גבולות ומאבקי כוח בגיל הרך/ מאת: חני בר-און
גבולות ומאבקי כוח בגיל הרך
מאת: חני בר-און
התפרסם בעיתון "בבקעה" ב 26.12.07
אנו משתמשים כל הזמן בביטוי "להציב לילד גבולות". למה בדיוק אנו מתכוונים בכך? מהם אותם גבולות, גבולות בין מה למה? בין מותר ואסור? עבור רוב ההורים גבול בהקשר של גידול ילדים פירושו קו שמעבר לו ההתנהגות של הילד אסורה. האם האיסורים קבועים, ידועים ומשותפים לכל המבוגרים המגבילים את הילד או שכל מבוגר קובע את האיסורים או הגבולות המתאימים לו? אנו מכירים את המושג "גבול" מהתחום המדיני. בין מי למי מפריד הגבול כשמדובר בהתנהגות ילדינו? מה בדיוק אנו רוצים להגביל? התנהגות? מחשבות? רגשות?
יש כמה התנהגויות שכל ההורים אוסרים ואשר קשורות לבטחונו ובריאותו של הילד. למשל, ריצה לכביש או משחק בסכין חד. אך גם אפילו לגבי התנהגויות אלה יכולים להיות חילוקי דעות לגבי הגבול שמתאים לשים בפני ילד מסוים בגיל מסוים: באיזה גיל נרשה לילד שלנו לחצות כביש לבדו? מתי נסמוך עליו באשר לסכין החד? לגבי התנהגויות שאינן קשורות לבטחונו ובריאותו של הילד, קורה לעתים קרובות שאמא מרשה משהו שאבא אינו מסכים לו, ושניהם יכולים להרשות משהו שהגננת לא תרשה. מכאן, שקו הגבול שמוצב בפני הילד משתנה לפי דרישותיו של המבוגר המסוים הנמצא איתו. בין הילד לבין כל אחד מהמבוגרים הנמצאים באינטראקציה אתו קיים קו גבול דמיוני כאשר המבוגר הוא האחראי לשמור על הילד מלעבור את הגבול.
רבות נאמר בתיאוריות ההתפתחותיות על שלב ההפרדה והאינדיבידואציה שרוב הילדים עוברים בסביבות גיל שנתיים. הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר היא זו שלראשונה שמה דגש על טיב היחסים בין ההילד להורה בשלב הזה ועל חשיבותם להמשך התפתחות האישיות של הילד. נהוג לכנות את השלב הזה "גיל שנתיים הנורא" או "שלב מאבקי הכוח". קחו למשל ילד שאמו סיפרה:
"בני בן שנתיים, וזה כיומים הוא פשוט הפך להיות מילד שמח וחייכן, לילד כועס וצרחן. כשאנחנו איתו בבית הוא פשוט מתנהג אחרת, אם משהו לא ניראה לו או לא מתחשק לו הואמתחיל לבכות ,לצרוח ולבעוט עם הידיים והרגליים, כמה שלא ננסה להרגיע אותו, זה יכוללהמשך אפילו שעות..."
מה המקור להתנהגות כזו?
בסביבות גיל שנתיים הילד זקוק להוכחות לכך שהוא מישהו נפרד מהוריו, שהוא ישות בפני עצמה ולא המשך או חלק של הוריו. כל עוד יש התאמה בין רצונו של הילד לבין רצון ההורה, אין הילד מקבל הוכחה לכך שמדובר בשני רצונות נפרדים הנובעים משתי ישויות שונות. הוא חש את הרצון שלו כמעורבב עם רצון ההורה, כאילו זהו רצון אחד משותף. כאשר הילד רוצה לאכול פרי וההורה גם הוא רוצה שהילד יאכל את הפרי יש לילד בגיל הזה תחושה של התמזגות וחוסר נפרדות מההורה. כאילו רצון ההורה הוא שמפעיל אותו ולא רצונו שלו. הילד חותר, מתוך דחף התפתחותי נורמלי ובריא, להשתחרר מתחושת ההתמזגות הזאת ומצליח בכך כאשר הוא חש את רצונו כמנוגד או הפוך לרצון הורה. למשל, כאשר הוא אינו רוצה לאכול שום דבר או כשהוא רוצה לאכול חטיף שההורה אינו רוצה שילדו יאכל. רק אז הילד מקבל את ההוכחה הניצחת, שכ"כ נחוצה לו, לכך שהוא בן אדם נפרד עם רצונות ורגשות שבאים מתוכו והם רק שלו.
הילד זקוק לעזרת ההורים לשם השלמת המשימה ההתפתחותית של השגת תחושת העצמיות הנפרדת. הוא זקוק לחוות את הוריו כמקבלים את נפרדותו מהם, כמכירים בה ומאשרים אותה. הילד זקוק לכך שההורה יקבל ויאשר את הגבול שקיים בין העולם הפנימי שלו עצמו, רגשותיו ורצונותיו, לבין העולם הפנימי של הילד, ושההורה יוותר על המאמץ לשנות ולשלוט על העולם הפנימי של הילד.
לעיתים הורים מנסים לשכנע את הילד שמה שהם מתכוונים לכפות עליו הוא בעצם רצוי לו ומתאים לו: "תבוא איתנו, יהיה לך כיף" וכו'. גישה זו היא שגויה לדעתי. להורים יש כמובן יכולת השפעה מסויימת על העדפותיו של הילד – בטווח הארוך. ברם, אין להורים שליטה ישירה ומיידית על מה שהילד מרגיש ורוצה בכל רגע. ככל שההורה מפעיל לחץ ישיר על ילדו לשנות את העדפותיו כך גובר הסיכוי שהילד דווקא יתבצר בהן ומאבק הכוח יסלים ביניהם. מנקודת מבטו של הילד, ההורים מנסים לשכנע אותו שמה שנכפה עליו נגד רצונו הוא בעצם לטובתו ולכן הוא אמור לרצות בו. בל נשכח שגם אנו עצמנו נוטים להתנגד כשמפעילים עלינו לחץ מסוג זה. באופן פרדוקסלי, ככל שההורה באמת מקבל שילדו אינו מרגיש כמוהו ושיש לו העדפות שונות משלו, כך גובר הסיכוי לגמישות והתפתחות רגשית אצל הילד, המתבטאת ביכולת גדלה והולכת להתחשב בצרכיו של הזולת ולהיענות לדרישותיו.
מדוע לכ"כ הרבה הורים קשה להציב גבולות? הורים המתקשים להציב גבולות, הינו, להגביל את התנהגותו של ילדם, עצמם ובשרם, הם פעמים רבות הורים שמתקשים לקבל שקיים גבול בינם לבין ילדם, שכל אחד מהם, על צרכיו והעדפותיו, נמצא מעברו השני של הגבול, שיש להם ולילדם רצונות שונים ותפיסה שונה של טוב ורע. הורים רבים יוצאים מתוך הנחה סמויה שלילד אין זכות להתנגד להם - ושלהם אין זכות לאכוף עליו התנהגות כלשהי. לעתים גם קשה להורים לקבל על עצמם את נטל האחריות הנובע מכך שהקשר בינם לבין הילד אינו סימטרי. ההורה, שהוא החזק יותר, הוא מקור הסמכות והתמיכה עבור הילד ולא ההיפך, וכאמור, ההורה הוא ששומר על הגבול ולא הילד. ההורה עושה זאת בכך שהוא אינו מאפשר לילד להתנהג באופן שההורה אינו מסכים לו.
ההורה העומד חסר אונים ומתוסכל מול התנהגות של ילדו שאינה מקובלת עליו הוא לא אחת הורה שמתקשה להיות בקונפליקט עם הילד. הוא מתקשה לקבל שילדו הוא אדם נפרד עם רצונות משלו, עליהם אין להורה שליטה. במיוחד בגיל הרך ההורה צריך להיות מסוגל להסתפק בהכוונת והגבלת התנהגותו החיצונית של הילד כאשר הקונפליקט - הניגוד בין רצונו של הילד ורצונו של ההורה - נשאר בעינו. תפקידו של ההורה הוא לעזור לילד להפסיק התנהגות שהילד רוצה בה וההורה אוסר אותה, כמו ריצה לכביש, או הכאבה לאח התינוק, או לעשות מה שההורה דורש והילד אינו רוצה לעשותו, כגון לצאת מהגינה ולהגיע הביתה או לשים את הצעצועים במקום.
הורה המתקשה להגביל את הילד הוא לעתים קרובות גם הורה שאינו יכול לשאת ולהכיל את התסכול של ילדו ואת הכעס של הילד כלפיו, הורה שתפיסתו העצמית כהורה טוב תלויה במידה רבה מדי בדעתו של הילד עליו. הורה טוב הוא הורה שאינו תלוי כל הזמן באישור של הילד להורותו הטובה, שאינו נבהל מהכעס של ילדו כלפיו, שמאפשר לו לבטא את הכעס ושמסוגל להכילו.
יש הורים רבים שאינם מסכימים לביטוי של רגש שלילי בתוך המשפחה וחווים ביטויי רגש כזה כאיום על הקשר הטוב בין בני המשפחה. פגשתי בעבודתי הורים שאמרו לבנם: "אתה צריך לאהוב את אחיך". הרצון של ההורים שהאחים יאהבו זה את זה הוא מובן, אך הם לא יגבירו את האהבה בין האחים ע"י מתן הוראות בתחום הרגש. גם ביטויי כעס כלפי ההורים הם בלתי נמנעים. חסימת הביטוי של הכעס אינה מפחיתה אותו אלא תכופות אף מגבירה אותו. מותר וצריך למנוע מהילד להכאיב פיזית לנו ולאחיו התינוק ובגיל הגן גם סביר לאסור עליו לנבל את פיו, אך חשוב לבדוק את עצמנו אם אנו נותנים מוצא מספיק לרגשות שליליים של כעס וקנאה ואם אנו נותנים לילד דוגמא אישית לדרכי ביטוי תרבותיות של כעסים. תפקידנו ללמד את הילד דרכי ביטוי מותרות של רגשותיו מתוך הכרה בכך שסתימת פיות אינה מעלימה את הרגש השלילי והוא יחפש לו מוצא אחר. ככל שנאפשר ביטוי מילולי של רגשות שליליים בשפה נקייה שמותאמת ליכולת הספיגה של הזולת כך נפחית את הסיכוי לפריצת הרגשות הללו בדרך הרסנית ואלימה. נלמד את הילד שכלפינו הוא יכול להתבטא בחופשיות רבה יותר מאשר כלפי אחיו הקטן. למשל, מותר לומר להורה "אני שונא אותך" כי ההורה קולט את האמירה הזאת בקונטקסט של מכלול הרגשות של הילד כלפיו ויודע שזה מה שהילד מרגיש כלפיו באותו רגע אך לא כל הזמן. לעומת זאת האח הקטן אינו יודע לתרגם אמירה חריפה זו למשמעותה המרוככת של "אני כועס עליך" ועל כן לא נרשה לילד לפגוע באחיו באומרו זאת.
סיבה נוספת לריבוי מאבקי כוח ועימותים עם ילדים בכל גיל היא נטיית ההורים לשים אל הילד לב ולגלות רגש חזק כלפיו ואכפתיות בעיקר דרך כעס עליו. כל ילד זקוק להוכחה שהוריו נהנים ממנו ומעריכים אותו, אך אם הוא חווה מהוריו בעיקר רגשות שליליים הוא מעדיף לעורר רגש שלילי (כעס) מהוריו וכך להיווכח שאכפת להם ממנו ובלבד שלא יחווה התעלמות ואדישות כלפיו כאשר אין להם סיבה לכעוס עליו.
ריבוי של תגובות כועסות ועונשים לא רק שאינו מפסיק את הצורך של הילד לבטא תוקפנות והתנגדות אלא אפילו מגביר אותו. עונש לכל היותר עשוי להפסיק בטווח המידי התנהגות ספציפית שעליה הילד נענש, אך הוא מגביר את הצורך של הילד להשיב מלחמה ולהתנקם דרך חזרה על אותה התנהגות שעליה הוא נענש או באמצעות התנהגות אחרת שעליה הוא עדיין לא נענש. וכך נוצר מעגל קסמים של התנהגויות מתריסות שאינן רצויות להורים, כעס שלהם ועונש ועוד מעגל של התנהגויות שמבטאות את הכעס של הילד על ההורה.
הדרך היעילה להפחית את ההתנהגויות הלא רצויות היא חיזוק ההתנהגויות הרצויות במילה טובה ומבט מתפעל ושמח בהתקדמותו של הילד. שבח אותנטי, ספציפי ומדויק תוך ציון מה בדיוק ראוי לשבח יעיל יותר משבח כללי ומוגזם.
הנה מספר רעיונות כיצד לעזור לילד להשלים את המשימה ההתפתחותית של הנפרדות בהצלחה בכדי לא להיתקע בשלב מאבקי הכוח:
- לחפש ביוזמתנו הזדמנויות שבהן הילד יוכל לבחור, להחליט ולבצע דברים באופן עצמאי . לשאול אותו בכל הזדמנות מה הוא רוצה ולאפשר לו להשפיע עלינו ולקבוע בשבילנו –מתי שזה אפשרי, כמובן. בכל הזדמנות אפשרית, כאשר אנו יכולים להתגמש, מומלץ להציג מראש את הדרישה כפתוחה למשא ומתן ולפשרה באמצע הדרך, לאחר ששני הצדדים, ההורה והילד הביעו את רצונותיהם הרחוקים זה מזה. אמא רוצה שהילד יפסיק לשחק ויבוא לאכול, הילד שקוע במה שהוא עושה ואינו מגיב, והאם, תוך כדי דיאלוג עם הילד תציע ותאכוף את הפשרה שתושג, לפיה הוא ישחק עוד 5-10 דקות או יראה את התכנית בטלוויזיה עד שתסתיים.
- לא לשכנע בכל מחיר. לא לומר לילד "אתה תיהנה מזה, זה לטובתך, אין לך מה לכעוס" וכו'. יש להבחין בין מתן הסבר למעשינו, הסבר שחשוב שניתן לילד ונתאימו ליכולת ההבנה שלו: "אם לא אמרח אותך בקרם הגנה יכאב לך מהחום של השמש", לבין הפעלת לחץ על הילד להסכים איתנו ולרצות את מה שאנו רוצים. בעשותנו זאת אנו מאיימים על תחושת הנפרדות שהוא מרגיש דחף לחזק אותה. אם הילד ממשיך להתנגד גם אחרי ההסבר רצוי שנכיר בקיום הקונפליקט ואפילו נבליטו תוך כדי שאנו אוכפים את דרישתנו: תוך כדי החזקת הילד המתמרד ומריחתו בקרם הגנה נאמר: "אני יודעת שאתה לא רוצה שאמרח אותך כי אתה רוצה לרוץ לים ואני משתדלת למרוח מהר כי זה לא נעים לך". אנו יכולים לאכוף רק דרישות הנוגעות להתנהגות חיצונית ולא לרגשות ולהבעתם. מותר לילד לא לרצות לעשות מה שאנו רוצים שיעשה ולבטא את זה. אם זה מאד חשוב לנו אנו נגרום לו לעשות משהו או להפסיק לעשות משהו גם מבלי שהוא מזדהה עם הרצון שלנו. בכדי לנהוג כך עלינו להבחין בין רגשות לבין התנהגות ולהכיר בצורך ההתפתחותי להתנגד לנו.
- חשוב לזכור שהילד זקוק למוצא כלשהו של רגשותיו, לתסכול ולכעס שלו. לא נאפשר לו לפרוק אותם באלימות פיזית אך כן נאפשר לו לפרוק אותם בדיבור, בבכי, ובגיל המאד צעיר גם בצעקות. נוכל לעזור לילד להכיל את רגשות הזעם שלו אם נראה לו באופן אקטיבי שאנו איננו נבהלים מזה שהוא מתנגד לנו או לא מרוצה מאיתנו ושאנחנו מקבלים את זה. לתת לו אישור לכך שאנו מכירים בכך שהוא אדם נפרד מאיתנו עם רצונות ורגשות משלו ע"י שיקוף בקול רם את מה שהוא מרגיש כלפינו, בטון שימחיש לו שאנו מקבלים את זה שהוא נפגע וכועס עלינו, שמותר לו לכעוס עלינו תוך כדי שאנו גורמים לו להתנהג על פי דרישתנו, כאשר הכרחי בעינינו לשלוט בהתנהגות החיצונית שלו. נאמר, למשל, "אתה מאד כועס עלי, אתה בכלל לא רוצה ש..., אני רואה שזה מאד לא נעים לך מה שאני עושה .... וכו'. כאשר צריך ללכת הביתה מהגינה והילד מתנגד - ניקח אותו על הידיים, תוך הפעלתו של הכוח הנחוץ כדי לקחת אותו למרות התנגדותו. יש להיזהר מאד לא להפעיל כוח רב מדי שיכאיב לילד. המגע והטון שלנו צריכים לבטא תקיפות רגועה ולא כעס. נזכור שהילד ממלא את משימתו ההתפתחותית בכך שהוא מתנגד ושאנו ממלאים את משימתנו ההורית בכך שאנו מגבילים את התנהגותו: איננו מאפשרים לו להישאר בגינה ללא השגחתנו ויחד עם זאת אנו כן מאפשרים לו לבטא את רגשותיו, כולל רגשותיו כלפינו.
- לא להתעמת עם הילד בכל מחיר. מוטב לוותר מראש על דברים שאינם חשובים מאד בעינינו. ומנגד, לא לדרוש משהו שהוא מאד חשוב בעינינו ולוותר מתוך חולשה לאחר התנגדות נמרצת וממושכת של הילד. ניתן למשל להלביש אותו כשאנו מאד ממהרים בבוקר לצאת והוא מתנגד להתלבש (לא בתוקפנות ומבלי להכאיב לו. להישאר רגועים ולשדר חוזק ולא זעם חסר אונים). להיות עקביים ותקיפים (בהיותנו רגועים ולא תוקפניים) ולא לוותר על דברים שהם מאד חשובים לנו כתוצאה מהכעס וההתנגדות של הילד. ישנו גם סוג שלישי של דרישות שלגביהן נהיה מוכנים מראש לנהל משא ומתן עם הילד ולהגיע אתו לפשרה. כל עוד אנו מסוגלים לגלות גמישות ומוכנים, לא מתוך חולשה ועייפות, אלא מתוך כוח וסבלנות, להתפשר עם הילד על פתרון ביניים, נימנע מלשדר לילד שנכנענו מתוך חולשה ושאנו נוטרים לו על כך.
- מלכתחילה מומלץ לא להיאבק עם הילד על התנהגויות שאיננו יכולים או שאיננו מוכנים לאכוף. איננו יכולים לאכוף את מה שהילד מכניס או מוציא מפתחי הגוף (אוכל, בכי, דיבור והפרשות). אם בקצה של הדרישה אין יכולת אכיפה עדיף לבקש או להציע ולא לדרוש. אם הילד עשה מאמץ כדי להיענות לבקשתנו ולהתחשב בנו נחזק את "שריר" ההתחשבות שלו בכך שנפגין הערכה למאמץ שהוא עשה ונראה לו כמה אנו נהנים מכך שהוא שיתף אתנו פעולה. חשוב שנזכור שמנקודת המבט של הילד הוא זה שהתחשב בנו ופעל לטובתנו ונגד עצמו גם כאשר הבקשה שלנו מונעת מבחינתנו ע"י טובתו של הילד כפי שאנו תופסים אותה (כמו, למשל, שלא יוריד את הסוודר)
- לתת לילד תשומת לב רבה יותר באווירה חיובית סביב פעילות משותפת, התפעלות מהישגים שהם בבחינת התקדמות, שעדיין אינם מובנים מאליהם ושעדיין לא התייצבו. בעיקר עלינו לשים לב ולציין לטובה כל מאמץ של הילד להתחשב בנו, להתאפק ולבטא את כעסו במילים ולא בהתנהגות תוקפנית.
- להרבות בחיזוקים חיוביים להתנהגות של הילד המתחשבת ברצונותינו ובדרישותינו, לעזור לו להשביע את רצוננו ולמעט בכעסים ובעונשים.
חשוב לזכור: ילד השולט בהוריו החלשים הוא ילד מפוחד כי אין לו על מי לסמוך ועלמי להישען. לאף ילד אין צורך לשלוט על הוריו, כי פירוש הדבר בשבילו הוא שהוריו אפילו חלשים יותר ממנו. הילד זקוק להורה שעוזר לו להתאים את עצמו לדרישות של הסובבים אותו ושרואה את עצמו ולא את הילד כאחראי לכך שהילד שלו יהיה "ילד טוב". הילד זקוק להורה סבלן, אמין ועקבי, שמתעניין ומקבל את מה שילדו מרגיש ורוצה, תוך שהוא מסוגל להגביל ולכוון את התנהגותו.
חני בר-און, פסיכולוגית קלינית בכירה, תחנת העמקים
