה את הלכלוך שלה, כמו הכפריים שנגעלו ממנה ולא הכניסו אותה לבתיהם. האם היא מבקשת ממני שאסכים להיות במגע עם הלכלוך..? להכניס לתוכי את הדברים המגעילים שלה?

היא ממשיכה, והנכדה שלי, כזו יפה היתה פעם, אבל השמינה, והכל פה בתוכעס, התוכעס נשפך מהמכנסיים, איזה תוכעס גדול נהייה לה, ממש בושה..

אוקיי. יש מוטיב חוזר, קשה לי עם הבוטות בה מדברת על נכדתה, עם השימוש החוזר במילה תחת.. עיניה של לאה סוקרות בעיון את גופי ואני חשה את ישבני הולך ומתרחב בכיסא. הגועל והבושה מתגנבים גם אלי, יש לי קצת בחילה ואני זעה בכסא באי נוחות.

ולאה ממשיכה, יש לי קוצים בטוסיק היום, נראה לי שאלך מוקדם הביתה, אין לי סבלנות..

משתררת לרגע שתיקה.. צפים בדמיוני דימויים של טוסיקים.. טוסיקים וקוצים נעוצים בהם.. עולה לי תמונה של בני שהיה תינוק מאד קשה להרגעה, והיה מוכן לעשות את צרכיו בחיתול רק כשהוא מוחזק בזרועות מישהו שבוטח בו. כשחיפשנו לו מטפלת הופיעה אשה חמה, ומיד כשנשאה אותו בזרועותיה נשמעה תרועת חצוצרה בחיתול, כך הוא הודיע לנו שהיא נבחרה.. ואני מהרהרת, איך הילדה הקטנה הזו עשתה את צרכיה ביערות, ואחיה הקטן? מישהו עזר להם? מישהו ניקה אותם? מי לא נגעל וטיפל בה ובצרכיה?

״למה קוצים בטוסיק לאה? מה קורה?״ ״סתם אין לי סבלנות היום, מועקה כזאת..״ ״אבל יש לך אקטואליה, החוג שאת הכי אוהבת?״ ״כן אבל אני רוצה להיות בבית״. ״מה יש בבית שחסר לך פה.״ ״אני מתביישת.. האמת שאני צריכה לשרותים.. אני אוהבת בבית.. אני אוהבת לשבת כמה שצריך..״ ״ופה..?״ ״למטה במועדון ישר דופקים בדלת, טח טח טח, כמה זמן.. צאי כבר.. כמו נאצים דופקים.. זקנים כל רגע יש להם לשרותים״ ״את יודעת אצלנו בקומה יש שני תאים שקטים, יניחו לך..״ ״לא לא.. זה שרותים לצוות.. יגרשו אותי..״ ״חס וחלילה לאה, עמך - זה הבית שלנו.. כולנו שווים.. והשרותים של כולנו, והם נוחים ושקטים.. בואי אני אלוה אותך, יהיה לך שקט וזמן כמה שאת צריכה..״

לאה נענית אך לא מצליחה לקום מהכסא, האשה שבראשית הטיפול היתה גדולה וכבדה היום, כעבור עשור, היא קטנה מקופלת מכופפת. אני אוחזת בה, היא נאחזת בי, והיא כמו גוזל קטן בזרועותיי.. אני מרגישה את הגוף הקטן הדחוי, שעצם ממשותו בעולם המיט עליה סכנת הכחדה ומיאוס ושגם בזקנתה הוא קמל ובוגד בה. היא מתרפקת עלי לרגע, ומעבירה את משקלה בזהירות למקל ההליכה. אנחנו פוסעות אט אט לשרותים, מחכה לראות שהיא מסתדרת, קצת שומרת על הדלת, וחוזרת לחדרי. בשלוש, בסיום יום העבודה אני עוברת ליד המועדון, שומעת אותה צוחקת עם חברות. כמה נדיר ונעים צליל צחוקה.

ימים ספורים אחר כך מאובחן אצל לאה סרטן אלים בקיבה ובתוך זמן קצר היא מתה.

לאה, אישה מרת נפש שחייה ספוגים בגווני הטראומה כפי ששמעתם, הצליחה לתקשר עימי בהזדהות השלכתית, ואני הצלחתי לקלוט בזכות עמדת הPMP, את הצורך הכמוס והראשוני שלה בליווי, מגע ובטחון ברגע הכי חשוף ופגיע של בן האדם. אני מרגישה שבערוב ימיה הקשים זכיתי לתת לה, לנפשה ולגופה, בית לצרכים ראשוניים, שהשואה גזלה ממנה, ולהשיב אותה ברוך אל חיק אימה.

רבות מדובר לאחרונה על צמיחה לאחר טראומה. בגילאים בהם אנו עוסקים, גם הזכות לאפשר רגרסיה אל הילד הפגוע וללוותו באופן מותאם ונענה לקראת מותו, מהווה צמיחה רוחנית עבור המטופל והמטפל כאחד.

ואל המאמר..

מאמר זה חשוב בתולדות הפסיכואנליזה בהיותו צומת בין פסיכולוגיית הדחף לבין פסיכולוגיה מבוססת קשר, בין פסיכולוגיה של אדם אחד לבין פסיכולוגיה של שניים. ההבדלים בין שתי עמדות אלו הם רבים ומהותיים, מבחינת מוקד הטיפול (קונפליקט לעומת חסך), סוגי ההתערבויות (פירושים ותובנה לעומת התערבויות רגשיות יותר כמו אמפתיה, הכלה, החזקה, תיקוף הכרה), אופי הנוכחות הטיפולית (״לוח חלק״ לעומת דמות הורית), השלב ההתפתחותי בו נוצרה ההפרעה (אדיפלי ו״מעלה״ לעומת השנה הראשונה לחיים), התייחסות להעברה והעברת-נגד (שחזור נוירוטי לעומת תנועה אל עבר תיקון), התייחסות לחרדה ולצרכים נפשיים (תסכול, גבול ופירוש לעומת מענה), הבנת תהליך הריפוי, הגורמים התרפויטים ומטרות הטיפול וכיוב׳...

המאמר פותח בהצהרה אודות חשיבות הסביבה, ולא רק הפנטזיה והעולם הפנימי, כפי שסברה קליין:

“There is such a thing as an enviroment that is not good enough”’

חולק פה ויניקוט על ההנחה שהניחה קליין במאמרה ״קינאה והכרת תודה״ כי רוב סביבות הגידול של ילדים הן טובות דיין, על כן ניתן להניח שפתולוגיה של העצמי נובעת מתוך עולמו הפנימי של התינוק ולא מתוך חסך או כשל של הסביבה. בתור רופא ילדים הוא ראה עד כמה סביבות גידול יכולות להיות פגועות ופוגעניות, ואף כועס על הנחה זו של קליין.

(אם כן, קליין הפנתה את מבטה אל אותו חלק בפתולוגיה הנובע מן העולם הדחפי הינקותי המולד, בהנחה שהתינוק מטופל בסביבה טובה דיה. ויניקוט, לעומתה, מפנה את מבטו אל עבר פתולוגיה הנובעת מחסך סביבתי. מדובר למעשה בשתי אוכלוסיות פציינטים די שונות, למרות שיש ביניהן כמובן חפיפה ואינטראקציה).

כדי להבין מהו חסך סביבתי ומה השפעתו על התפתחות פתולוגית, יש להבין מהם צרכיו של התינוק מסביבתו.

הילד, ראשית לכל, זקוק עם יציאתו לעולם להמשכיות של החוויה הרחמית, ולמעבר הדרגתי ומעודן ככל האפשר בין חיי הרחם לעולם הגועש שבחוץ, בין חוויית אוטונומיה ועצמאות שחווה ברחם לבין חוסר אונים ותלות מוחלטת במטפליו שחווה מחוץ לה. ביציאתו מן הרחם הוא חווה בבת אחת הפגזה בלתי נסבלת של גרויים חיצוניים ופנימיים, בעוצמות שמי יודע אם האדם יחווה שנית אי פעם בחייו. גרויי חושים: רעש, טמפרטורה, מגע, אור מסנוור (אורות ניאון ומוזיקה בעמדת האחיות שטוענות שיילודים הם ״חרשים ועוורים״), ומנגד גרויים גופניים: כאב, מאמץ, רעב, רגשות ראשוניים: פחד, תשוקה לקשר ולהגנה, וכן דחפים (אם נהייה קליניאנים.. הרס, שנאה, קינאה..)... הכל בבת אחת ובהצפה..

כדי שהיציאה לעולם לא תהייה טראומטית, התינוק זקוק לחוויה מיטיבה של הגנה עוטפת ושומרת על העצמי העדין, הגופני והנפשי, באופן שלמן הרגע הראשון יהיה רגיש ומותאם לצרכיו (למשל, יש תינוקות שנרגעים ממגע רק ועדין, ואחרים צריכים מעטפת הדוקה וחזקה). מדובר גם בהחזקה גופנית, וגם ברוך הרגשי העוטף. מעטפת זו אינה מפרה וחודרת ואינה מעמיסה בציפות. ויניקוט, למשל, היה אחד הראשונים בדורו, שהמליץ על הזנה עפ״י צורך ולא עפ״י שעות קבועות.

בעזרת החזקה מותאמת זו, חוויות של ״איד״ (ברוח קלייניאנית), כמו התעוררות ליבידינלית או תוקפנית, יהיו מוכלות ויחוו על ידי התינוקת כעצמיות אמיתית, חיה, חיונית וספונטנית, במקום חלילה להחוות כאובייקט מבהיל שיש להקיאו, כיצר חייתי מעורר אשמה וכיוב׳.

כך, התינוק הנושך את הפיטמה, המסתער בהתרגשות על השד, התמעורר באמבט, ההורס את מגדל הקוביות – תגובת ההורה תשפיע האם התוצאה תהיה התפרקות, חרדת כליה והעמקת העמדה הסכיזופרנואידית, או התפתחות של עצמי אמיתי, אינטגרציה של גופנפש והתקרבות של יצרי אהבה ושנאה לכדי עמדה דפרסיבית אינטגרטיבית. לא השלכות התינוק, כפי שסברה קליין, אלא תגובת ההורה, היא שתייצר את מעגל ה״השלכות הפנמות״ המיטיב והמצמיח או ההרסני והמפצל. באופן דומה ״הולדינג״ מותאם של המטופל הגבולי, הפסיכוטי, המתפרק, האובדני, הוא התורם למעבר בין העמדות, הרבה יותר מפירוש, או מתהליך אינטרא-פסיכי.

בטיפול נזמין לפגוש את הילד/תינוק פנימי באמצעות סוגסטיות ״בוא נזמין לכאן את הילד שאף פעם לא הרשו לו להיות ילד״, ״לא נפחד לפגוש פה את כל היצרים והדחפים הראשוניים שלך״ ״בו ניתן מקום לכל מה שלא היה מקובל בביתך״..., ונספק החזקה רגישה ומותאמת לכל מה שעולה.

לעיתים ויניקוט היה פונה אל הילד הפנימי כאילו חי כאן ועכשיו בחדר הטיפול. מרגרט ליטל בזכרונותיה על האנליזה אצל ויניקוט מתארת כי כאשר חוותה התקף חרדה בטיפול שהתבטא בהתכווצויות פיזיות, ויניקוט פנה אליה כילדה ואמר ״את חווה כעת את לידתך, את לידתך הנפשית אל הטיפול״. הוא אף הוסיף ואחז בראש את ראשה כי ״ראשם של תינוקות שנולדים כבד ויש להחזיקו״. כך נוכל לפנות למטופלת שלנו ״אני חשה את הילדה שהיית כאן ועכשיו.. ילדה שמרשה לעצמה לראשונה להתמסר (במקרה של העברה חיובית) או חווה את כאב הדחייה, ההישמטות (במקרה של העברה שלילית , כשל אמפתי וכד׳).

צורך התפתחותי שויניקוט נותן לו מקום מיוחד, הוא צורך התינוק לחוויית בריאה אומניפוטנטית של העולם שנולד לתוכו (״המצאתי את מה שמצאתי״). זאת, כדי להתמודד היטב עם התלות וחוסר האונים של המצב הינקותי, וליצור יסודות לחוויות של השפעה, יצירתיות וקיימות. גם לצורך זה יש לתת מענה, בהורות ובטיפול (למשל בטיפול: מטופל חדש, עוטה מעיל עור, מצווה עלי בכניסתו לחדר ״תכיני לי קפה״. אני, משועשעת מעט, מחליטה ללכת לקראתו, להכין ולראות מה ילד יום, ואף שואלת אם אוהב חלב וסוכר.. כמובן שהדבר התאפשר לי כי הייתי באותו רגע במצב רוח טוב ובתחושת בטחון, אחרת מן הסתם תגובתי היתה שונה, אולי פרשנית, אולי שמה גבול, אולי נענית לו בכניעה מזוכיסטית וחלשה... בשבועות שאחרי כבר ביקש בנימוס ואח״כ ויתר על הבקשה, ובמקביל פתח את חוויות הנחיתות והפאסיביות שלו מול נשים, ובעיקר מול אימו שתמיד דרשה ממנו צייתנות. בהמשך הסמסטר אזכיר שוב טיפול זה , והתהליך בו נפתח בנפשו מרחב ליצירתיות והשפעה, שלא מבוססים על יחסי כוח ומחיקת האחר).

כבר כאן אפשר לעצור ולראות, כי בעיני ויניקוט בבסיס ההתפתחות התקינה מונחים לא דחפים, אלא צרכי עצמי, אשר זוכים למענה או לדחייה ותסכול needs met or not met. ממש כמו בשיר של האבנים המתגלגלות ״לא תמיד תקבל מה שאתה רוצה, אבל לפעמים, אם תנסה, תקבל את מה שאתה צריך״.

(מעניין שגם באנגלית וגם בעברית המילה צורך - need היא כפולת משמעות, גם צורך נפשי וגם משהו ש״חייבים״ אותו).

בנקודה זו אנו עדים למהפך היסטורי, ובעיניי מרגש, בין פסיכולוגיית הדחף לפסיכולוגיית העצמי.

תהליכי חשיבה ראשוניים ודחפים חייתיים הופכים לחשיבה שניונית סימבולית ויצירתית לא בזכות מציאות מחנכת ששמה גבול לדחף, שמחוייב לעבור הטמרה כלשהי בעזרת מנגנוני הגנה (כפי שסוברת פסיכולוגיית הדחף), אלא בזכות מציאות מותאמת, הנותנת מענה נפשי לצרכי העצמי, אינה נאבקת, מתווכחת או מרסנת, ומאפשרת כך תהליך יחסית פטור מקונפליקט של הסמלה, יצירה אינטגרציה והתפתחות החשיבה. (ביון אומר דברים דומים, אלא שביון עסק יותר בצמיחת החשיבה, וויניקוט בצמיחת החוויה הרגשית).

כאשר צורך התפתחותי כלשהו, ובראש הצורך לבריאה אומניפוטנטית אינו נענה, לא נוצרים בהכרח כעס או תסכול (שכן התינוק אינו ״יודע״ שאינו מקבל את המגיע לו) אלא נוצר עיוות של ההתפתחות לכיוון של ריצוי ופאסיביות. כמו צמח הגדל בעציץ מרוחק מהחלון, וצומח באלכסון אל עבר האור, ולא בכיוון הצמיחה הטבעי לו).

כלומר, הסתגלות הסביבה למחוות הספונטניות של העצמי מפתחות עצמי אמיתי. כאשר העצמי נדרש להסתגל לסביבה, עלולה להיווצר חוויית זיוף והיווצרות חרדות כליה מודחקות, הגנות אוטיסטיות ופסאדה כוזבת מרצה ונטולת חיות. (כמובן יש צורך גם בחינוך וכו׳, אך הפרופורציה והאופן צריכים להיות כאלו שגם את תהליכי החינוך והסוציאליזציה, לרבות הצורך בגבולות, התינוק יחווה בגדול כמענה לצרכי הנפש להשתייך ולהזדהות עם האחר והקבוצה. על כך נרחיב סביב המאמר ״עצמי אמיתי וכוזב״).

בטיפול, לא תמיד יהיה איתות מצד המטופל לכשל שלנו בהסתגלות ובהתאמה שלנו לצרכיו, במיוחד כאשר זהו מטופל מרצה, אלא שאז זה עלול להתפוצץ לנו בפנים, למשל בסיום חפוז כי התהליך לא מורגש כמשמעותי. עפ״ ויניקוט אין דבר קשה ממטופל ״קל״. מטופל או תינוק ״קשים״ לפחות מספקים משוב מתמיד על מידת ההיענות וההתאמה שהם חשים. על כן חשוב לעודד מטופלים להביע רצונות, כעס, תסכול, בקשות, הערות וכו. אפשר להעזר במידה מתונה של חשיפה עצמית, כמו ״אני במקומך הייתי כועסת עלי עכשיו״, ״אני מרגישה מתח בחדר, ושואלת את עצמי אולי יש פה רגש שקשה לבטא?״, כמו כן להוות מודל לרגש שלילי מווסת שלא הורס את הקשר אלא אף תורם לו ״כשאת מבטלת את המשמעות של מה שעשינו פה היום זה צובט לי..״ (על כך נרחיב בהמשך הסמסטר). לבסוף, הסברים פסיכוחינוכיים על החשיבות של ביטוי רגשות שליליים ועל תפיסתם כמקדמי קשר יכול לעזור ״חשוב לי מאד שהעזת לבטא את אכזבתך היום. זה נותן לי להרגיש שאת סומכת עלי ושאנחנו ממש יכולות לדבר על מה שמפריע לך..״. ״דפוסים שקיימים אצלך בחיים הכי טבעי שיופיעו גם פה בינינו, כמה חשוב שכאן תרשה לעצמך לא להיות תמיד נעים או מרצה, אשמח לשמוע ממך כעס או ביקורת..״..

עכשיו נגיע לחלק של האמא.. מה בעצם מאפשר לה לזהות את צרכי הנפש והעצמי של תינוקה ולתת להם מענה דוייק?

זהו מצב של התמסרות אימהית ראשונית, המתעורר באופן ביולוגי בסוף ההריון, ומאופיין ברגישות רבה אל תינוקה, הזדהות עמוקה (שהיא תופעה יותר עוצמתית ופחות ״ניפרדת״ מאשר אמפתיה), המלווה בהתנתקות מן העולם, כולל מהעצמי ומצורכי העצמי של האם עצמה. (דומה למצב ה״רברי״ שתאר ביון, אלא שביון הוסיף להזדהות הויניקוטיאנית את היבט ההזדהות ההשלכתית, האם מכילה בתוכה את החומרים הבלתי נסבלים של התינוק, אשר הוא מפקיד בתוכה).

לרעיון זה של ויניקוט הולכים ונצברים עדויות נוירופסיכולוגיות. למשל, כאשר בכי התינוק, או אפילו דמיון של בכי התינוק, גורם להפרשת הורמון החלב ולייצור חלב.. ״תאי מראה״ בקורטקס הויזואלי, שגורמים לתחושות אמפתיה לאחר, עובדים ביתר שאת..

מצב דמוי מחלה זה (אשר דומה, אילו לא היה מדובר באימהות טרייה, לדיסוציאציה, פוגה, אוטיזם) מאופיין באותה רגישות תלפטית כמעט, המאפשרת לאמא ברגעים קסומים, להגיש לתינוק את צרכיו שנייה בטרם הוא עצמו מתחבר אליהם ומבטא אותם. תופעה זו מאפשרת לו לחוות עצמו כבורא אומניפוטנטי של סביבתו, וכבעל רצונות תקפים והשפעה ממשית על עולמו.

עוד פרדוקס ויניקוטיאני: רק אם בריאה בנפשה ובעלת עצמי חזק ובר-קיימא מסוגלת ״לחלות״ ולהשעות את העצמי שלה לטובת התמסרות לעצמי של תינוקה. זו הקרבה נפשית עצומה, שויניקוט מכירה בה ובערכה הרב ב״hate״, המאפשרת לידה פסיכולוגית של עצמי חדש, אשר בבוא היום יוכל אף הוא לוותר על עצמיותו, בין אם כדי להפוך להורה ובין אם כדי למות.

יש בpmp התמסרות הדורשת הרבה אומץ, שכן אם התינוק חלילה ימות האמא לא תחלים ותיפול לתהומות נעדרי עצמי (איבוד הריון מאוחר ומוות בעריסה עלולים להיות כרוכים באובדן איום הן של התינוק והן של העצמי של האם, שהסביבה לא תמיד מבינה את עומקם). במקביל, איבוד מטופל בשלבים הראשונים של ההתפתחות המקצועית נחוויית ככואבת ומערערת במיוחד. (מטפלים ותיקים לעיתים נמנעים מלחוות התמסרות כה גדולה למטופליהם מסיבה זו).

הpmp מאפשר לתינוק ביטוי של נטיותיו המולדות, תנועתיות גופנית ונפשית זורמת וספונטנית, חוויה מוחזקת של דחפיות ליבידינלית ואגרסיבית וכאמור, חוויית אומניפוטנציה מאגית, כי השד מוגש כמעט ברגע שהתינוק הוזה אותו.

 

כל אלו הם ערש עצמי אמיתי חי, אותנטי, נוכח, משפיע ופעיל. מתאפשר unfolding של נטיות גנטיות ללא הכוונה או תיכנות, כמו פריחה של צבעוני מפקעת. זו התפתחות טבעית מתוך going on being ולא כתגובה מתגוננת לחדירות או כשרשרת תגובות ריצוי של צרכי האם החרדה/נרקיסיסטית/דכאונית/ילדותית/מתעתעת/שתלטנית ..וכיוב..

היעדרו של הpmp לא נחווה כמכעיס או מתסכל, אלא כאימת כליה ממש. אנחנו לא כועסים על חמצן שאוזל אלא פשוט נחנקים, ועושים ה-כ-ל כדי שיחזור, מה שמייצר התנהגויות של ריצוי או סימפטומים של חרדה והתפרקות.

הpmp מאפשר ego relatedness שנותן חוויה של התמזגות כולית, אחדותית, בשפתו של קוהוט: עם זולתעצמי. אין שניים, אלא יחידה אורגנית אחת.

בהדרגה האם מחלימה ממצב ״המחלה הנורמלית״ אשר חולפת בטבעיות כעבור כמה שבועות, והיא חוזרת בהדרגה להתחבר אל עצמה, בני משפחתה האחרים וחייה מחוץ לבית. גם החלמה זו, קורית בצורה מווסתת ומותאמת לצרכי הגדילה של התינוק, ולכן נחווית על ידו כהיענות לבקשתו לבקיעה מהאומניפוטנציה ולצורך שלו להתחיל לחוות ניפרדות, עצמאות והכרת העולם שאין לו שליטה מאגית בו. בשלב ההחלמה האם נהיית פחות מדוייקת ונוכחת, והתינוקת לומדת לגלות אותה כאדם ניפרד. אם גילוי הניפרדות נעשה בהדרגה באופן הרמוני ומותאם לצורכי הניפרדות של התינוק, הוא עשוי לחוות אותו אף כפרי יוזמתו, כפי שהוא ברא את האם, כך הוא יכול לשחרר אותה כעת. כך הגדילה והניפרדות נחוות כמתרחשות מ״בפנים״ ולא באופן פתאומי וטראומטי, כאשר האם הופכת לייצוג של תסכול, נטישה או להפך, אם המסרבת ״להחלים״ והופכת לייצוג של חודרנות שתלטנית ומסרבת לשחרר, והתינוק נותר תלותי מאד, חסר אונים וחסר שליטה (מזכיר את ההבחנה של ג׳סיקה בנג׳מין בין doers ו-done to’s.).

השלב הזה של ניפרדות, בה יש התאמה בין צורכי האם לחזור לעצמה לבין צורכי התינוק לגלות את ניפרדותו ואת העולם המעבר לשליטתו האומניפוטנטית, הוא שלב רגיש ומועד לפורענויות. ה״החלמה״ יכולה להיות מהירה מדי וקורעת, ומנגד, אמא שמתקשה ״להחלים״ וזקוקה להמשך הסימביוזה, תידחה מאד ע״י צורכי הניפרדות של תינוקה.

הpmp לא מוכר ע״י התינוק ולא מוערך על ידו, אלא נחווה כמובן מאליו ושקוף כמו חמצן. באופן טבעי התינוק אינו בשל דיו כדי להזדהות חזרה עם האם, ובודאי לא להביע הכרת תודה ישירה (גם לא כשקמים אליו באמצע הלילה) , וגם לצורך כך דרושה אם שאינה פגיעה נרקיסיסטית ולא זקוקה להכרה שוטפת. (גם בטיפול, בתקופות של pmp, שאינו נוצר בנו באופן ביולוגי אלא כתגובה אמפתית לצרכי המטופלת, עלינו להיות עם ״יד על הדופק״ לגבי צרכינו הנרקיסיסטית להערכה, הכרה, הכרת תודה, אפילו ראייה שאנחנו קיימים... רצוי שבמקביל יהיה לנו מטופל עם העברת אידאליזציה מפצה.. (-: ).

מה שעוזר לשרוד הוא הכרה במשמעות העצומה של הpmp, הסיפוק בלתת מענה מוצלח לצרכים, והידיעה כי זהו רק שלב, ואפשר לדמיין קדימה את האינטראציה היותר בשלה ובוגרת, שיש בה הרבה הכרה בנו כסובייקטים ובצרכים שלנו.

נשאלת השאלה כיצד מטפלים בפסיכותרפיה מסוגלים להתמקם בעמדת pmp אם היא לא מתהווה באופן ביולוגי או ספונטני. התשובה לכך היא שכל זרם בפסיכולוגיה דורש ממטפליו להתעלות על עצמיותם הטבעית, ולמצוא בתוכם את הדרך להשיג במידה המיטבית את הנוכחות הטיפולית הרצויה. (למשל, ניקוי הק״ט ואימוץ עמדה נייטרלית וקשב פתוח ו״מרחף״ עפ״י פרויד, הפיכה לזולתעצמי אמפתי המסוגל להשעות עצמיות ושיפוטיות עפ״י קוהוט, עמדת קבלה בלתי מותנית עפ״י רוג׳רס, עמדה מדיטטיבית ״ללא זכרון וללא תשוקה״ של ביון וכיוב׳). כל אחד מאיתנו מצופה למצוא לעצמו את הדרך הנכונה לו לזהות אצל המטופל את הצורך הרגרסיבי בpmp, ולהתגייס לעמדה זו. למשל באמצעות הפעלת דמיון, מדיטציה קלה לפני פגישה טיפולית, התמקדות בגוף ובתחושותיו (שכן הPMP מאד מחובר לחווייה הגופנית), קריאת הפגישות הקודמות, הדרכה צמודה המגבירה את רמת האמפתיה וההזדהות, טיפול אישי לעצמנו וכיוב......

הצורך בpmp מופיע באופן טבעי בתחילת הטיפול, סביב המצוקה המובאת לטיפול ותהליך יצירת הקשר. הוא בהחלט יכול להופיע במצבי משבר ובשלבים רגרסיביים גם בתקופות עמוק לתוך הטיפול או לקראת סיומו כתגובה לפרידה. (ממש כמו בחיי אדם).

 

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:

 

להמשך הקורס על ויניקוט ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן