איתן טמיר, פסיכולוג וראש מכון טמיר
איתן טמיר, פסיכולוג וראש מכון טמיר

מאמרים

נתניהו, תמיר פרדו והפסיכולוגיה של המנהיגות

בנימין נתניהו נקלע שוב ושוב לאותן פינות פסיכולוגיות: הוא מבקש למצוא רגיעה במצבים קיצוניים של בדידות, חוסר אונים וחשדנות. דיון על סמכות, כוח, נאמנות והשפעה ועל העמדות הפראנואיגניות אליהן נקלעים מנהיגים.
תאריך פרסום: 1/6/2018

צפיתי בפרק האחרון של "עובדה", בו שודר הראיון של אילנה דיין עם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר.

השערוריה הנוכחית היא בקשתו (לכאורה) של נתניהו מראש השב"כ יורם כהן, לנטר ולהאזין לאמצעי התקשורת האישיים של הרמטכ"ל והרמס"ד.

מה שאדבר עליו פה הוא לא עצם הדרישה להאזין בסתר לראשי מערכת הביטחון, אלא השערות לגבי המכניזם האישיותי שמפעיל מנהיגים במצבי בדידות וניכור קיצוניים. 

 

מה הבעיה?

לגבי הטיעונים בכתבה: על פניו, הדברים אינם חד-משמעיים.  ניתן להאמין שמאחורי בקשתו של נתניהו (אם אכן הייתה כזו) מנקרת דאגה חשובה לחיסיון המידע בקרב שומרי סוד לקראת אפשרות של תקיפה באיראן בתחילת העשור.

ולראיה, שימו לב שפרדו משתף בגילוי-לב שהתייעץ עם כל מי שרק אפשר, כדי לבחון האם ראש הממשלה סוברני לקבל החלטה לתקוף באיראן, אף על פי שראשי מערכת הביטחון מתנגדים בנחרצות למבצע.

אחדד - יש כאן בעייתיות מציאותית לאור ההתייעצויות שקיים פרדו עם עורכי דין ויועצים שאינם שומרי סוד, גם כאלו שאינם חיים בבועת הדיסוציאציה הביטחונית, מה שעלול היה לחשוף מידע שיפגע במהלך הצבאי ואף לסכן את משתתפיו. זה כשלעצמו עשוי להיות טיעון רלוונטי שמצריך דיון ביקורתי לגיטימי לגבי התנהלות הרמס"ד. 

אלא שמתוך עדויות המעורבים נרמז בגסות כי נתניהו השתמש בעילה הביטחונית כקרדום לחפור בו למטרה אחת ויחידה: להרגיע את הספק המקנן בו לגבי הנאמנות של פקודיו. רוה"מ חיפש דרך להרגיע את החרדה, ובדרך עשה את כל הטעויות המנהיגותיות האפשריות. במקרה דנן, הבעיה אינה נובעת מהסיבה המוצהרת של נתניהו, שכאמור, בנסיבות מסוימות יכלה להוות עילה ראויה לבקשתו מראש השב"כ. הבעיה מגיחה מתוך הצורך בשליטה, שאינו יודע מרגוע ומנוח, שאינו מסוגל לקבל את העובדה שאחרים הם אחרים מעצם היותם אחרים, ושמתקשה לקבל את האפשרות שהם גם פקודים נאמנים וגם בעלי דיעה עצמאית סותרת. כמו פיל בחנות חרסינה, נתניהו ממיר את החרדה שמעורר הספק בהשתוללות נוראית, תוך שהוא פוגע באנשיו באמצעות ערעור האמון, דרך האשמה עקיפה בבגידה, בגידה במדינה. ובאילו אנשים מדובר? מנהלי מערכות ששומרים סודות עשרות שנים, שעבורם אמון הוא הרכיב הקדוש ביותר, הוא הלב של עשייתם הביטחונית. שם אתה פוגע להם??

 

בלבול השפות של הנאמנות

פרדו מתאר בראיון את אחת משלוש השיחות עם נתניהו לפני ההחלטה על בחירתו.

נתניהו התבלט.

לדברי פרדו, ראש הממשלה ביקש ממנו הצהרה בעל פה על נאמנות למנהיגותו.

פרדו ענה לו בדרך עקיפה: הוא ביקש לתקף את נאמנותו דרך האמון שרחש לו יוני נתניהו ז"ל, אשר בחר בו כיד ימינו במבצעים מסוכנים של סיירת מטכ"ל, אפילו במבצע אנטבה בו נהרג.

"ביבי לא ענה, אבל מינה אותי לתפקיד", מסכם פרדו.

למה ביבי לא ענה?

כי מבחינתו פרדו לא השיב לשאלה!

נתניהו מבקש, בתמימותו (באמת, בלי ציניות), ביטחון מלא בנכונותם של אנשיו לציית ולעמוד לצדו גם כאשר דעתם שונה. אלא שהבטחה כזו יכולה להתממש רק עם אנשים נטולי-יצירתיות, בינוניים, שאין ביכולתם לחשוב באופן עצמאי, או שיש להם דעה וחשיבה אנליטית ייחודית, אבל כפחדנים שבאו לדבוק בכסאם הם יעדיפו את רווחתם האישית על פני המטרה המקצועית. כך, ברגעים בהם נתניהו נקלע לפינה, הוא מסרס מבלי דעת את טובי אנשיו, גם בפוליטיקה וגם במערכת הביטחון, כשהוא מעביר אליהם מסר כפול ומבלבל. מדהים אותי לראות כיצד אדם חכם ומנוסה כמו בנימין נתניהו, נתפס פעם אחר פעם לאותה עמדה מבודדת ונטולת ברירה, מבלי ללמוד שהבעיה משתחזרת שוב ושוב. נתניהו מוצא עצמו חסר אונים, בודד וזועם, מבלי שתהיה לו יכולת לדעת מה קורה שם, בצדו השני של המתרס, היכן שנשמעת דעתם החרישית של אנשיו. בפנטזיה, הם לא רק משמיעים, הם מתגודדים. בניסיונו לווסת את עצמו, לחזור להומאוסטזיס, נוצרים משברי אמון שאין מהם חזרה. 

מנהיגים שמוצאים עצמם במצבי הישרדות קיצוניים כאלה, רואים את התגובות הפוטנציאליות שלהם באופן דיכוטומי - שחור או לבן - עם תחושת דחיפות וחשדנות שמתעצמת מרגע לרגע. מתוך state of mind כזה, מתגבשת נוקשות פסיכולוגית שקשה להגמישה. הדיעה המנוגדת עוברת התמרה לפנטזיות על פוטש והטרמה למרידה שסופה ידוע מראש. אף אחד הרי לא מאמין (אולי יש, אני לא מאמין) שפרדו, גנץ וכהן זממו לבגוד בו. הם חלקו כנראה דיעה שונה מתוך המנדט שניתן להם - לייצר דעות מקצועיות על בסיס ניסיונם הביטחוני. אלא שבמצב הזה, נחלק העולם לשניים - הטובים והרעים, המסורים והחתרנים השטייניצים וכל היתר.

זה באמת באמת מדהים אותי, בחיי.

בספר אידאולוגיה, קונפליקט ומנהיגות בקבוצות ובארגונים (1998),  מתאר אוטו קרנברג את התהליכים הממאירים אליהם מתדרדרים ארגונים בעלי נטיה פרנואיגנית. קרנברג מתייחס לתהליכי  Top Down ו-Bottom-Up שמחסלים כל חלקה טובה באמצעות מנגנוני הגנה פרימיטיביים כמו פיצול, אידאילזציה והשלכה. ההסלמה הפסיכולוגית בקבוצות וארגונים כאלה מובילה מבלי דעת לעבר רודפנות והיעדר אמון ובמקרים מסוימים גם לשחיתות, סררה ושוחד

הרי כל מנהל מתחיל יודע שיש היבטים שהוא מחויב לקבל בחלק מעובדיו, כי התועלת המקצועית עולה על אי-הנוחות האישית.

"כן, יש עובדים שלא אוהבים אותי", יודו בהכנעה רוב המנהלים, גם הפרנואידים ביניהם, "אבל אני יודע שהם נותנים עבודה ומקדמים את המטרות שהגדרתי לארגון שלי, ולכן אקבל את נוכחותם בהכנעה ואולי נוכל למצוא מכנה משותף בהמשך".

אני בטוח שכך נוהגים מנהלים ומפקדים בהיררכיה הנמוכה ביותר של משרד הביטחון, המוסד והשב"כ, ובעצם בכל ארגון שהוא. אלה החיים. בסיסי ומביך שדווקא בלשכת ראש הממשלה מתקשים להפנים את זה.

 

סמכות לעומת השפעה 

אני מעריך את בנימין נתניהו ואת הדרך שהוא עושה עמנו. אנחנו, למי שטרם הבחין, עם קשה עורף ורב-טוקבקים, שנוטה להאדיר את מנהיגיו ואז לסקול אותם (לרוב באופן סימבולי).  

אלא שנאמנות היא מושג אנושי מדי. היא דומה לאהבה, וכמו שאהבה אי אפשר לקנות בכסף, כך גם נאמנות אינה מוענקת למנהיג מעצם היותו מנהיג - עובדה, היא לא מתוארת בשום תיאור תפקיד במשטרים דמוקרטיים. 

בספרו של פרופ' מיכה פופר, "על מנהלים כמנהיגים", מתוארים ההבדלים בין סמכות, כוח והשפעה, אליהן אתייחס במלים שלי: 

סמכות מוענקת עם הכניסה לתפקיד -  היא מתייחסת למיקומו של בעל התפקיד בהיררכיה הפורמלית ולגבולות הגיזרה סמכותו. למשל, דרגות על הכתפיים. 

כוח מתייחס לסמכות הבלתי-פורמלית. נאמר כבר שהאדם עושה את התפקיד. מזכירה בבית ספר, למשל, יכולה להיות האדם החזק ביותר בארגון.  או דוגמא קצת יותר דרמטית -  האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן החל מ-1972, נחשב לאדם המקורב ביותר לשר הביטחון משה דיין, ולפי עדויות מסוימות כוחו היה רב ביותר ביחס לאלופי המטכ"ל האחרים ולראש המוסד צבי זמיר, מה שתרם רבות להפתעה האסטרטגית של מלחמת יום כיפור. 

השפעה היא הרכיב המנהיגותי שאינו מתבסס על סמכות ולא על כוח, והוא זה שמעניין אותנו בטור זה. השפעה עובדת כמו קסם. היא כוללת דוגמא אישית, הערכה, תחושה של מחויבות עמוקה למנהיג ולדרכו והרגשה של המונהג כי יחסיו עם המנהיג אישיים וייחודיים. 

פרופ' מיכה פופר, שזכיתי ללמוד ממנו בקבוצה קטנה במסגרת הקורס "פסיכולוגיה של המנהיגות" במגמה לפסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטת חיפה, נתן לנו להתווכח איתו על החומרים שהביא. לא רק נתן, אפילו ביקש. מנהיגים מצוינים, כמו מורים, מפקדים, מנהלים והורים שהשפעתם מעוררת נאמנות, אינם זקוקים לכוחם ולסמכותם -  הכמיהה האנושית למנהיגות מזמינה את כולנו ללכת אחריהם בצו פנימי אינסטינקטיבי.

כך כותב מיכה בהקדמה לספרו:

"מסופר על נזיר בודהיסטי, שהיה נודד ברחבי הודו, נושא בידו הימנית פת לחם ובשמאלית ורד יפהפה .

שאלוהו : "מה לך כי תלך לכל מקום עם שני דברים אלה דווקא" ?

והיה משיב : "על הלחם הזה אני מתקיים , והפרח הוא הדבר שלמענו אני חי",

אותו רעיון נוסח גם בשפתו של הפילוסוף ניטשה :

"אם יש לך איזה 'למה' שלמענו אתה חי , תוכל לשאת כמעט כל איך" ...

סיפור עממי על חשיבות המשמעות והכמיהה אליה בהקשר הדיון על מנהיגות : הכמיהה למנהיגים כפתרון לצורך אנושי והמשמעויות האפשריות הנובעות מכך. 

 

 

 

מקורות: 

פופר, מ' (1994). על מנהלים כמנהיגים. הוצאת רמות

לעיון אונליין באתר כותר
 

ראיון עם תמיר פרדו מתוך התכנית "עובדה" (קשת, 2018):

https://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/uvda-2018/VOD-d2c7779e1f5b361006.htm

 

 .Kernberg, O (1998). Ideology, Conflict, and Leadership in Groups and Organizations.Yale University Press

תגובות

הוספת תגובה

איתן טמיראיתן טמיר1/6/2018

. הי שרה,
תודה. לא ניתוח אישיות, רק דעה אישית מתוך התבוננות מזוינת...
איתן

שרה אפרתישרה אפרתי1/6/2018

. תודה רבה על ניתוח אישיותי מקצועי ממי שלא פוחד


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.