תחנת העמקים. כתובתינו החדשה: www.psy.org.il
תחנת העמקים.               כתובתינו החדשה:  www.psy.org.il

מאמרים לציבור

טיפול דיאדי: הומור ביחסים בין הורים לילדים, מאת יעל רונן

ההרצאה העוסקת בהומור בין הורים וילדים כפי שמשתקף בטיפול דיאדי, מתוך יום העיון לזכרה של מרים בן-אהרון.
תאריך פרסום: 30/4/2006

ההומור ביחסים בין הורים לילדים 

מתוך יום העיון לזכרה של מרים בן אהרון


ההערה " קצת הומור" היתה בת בית בראשית הדרכות שלי אצל מרים. באותם ימים של תחילת ההתמודדות עם הגישה הדיאדית לטיפול, התאפינו ההתערבויות שלי בשילוב של קול רציני ומרוחק וניסוחים מסורבלים במידה בלתי ניתנת להבנה. "ככה את מדברת עם בעלך והילדים שלך?" נשאלתי. האמת שלא. ממש לא. אבל איתם לא מצאתי את עצמי בחדר, בתפקיד בלתי ניתן להבנה ומעורר חרדה ביותר. "תנסי לצור אוירה קצת יותר משחקית". המלצה נפלאה שהיתה ללא ספק שקוף מדויק של החויה שלי בחדר.
במהלך השנים, לאחר שהחרדה הראשונית שכחה מעט, נתנה לי הזדמנות לבדוק יותר לעמוק את ההמלצה .
בספרו משנת 1905
JOKES AND THEIR RELATION TO THE UNCONCIOUS
מתיחס פרויד אל הבדיחה או השנינות. לא אתיחס כאן אל ההתיחסות המבנית של פרויד לבדיחה. אלא לכמה אספקטים נלוים. הבדיחה מתוארת כתופעה המשחדת את הביקורתיות שלנו ובכך מאפשרת לנו להתגבר על העכבות ולאנרגיה נפשית להשתחר בצורה של צחוק.
הבדיחה יכולה להביא לידי ביטוי מגעים ומעברים בין תהליכים ראשוניים ומשניים ובכך חושף הנהנה את מצבו המנטלי. הצחוק הוא צורת ביטוי ושחרור של דחפים מיניים ותוקפניים.
ברוח זו זכה ההומור להתיחסות חשדנית בספרות האנליטית. דוגמה קיצונית ניתן למצוא אצל לורנס קובי, ( 1971 ) המתיחס לפוטצנציאל ההרסני של הומור בטיפול. הוא מעלה שורה של קשיים המתלוים לביטויי הומור בטיפול, שחלקם תקפים גם ביחסים בן הורים לילדים. כמו שאלות לגבי כנות המטפל (האם מדובר בבדיחה בלבד), חסימת או מסוך ביטוי כן של אפקט (כמו אהבה או כעס) והזדמנות לאקטינג אוט של כעס פיתוי וחרדה המצויה בקונטרטראנספרנס במסווה של הומור.

לעומתו מצויים כותבים המתיחסים לאספקטים שונים של הומור כמועילים בתהליך ההתפתחות.

ג'ורג' קריסטי מתיחס אל הומור המתפתח בין המטפל למטופל באומרו:

"רגעים של הומור ספונטני ואוטנטי יכולים לספק הקלה לכולנו בעיצומו של קונפליקט, כאב אנושי וחרדה. לצורך כך צריכה להתקיים אוירה של כבוד הדדי. היכולת לנוע בדמויים ורעיונות בין תהליכים יכול להביא לרגעים של הנאה והומור בקשר בין שניים. הוא מדגיש לא רק את הקוים הליבידנלים וההרסניים הנשכחים המתעוררים בתוך ההומור, אלא גם את הכוחות המתלוים להם, היכולים להביא לאינטגרציה באגו, ולצמיחה.
(1990) POLAND
מתיחס להתפתחותו של ההומור ביחסו של האדם לעצמו
"הומור שהוא צחוק אוהד כלפי עצמי ומקומי בעולם. סוג כזה של הומור שלא מתיחס להנאה שבכאב אלא להתיחסות לעצמי ולמגבלותיו למרות הכאב. בהומור כזה יש קבלה של העצמי כמות שהוא. הכרה ביכולת להנות, למרות המגבלות"
פולנד מתאר בו זמנית את הצורך להכחיש את הכאב הנוצר במציאות בעזרת הצחוק, במקביל לקבלת מגבלות האומניפוטנטית המתלוות, לצמיחה ולהתפתחות.
(1993)BANDER-
מתיחס אל הערך שניתן להומור כאשר המטפל מחזיר אל המטופל התיחסויות הנחוות למטופל כתאור מציאות רגשית עקובה מדם. החזרת תגובה באותה מטבע או נסיון לפרש, נחווה למטופל כשחזור יחסי אוביקט קשים בהם הפרוש נחווה כחלק משדה הקרב. מטפל הלוקח את התוקפנות במידה של חיוך, יכול לתת הזדמנות לפרספקטיבה.

התפתחות הומור אצל ילדים מקבילה להתפתחות הקוגניטיבית והמורכבות הרגשית.
החל מבן השלוש הפורץ בצחוק במכולת וקורא "אבא תראה מוצצים מוצצים" וכך. מסגיר את רגשותיו המעורבים לגבי מוצר זה, בדיחות המתמקדות ביציאות של בני הארבע והחמש,וכן הלאה.
במחקר של ????היא מתיחסת ליכולתם של ילדים בגיל החביון להנות מבדיחה שעיקרה כפל לשון, למרות חוסר היכולת להבין את כפל הלשון עצמו. לבדיחה
WHY DID THE MORAN JUMP FROM THE EMPIRSTATE BUILDING
BECAUSE HE WANTED TO MAKE A SMASH HIT IN BRODWAY.
הגיבו ילדים רבים בצחוק מתוך עצם ההתיחסות להתמודדות עם החרדה שמעוררת הנפילה.. יתכן שיש כאן גם זיהוי של מבנה הבדיחה כפי שמצוטט בספרו של פרויד.

לקיום פוטנציאל של הומור ביחסים בין הורים לילדים ערך רב. מה יכול ילד להפיק מהומור שמביא הורה לקשר איתו? לפני התיחסויות מורכבות יותר לביטויי הומור ומקומן, נכון יהיה אולי להגיד שרובנו נהנים מצחוק. מצבים בהם ניתנת לנו הזדמנות לצחוק בחברת אחר יכולים להזכר כרגעים יקרים של אנטימיות. במובן זה היכולת להנות ביחד ולצחוק ביחד יוצרת תחושה של ערך עצמי ושל יחוס הנאה לעצמי.
היכלת להתיחס גם בחיוך אל כל אותם רגשות רבי עוצמה המתעוררים בקשר בין הורים לילדים, נותנת מרווח נשימה והזדמנות לתהליכים רגשייים, בחלקם כרוכים בכאב הבלתי נמנע של גדילה או התפתחות. להומור ביחסים בין הורים לילדים מקבילות רבות לבדיחה בהיותו נותן הזדמנות לביטוי דחפים תוקפניים ולבידינלים המתקיימים בקשר והמודעות להם היא חלקית בלבד. יחד עם זאת, ההומור הוא צורת תקשורת בעלת עוצמה העוקפת מרחק והגנות ובשלכך זקוקה למידה רבה של תשומת לב לגבי האפקט שהיא יוצרת על הצד השני.
(בהקשר זה התיחסות להומור במעבר בין תרבויות עלול להיות הרה אסון. כל מי שניסה להתבדח בתרבות אחרת חשף את עצמו לסכנה של להיות לא מובן ומוזר, במקרה הטוב. לאובדן היכולת להנות מהתיחסויות שנונות של אחרים ולחוסר היכולת שלהם להתיחס אליך מרכיב משמעותי בתחושת זרות בין אחרים. לעיתים מלווה בהתעוררות חויות של פגיעות ורודפנות. במקביל ההתערות בהומור היא אחת החויות החזקות של שיכות).


התוקפנות מתקיימת בין הורים לילדים ומלווה את יחסיהם לכל אורך תהליך ההתפתחות. כמעט ואין תאוריה המתיחסת להתפתחות שאינה מייחסת מקום נכבד לאספקטים שונים של התוקפנות האנושית. רבות נאמר על התוקפנות הקימת בילד כלפי הדמות ההורית. תוקפנות רבה מתקיימת גם ביחסו של ההורה לילד.
מה מסוגל ילד לקבל מתוך התוקפנות ההורית. כיצד זו יכולה להיות מבוטאת בפניו. בודאי יש זמנים שבהם יש ערך רב לתוקפנות הישירה, אבל גם קשה להתכחש לכאב ולפגיע המתלווים למפגש מסוג זה. מצד שני, זה לא פשוט להיות אוביקט משומש לאורך שנים. חוויות התוקפנות והתשוקה המתעוררות בהורה כלפי הילד יכולות למצוא פתרון חלקי בהומור, המאפשר ביטוי מרוכך יותר ופוגע פחות של תכנים ורגשות קונפלקטואלים . כמו במצבים בהם ההורה מפחיד את הילד, תוך שהוא שומר על רמת אקסיטציה בה הילד יכול לעמוד, אבל מוצא בה גם פורקן למתח שלו. לעיתים קרובות המצב הוא ממש גבולי והילד חווה את נקודת המעבר, בה ההורה קשוב לריגוש של עצמו ומפספס את הנקודה הנוחה לילד. לפעמים ?'ביס' שאנחנו נותנים מרוב אהבה הוא טיפה יותר מידי חזק. באלמנטים האלו מתאפשרת שותפות בפורקן התוקפנות, ביטוי פחות הרסני של התוקפנות עצמה. בשלבים התפתחותיים מאוחרים יותר ניתן למצוא במשחק בין הורים לילדים גלישות להומור, שבו ניתן להורים מוצא לתוקפנות המתעוררת בהם מעצם ההורות- ירידות קטנות, הניזונה מהתמימות של הילדים ונצול הנכונות של הילד לתת אמון. לקטגוריה זו נופלים כל הסיפורים שאנו מספרים לילדים תוך פיתוי להכנס יחד לעולם דימיוני, ששם אנחנו מפיקים הנאה מהיותנו יוצרי העולם הזה. תוך ניצול שאיפתו של הילד לשחק אנחנו נכנסים לעולם אומיפוטנטי שבו אנחנו קובעים את הכללים וזקוקים לילד כשותף. המשחקיות וההומור הם אלו המאפשרים לנו קיים את האשליה בתחום המשחק. ובתוך המרחב המשחקי הזה, התביעות של הצדדים והנקמנות הפוטנציאלית של ההורים הופכות ממפחידות, מאימות ובלתי נסבלות למשהו שאפשר לשאת אותו.

תאור דוגמא מהמציאות. אם וביתה בת השש נוסעות ברכבת. נראה שהישיבה הכלואה בספסל הרכבת מקשה על הילדה והיא מתחילה ליבב ולדרוש לפתוח את התיק של האם ולהוציא את תכולתו. זעמה של הילדה גובר עם סרובה של האם. האם מנסה לשדל, להתעלם, לאיים, ללא הועיל.זעמה של הילדה הולך ומתעצם. לבסוף האם אומרת לילדה- "לא אמרתי לך למה אני לא מרשה לך, נכון?" התפנית מעוררת את סקרנותה של הילדה. היא מפסיקה את היבוב ומתבוננת באמה. האם מתחילה לספר לילדה על תכולתו של התיק.הכולל אביזר בעל תכונות תוקפניות ומזיקות הנראה לילדה ספק אפשרי וספק לא. על האם ניכר שהיא מוצאת נחמה בסיפור האימים שהיא ממציאה, הכולל היבטים מזעזעים למדי גם בעבור קהל המאזינים המבוגר יותר הזוכה לקחת חלק בתהליך. לבסוף האם פותחת סדק צר בתיקה. היא מאפשרת לילדה להתקרב ומזמינה אותה להכניס יד. הילדה נענית במעין זלזול, אבל תנועה חדה של האם מעוררת את עצביה ועצבינו המרוטים מהסיפור, ולאחר מכן גל של צחוק אליו מצטרפת האם.
בתוך המרחב המשחקי שפתחה האם בסיפורה, ניתנה לה ההזדמנות להעלות את זעמה כלפי הילדה ואת אי הנוחות שלה עצמה ולשחרר אותם בפרץ הצחוק. בסיפןר החזיקה האם בעבור בתה גם את קיומה של ?תוקפנות, אבל גם את היכולת לשאת אותה ואת האמפטיה שלה לקושי בו היתה הילדה מצויה

היכולת להשתמש בהומור בקשר בין ההורה לילד מזמנת אפשרות לתת ביטוי לנקודות השקה רבות בהם נפגשות התוקפנות והחיות. התעוררות דחפים לבידינלים ותוקפניים יכולים להופיע במגוון רחב של הקשרים, כמו למשל בהופעת תחרותיות.

הדוגמה הבאה לקוחה מתוך טיפול דיאדי בילד שלא מצא דרך נוחה להתמודד עם תחרותיות
והוריו התקשו לעזור לו בכך.

גל. בן שש, בגן חובה. ההורים פנו בשל תלונת הגננת שגל שקט ונמנע בצורה שאינה מתאימה ליכולות שלו. נראה היה לה שילדי הגן מעונינים בחברתו בזכות תבונתו והיצרתיות שהביא למשחק המשותף, אבל גל. התקשה לעמוד בפעילות חברתית ולרוב נמנע ממנה, או הביא אותה לידי פצוץ.
בפגישות נראה היה כי ההורים מתקשים להיות שותפים לחויתו של גל. וקיימת כלפיו תביעה מתמשכת להתאים את עצמו לדרישה חיצונית של התנהגות.
האב, אדם חיוני ורציני, בעל הומור ונטיה לנוע בין תחרותיות ומשחק לבין כובד ראש ועסוק בכבוד המיוחס לו על ידי האחר.
האם קפדנית, והביאה עימה תחושה שיש דרך נכונה ולא נכונה לעשות דברים ושאין מקום לבזבז זמן על שטויות .
ביחסיו עם בנו היה האב מסוייג . למרות השבועות שחלפו קשה היה לרתום את שמחת החיים שלו ולהפוך אותה זמינה בתוך הקשר בינו לבין בנו.

פגישה -13
אבא וגל משחקים 'מנקלה'. פניהם רציניות. אבא ספק מרוחק ספק מתוח אולי קצת משועמם. הוא מקפיד להסביר לגל את כל הטכניקות שמאפשרות לנצח בפרטי פרטים, בעודו מנצח את בנו בפועל. גל מסויג. ונטול חשק. האב מעורר אותו בקול קפדני. אני מבקשת להצטרף למשחק.
אבא "זה משחק אפריקאי".
אני
" כן, אני יודעת."אני מחיכת אל האב ופונה לילד " אני אלופת זנזיבר. הבסתי שתי זברות וגיראף."
אבא מתבונן בי, נראה כמתלבט כיצד להגיב.
גל" כן, כן בטח. "
אני "באמת"
עיניו של גל נצתות " טוב באמת, באמת. בו נראה. נשחק ואני אקרע אותך."
פונה לאבא" אתה יודע שאני יכול לנצח אותה."
בנתים נראה שאבא הכיר במשחק נוסף שמתרחש בחדר והחליט להרים את הכפפה.
"כן, אתה טוב בזה, למרות שאי אפשר לדעת. זברות הן ענין רציני."
אנחנו פונים לשחק. אבא מסייע לגל ובשניהם נכרת התרגשות. מכיון שזברות הן ככל הנראה נטולות יכולות למדי בתחום המשחק, גל, אכן קורע אותי בקול תרועה שמח.
"הםםם..." אני אומרת "נראה לי שהאליפות שלי בסכנה."
"ראית אבא" אומר הילד. "זברות, זברות, אני קורע זברות. "
"כן", אומר אבא ומביט בי "אבל לא הייתי מסתבך עם הגיראף."
נראה שההנאה המצויה לצד התוקפנות שבמשחק תחרותי, שהיתה נגישה לאב בתחומים אחרים, הפכה בלתי נגישה בעבורו בזמן המשחק עם גל.בעזרת ההזדמנות לשותפות במשחק העלתה מולי צד ילדי, ואפשרה לו לקחת חלק במשחק של בנו.

לעיתים קרובות ממה שהינו רוצים, יהיה הילד שותף בעל כורחו לצחוקו של ההורה, למרות שזה כולל בתוכו אלמנטים של פגיעה ועלבון בילד. ההורה יכול להסתתר מאחרי ההנאה שבצחוק, ולחוש כאילו מתקימת בינו לבין ילדו אוירה קלה של הנאה משותפת. למעשה, נאלץ הילד להתמודד עם ביטול של נסיונותיו לקבל הכרה לתכנים שהם רבי משמעות בעבורו.

דוגמא נוספת, אם ובנה בונים בלגו,
הילד בונה כלי יריה בעל יכולת תעופה. הוא מסביר לאם את כישוריו המיוחדים. האם, מוצאת בין אבני הלגו כובע מצמידה אותו לכלי שהילד בנה וצוחקת עכשיו הוא..... והיא ממציאה לו שם מוזר.הילד צוחק איתה ומגדיל את הכלי ומרחיב את ביצועיו עכשיו מדובר בכלי שמגלה וכובש גלקסיות. בתמורה זוכה הכלי לזוג רגליים וביכולת לרקוד. האם צוחקת והילד אתה, למרות שצחוקו מסגיר בעיני יותר חרדה מאשר הנאה. הילד מנסה לעורר את התפעלותה לפוטנטיות שלו, כשהאם לועגת ומבטלת את ניסיונותיו.
בנסיונות דומים בעבר, מעבר מרגע זה כרוך בשליחת ידיים לדגדוג, התגלגלות על השטיח ועזיבת המשחק, במקרה זה האם קלטה את החרדה של בנה אחרי שיקוף.
כאן נכון להזכיר את התיחסותו של קובי (1971) המדבר על ההומור ככלי המאפשר למסך את תוקפנות הורה. נראה שקשיים של האם ביחסיה עם גברים בחייה, קבלו ביטוי פוגע ומזלזל ביחסיה עם בנה. הצחוק והכאילו הנאה משותפת הסתירו מעיניה את נסיוניתיו ופגיעותו. במהלך הפגישות הגביר הילד את נסיונותיו , ובפגישה זו היתה האם מסוגלת לפגוש לראשונה את האפקט של ההומור שלה בתוך המשחק.

בתוך הטיפול הדיאדי,או ביחסים בין ההורים בהתיחסם לילדיהם - יוצר ההומור קשר בין המבוגרים. קיומה של ספרה של שותפות מחויכת, כמו בסרטי דסני בהם הטכסט מצליח להחוות לילדים כקוהרנטי אבל מקיים בתוכו קריצה לעולם התוכן של המבוגרים. (שרק 2 ספורו של פינוקיו, החבורה נפלה לבאר ותלויה להצלתה בכך שאפו של פינוקיו יתארך ויאפשר להם להאחז מעל פני המים, "מהר" אומר שרק, "מהר מהר תגיד משהו משוגע כמו אני לובש תחתוני נשים". בתחילה הוא מסרב ואחכ אומר, אבל שום דבר לא קורה. "מה באמת ?" שואל אותו שרק, האף מתארך, החבורה משתעשעת קצת בגילוי, ואחר כך מוצאת פתרון אחר.) במובן זה גוון של הומור בהתיחסות לתחכום של המבוגרים כשותפים יכול לצור שותפות , מבלי לפגוע בקיום הדיאדה הורה ילד ומתוך הדגשת השותפות הבוגרת.
כמו במחקר של פילר (1956)לגבי הבדיחות, בהם ניתן לראות כיצד ההומור מתקיים ברבדים שונים ומאפשר לקיים אוירה שהיא בעלת ערך בעבור כל המשתתפים.

לעיתים קרובות מביאים אלנו הורים את אותם קשיים בהם הקשר עם הילד מעורר פגיעות נרקסיסטית לרוב כזו שהיתה חבויה ווהתעוררה במלוא עוצמתה אל מול פגיעות של הילד.
בהקשר זה מופיעה התפרצות של כאב, יחוס של פתולוגיה המחייבת טיפול, כעס וחוסר אונים. ההורה לא מצליח לגיס את עצמו לסייע לילד לקבל את מיגבלות האומניפוטנטיות ואת הפגיעות הנרקסיסטית, אלא מחייה אותה, ממקם אותה אצל הילד, ומתמודד עימה שם. התיחסות של אחר, כמו סבים דודים או מטפל המאפשרת אהדה לפגיעות מאפשרת להורה להתמודד עם פגיעותו ולאפשר מקום גם לפגיעות הילד.
ההומור העצמי, אותה התיחסות המתוארת אצל פולנד(1990) הומור שהוא צחוק אוהד כלפי עצמי ומקומי בעולם. סוג כזה של הומור שלא מתיחס להנאה שבכאב אלא להתיחסות לעצמי ולמגבלותיו למרות הכאב. בהומור כזה יש קבלה של העצמי כמות שהוא. הקלה הבאה לידי בטוי ביכולת להנות, למרות המגבלות. היכולת של המטפל להכיל התיחסות מסוג זה לגבי עצמו, תוך יצירת שותפות עם ההורה, יכולה לאפשר להורה להתמודד עם פגיעות נרקסיסטית מתוך פחות חומרה, הן לגבי עצמו והן לגבי ילדו. ההומור מאפשר החיאת הכאב ואנטגרציה של אספקטים שונים שלו ברמה המאפשרת התמודדות טובה יותר.

לסיום ברצוני להביא ונייטה מתוך שעות ההדרכה עם מרים שהתקימו בשלב בו השעות צולמו בוידיו. בלינו שעות ארכות בצפיה בשעות טיפול אין סופיות. אחת השעות זכתה לתפנית בלתי צפויה, שהכילה בתוכה שלוב של הרבה ממה שניסיתי לתאר למעלה. האנטימיות והשחרור המתלוים לצחוק המשותף הופכים זכרון זה ליקר ומשמעותי בעבורי.


מרים ואני עוקבות אחר אם ובנה בן החמש וחצי העסוקים בבנית דינוזאורים מפלסטלינה.
הבן עובד בשקט שקוע בעצוב הגוף של הדינוזאור. אמא עובדת לידו, עסוקה בעצוב
דינוזאור אחר בעודה מדברת אתו על דינוזאורים. היא מספרת לו פרקים שונים מחיי הדינוזאורים, ומתעכבת על ספורו של הברונטוזאורוס, אותה חיה עצומה, שהייתה למעשה אוכלת עשב, אבל הייתה ענקית, 30 ?' אורך ?50 טון במשקל. הילד המתפעל מגודלה של החייה ומהתפעלות אמו אומר" הדינוזאור שלי יהיה ברונטוזאורוס." הוא נפנה לעיצוב צוואר
הדינוזאור, וכאשר הוא גומר הוא שואל "ככה גדול?"
אמא אומרת "לא. יותר ארוך"
הילד מנסה להאריך את צוואר הדינוזאור, אבל תכונות הפלסטלינה מכריעות לכוון אחר.
הוא מנסה שוב, אבל הפלסטלינה, שהתרככה בנתיים רק מתסכלת אותו יותר. אמא עוקבת אחר עבודתו ומלווה אותה בהמלצות.
לאחר הפעם השניה, הילד, מתוסכל ועצבני דוחה את החיה מעל פניו. אמא מושיטה יד לעזרה ושוקעת בשלוב של דבור ועבודה שבה היא מיצבת את הגוף כבסיס ומרחיבה ומאריכה את הצוואר.
בשלב זה פקעה סבלנותה של מרים "מה זה?" היא התחילה לצחוק." מה היא עושה, האשה הזאת? במה היא עסוקה? מי בכלל צריך כזה צואר ארוך? עוד יותר ארוך ועוד יותר עבה. הרי זה בכלל לא יכול להחזיק. ומי בכלל יכול להסתובב בעולם עם ארוך כזה. הרי זה נטל".
לאחר שנרגענו היא אמרה " את צרכה לעזור לה לראות מה הוא עושה בשבילה ולתת לו תחושה ששלו מספיק טוב. כשהיא איתו אין לה מה לחפש כל כך ארוך, הרי הילד הזה אוהב אותה". 


* הכותבת, פסיכולוגית קלינית, עבדה בתחנת העמקים ושייכת לצוות ביה"ס לטיפול דיאדי




תגובות

הוספת תגובה

יוכי בן-נוןיוכי בן-נון10/6/2006

הומור. יופי של דוגמאות!!!טוב להזכיר לעצמנו כמטפלים, וגם כבני-אדם, שההומור הוא תכונה נפלאה, וכלי נהדר להתנהלות נעימה יותר בכל משעולי חיינו: בחברות, בזוגיות, בעבודה, וכן - גם בהורות!


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.