בטיפול

סיכום העונה השנייה של בטיפול

תאריך פרסום: 21/3/2008

 

בטיפול השבוע –  סיכום העונה השנייה של בטיפול

כתבה זאת הינה האחרונה בסדרה, ובה צוות הכותבים מסכם את העונה, את הטיפול, ומתייחס לחווית הכתיבה.

הכותבים מציגים את עצמם בתחילת הדרך

 

אנו מודים מקרב לב לכותבים על השתתפותם המסורה והנדיבה, על חודשיים של צפייה וכתיבה,

ועל כך שהסכימו לצאת להרפתקה של כתיבה על סדרת טלוויזיה העוסקת בטיפול!

 

  

אל הכתבות הקודמות

                                               

 

פרופ' רבקה אייפרמן

על הטיפול בטליה, יום א'

 

"הטיפול של יום א'":נקודות-מבט על הטיפול;

מעידות אתיות והשלכותיהן

 

 

I. מבט-על וסיכום מטרותיי  העיקריות

1.      תיאור והדגמה של הקשבה פסיכודינאמית.

כאשר הוצע לי על-ידי יעל סיון להשתתף בתגובות השבועיות לסדרת "בטיפול" השנייה, יעל ציטטה את תיאור "הטיפול של יום א'" באוזניי כ"טיפול במטופלת כבת 40 עם בעיות בזוגיות".  כשצָפיתי ב"שעה" הראשונה של יום א', הופתעתי והתקוממתי לגלות שהיא נפתחת בביקור של ראובן במשרד המטופלת שלו מלפני 16 שנה, שהינה עורכת-דין, וזאת לשם קבלת עזרה מקצועית ממנה, בעניין תלונה בדבר רשלנות מקצועית שהוגשה נגדו.  כלומר – לא זו בלבד שזו לא הייתה פגישה ראשונה עם מטופלת חדשה כפי שצִפיתי, אלא שלא הייתה זו פגישה טיפולית כלל.  הפניה של ראובן לטליה, והתנהלותו במהלך הפגישה במשרדה, עוררו בי אי נחת רבה:  עצם הפניה של ראובן למטופלת שלו לשעבר, ועוד בעניין הקשור במטופל אחר שלו, לא התקבלה על דעתי.  הפנייה מעצם טבעה דרשה שימסור לטליה פרטים אישיים על עצמו, ועל המטופל (שנפטר או התאבד), ופתח אותו ואת מטופלו המת לחשיפוֹת נוספות לטליה, שבאו מצד התובע. ראובן עצמו אומר לטליה, שכאשר הומלץ לו עליה כבעלת המקצוע המעולה מסוגה, הגיב לממליצים, ש"זה לא כל-כך פשוט".   ואף על פי כן פנה דווקא אליה.  למה?  יש שיאמרו, "למה לא?", על אף שראובן עצמו חשב, עקב השתלשלות הפגישה במשרדה, ש"לא הייתי צריך לבוא".  מה שלי הפריע עוד יותר מן היוזמה לפנות לעזרתה היה, שהוא קבל אותה לטיפול אצלו על אף השתלשלות הדברים במשרדה.  בהמשך אחזור ואנסה להבהיר מדוע.

לדילמה שהתעוררה בי  עקב  התחייבותי להגיש רשימות שבועיות ל"פסיכולוגיה עברית" על הטיפול הזה, אל מול תפיסתי את הטיפול כמעורר ספקות קשים ואפילו כפסול מראשיתו, היה מוצא אחד: במקום להתבונן בטיפול מנקודת מבט שיפוטית, אנסה להבין את המתרחש מנקודת המבט הפסיכואנליטית-פסיכודינאמית שלי, ואשתף את קוראי בזה. מכיוון שעמדה זו היא שמלכתחילה משכה אותי להשתתף ברשימות לסדרה, לא התקשיתי להתאושש מן המחאה הראשונית, וכך קרה גם בכל פעם שהסתייגות או אף התקוממות עמדה להציף אותי לנוכח מסך הטלוויזיה.  השתדלתי להדגים כיצד ניתן להבין, ולוּ במעט – על יסוד המידע המוגבל שה"שעות" מציעות לנואת צעדו הראשון של ראובן, ואת שהתרחש במהלך הטיפול  הזה כולו. 

בִיקשתי להתוודע ככל שאוכל לראובן, לטליה ולְמה שביניהם, ובפרט בכל הנוגע להתנהלותם ולרגשותיהם ומניעיהם הלא מודעים, על מורכבותם. פרקים ממה שדליתי הבאתי ברשימותיי וכך נפרשו במהלכן, בדרך התיאור ובדרך ההדגמה, היבטים שונים של ההקשבה הפסיכודינאמית שלי ותוצריה.  מעבר לכך, נגלה לקוראָי גם לְמה אני קשובה:  שכן ההקשבה שלי מתבססת על הנחות יסוד בדבר טיבעו של האדם כבעל דחפים, אוהבים והרסניים, שמודעותו לקיומם חלקית ומוגבלת; ושקונפליקטים פנימיים לא מודעים, וכמו כן  פנטזיות ומניעים לא מודעים, משפיעים תדיר על התנהלותו של אדם עם עצמו ועם זולתו. 

2. איתור מאפייני העמדה הטיפולית של ראובן וחילוץ תפיסתו בדבר טבע האדם שבבסיסה.

משנוכחתי עד כמה שהעמדה הטיפולית של ראובן שונה מיסודה מזו שלי, מיקדתי את התבוננותי בשתי רשימותיי האחרונות (בנוסף להקשבתי הפסיכודינאמית) בניסיון להבין את ראובן המטפל: ניסיתי לאתר את העמדה הטיפולית שלו על מאפייניה, ולחלץ את תפיסת המטפל-ראובן העומדת בבסיסה, בדבר טבע האדם.  מה שנגלה לי, נראה בעיניי לא עקבי וחסר קוהרנטיות.  הפרטים – ברשימותיי הקודמות;  ולסיכום:

א. העמדה הטיפולית של ראובן. הטיפול התאפיין בכך שבמהלכו חוזרות ומופיעות גישות  ודרכי פעולה מסוימות של ראובן: הוא מציע לטליה ללוות אותה בבחירת דרכה באופן שישאיר את ההחלטה על דרכה בידיה; אך הוא גם  מסביר לטליה, מנסה לשכנעה, מכוון אותה, ובאופָנים סוגסטיביים, ותוך בקורת על הוריה, והתייחסות אל זיכרונותיה כאל עובדות. הוא מנחה ואף קובע את דרכה עבורה, כמי שמרגיש, ויודע.  הוא פונה אל טליה בדרך כלל מתוך הקשבה לדבריה כפשוטם, ומגיב אליה בישירות ובענייניות; הוא מפגין אכפתיות, "אנושיות", ובהקשר זה גם חולק עם טליה פרטים על חייו ומניסיונו האישי.  כך מתנהלות "שיחות", הנראות לי כמאפיינות לעתים, שיחות בין חברים ולעתים, בין הורה לילד.   

    פה ושם, בהזדמנויות נדירות, מבצבץ שיח שהוא בעיני בעל אופי פסיכודינאמי. ראובן מקשיב לחבוי ולא רק לגלוי ולישיר בדברי טליה, והוא מפרש את דבריה והתנהגותה מזווית זו. בשתי רשימותיי האחרונות הדגמתי זאת מתוך ה"שעות", והעליתי השערות, תוך ניסיון לאמץ נקודת מבט משוערת שלו, באשר לשאלה מה מניעו להיכנס לעמדת הקשב והפירוש הזאת, ולחילופין, לזנחה שוב.  לא מצאתי הסבר שייתן מענה לכך.  אך השאלה הבסיסית יותר שהעסיקה אותי הייתה, לשם מה, מבחינתו, הוא מבצע את ה"גיחות" הללו ללא מודע?  שכן אין הן מתלכדות לכדי תובנה שיש לה השפעה כלשהי על מהלך ה"שיחות" בכללותן. לא יכולתי להימנע מן הרושם, שראובן חש, משום מה, שהוא "אמור" לנהוג כך מעת לעת, אולי על-מנת שהטיפול "יתכבד"(?) בתואר "פסיכודינאמי" (הקלדתי תחילה, בטעות, "בדיכודינאמי"!) ולא כ"סתם" יעוץ או הכוונה.   

   כאמור, בגישות ובדרכי הפעולה האופייניות לראובן במהלך הטיפול הזה, באו ליד ביטויי ניגודים שלא השתלבו בעיניי לכדי  עמדה טיפולית עקבית ומובנת.  ניסיתי  לחלץ מן העמדה הטיפולית הזאת תפיסה בדבר טבע האדם שתכיל את הניגודים ותסביר את העמדה, על הניגודים שבה.       

ב. תפישת המטפל-ראובן בדבר טבע האדם. על פי המשתקף מעמדתו הטיפולית של ראובן, נראה לי שטבע האדם, לטוב ולרע – והוא טוב ביסודו על-פיו – מושפע באופן עמוק ובסיסי מן ההורות שבה הוא זוכה.  כאשר זו נמצאת חסרה, נוצרים בו חסכים, וחיי הנפש שלו וקשריו עם הסביבה משתבשים.  נראה לי שראובן מאמין, על רקע תפיסה זו, כי מקצועו מקנה לו יכולת הורות טובה יותר מזו של הוריו של המטופל, ושבידו לתקן ולהשלים את החסר. על כן הוא נוהג כלפי המטופלת שלו בעמדה טיפולית שעל פי הבנתו תואמת את מצבה, את צרכיה ויכולותיה ההתפתחותיות בעתות שונות במהלך הטיפול. וכך יפגין התייחסות חברית ושוויונית, המאפשרת חופש בחירה והחלטה בשאלות חיים מכריעות; או, אם המטופלת אינה מסוגלת לכך הוא, כסמכות הורית אוהבת, רגישה ויודעת, יעלה אותה, בהסבר ובשיכנוע, על הדרך הנכונה עבורה.

  פשטני?  אכן, אך איני רואה דרך אחרת שתיישב את חוסר העקביות והניגודים שעליהם הצבעתי בעמדתו הטיפולית.  נראה לי שההסבר שהוא עצמו נותן לטליה, בפרט ב"שעה" האחרונה של הטיפול – והניגוד בין הסבר זה להסבר שהוא נותן לה בשלב מוקדם יותר בטיפול – עולה בקנה אחד עם התפיסה הכוללת שלו כפי שניסחתי אותה כאן.  הוא טוען באוזניי טליה ב"שעה" האחרונה (ועל כך הרחבתי ברשימתי הקודמת), שהיא לא זכתה להורוּת הראויה, ושעל כן אביה ואמה,  שלא העניקו לה את מה שהייתה זקוקה לו, הם האחראיים למצוקותיה.  ויתרה מזאת, שבכוחו להעניק לה הורות טובה יותר מזו של הוריה, ולתקן ולהשלים את החסר.  והוא פועל בהתאם, ובסופו של דבר גם בוחר בשבילה (שתִפְנה לטיפוליי הפריה). ב"שעה" הראשונה של הטיפול, לעומת זאת, הוא נותן דוגמה מאופן התייחסותו לבתו, לעמדה הורית שאינה מכוונת וסמכותית, כי אם אדרבא, משחררת:  מה שהורה חייב לעשות עבור בתו – בניגוד לאופן שבו אביה של טליה נוהג בה – הוא "לשחרר אותה", "למרות שזה קשה".  ובכן: לזה, וגם להיפוכו יש מקום בטיפול של ראובן, בהתאם לתחושת המטפל את צרכי המטופל שלו מעת לעת. 

    נראה לי על פי המתרחש בטיפול זה, שעמדתו של ראובן כפי שהיא באה לידי בטויי בַטיפול  היא עקרונית, ושעל כן אינה מוסברת בהיות הטיפול קצרצר, מוגבל לשבע "שעות" מקוצרות, או מהיותו מוכפף לדרישות אחרות של דראמה טלוויזיונית.

שאלת מעמד ה"טיפול" הטלוויזיוני הזה אינה, כמובן, היחידה שנגעתי בה מפעם לפעם, בהקשר לעניינים שונים שהיו במרכז הדיון שלי במה שהתרחש ב"שעות" שונות.  סוגיות נוספות רבות וחשובות בעיניי, ששאפתי לחלוק עם קוראיי, אף הן נותרו בשולֵי דברים שכתבתי. התייחסות לסוגיות עקרוניות ומהותיות אחרות חסרה ברשימותיי כליל, על אף שהעסיקו אותי מאד בעתות שהרהרתי ב"טיפול של יום א'".  אך הן זהו טבעם של דברים המעוררים בנו עניין, שהעיסוק בהם לעולם פותח יותר משהוא סוגר, ואולי בזה עיקר כוחם דווקא. 

 

II. שאלות של אתיקה ואמת

בחרתי להתמקד לסיום בסוגיית האתיקה בטיפול, שנותרה בשולֵי רשימותיי עד כה.  שכן, לא זו בלבד שלדעתי זו סוגיה עקרונית ומהותית, אלא, שנראה לי חשוב במיוחד שאביא בפניכם שאלות אתיות שהתעוררו בטיפול זה על פי הבנתי,  והולם שאביע את עמדתי המפורשת ביחס אליהן.   בעיניי, מעידות אתיות עלולות, במוקדם או במאוחר, לחתור תחת אושיות מוסריות עליהן מבוסס טיפול – יהא  זה טיפול באמצעות "שיחות", או טיפול הממוקד בשיח פסיכודינאמי – והן אף עלולות לגרום נזק, ואפילו נזק חמור, למטופלים.  ומכאן חשיבותן המיוחדת.

1. תלות לא-קדושה ומגבילה.  בעקבות פנייתו לטליה לשם קבלת עזרתה המקצועית יצר ראובן תלות ברצונה הטוב של טליה כלפיו.  הדגמתי ברשימותיי, כיצד תלות זו עלולה להצר, ולדעתי הֵצרה, את צעדיו כמטפל ביחס אליה: טליה איימה עליו, אף כי על דרך השלילה, " אני לא הולכת לתבוע אותך", והוא נמנע מלהתייחס לכוונות תוקפניות כלשהן מצידה, גם כאשר כוונות כאלה קבלו ביטוי גלוי ומפורש.  חמורה לא פחות נראית לי הבעיה הנוצרת בהקשר אחר היוצר תלות.  ראינו את ראובן גובֶה תשלום עבור "שְעות" הטיפול (גובָה התשלום ראוי להתייחסות נפרדת), אך לא זכינו לראותו ולוּ  פעם אחת, נותן חשבונית-קבלה כחוק.  שיתוף פעולה כזה בהעלמה, שאינה חוקית, מגביל את המטפל ואת המטופל בברית של תלות הדדית.  בכך המטפל שולל מהמטופלת את הבסיס המציאותי למתן אמון ביושרו ובאמינותו; והוא אף שולל ממנה את אחד מהתנאים הבסיסיים לקיומה של מסגרת טיפולית בטוחה.

2. פחים באשליית השוויוניות וההדדיות. ניכר בו בראובן שהוא נוטה לפְנות אל טליה מתוך עמדה פתוחה וגלויה, והוא מספר לה על עצמו בנוסף לְמה שהיא יודעת עליו על סמך התיק המשפטי שהיה ברשותה.  נראה שבהיות הלא-מודע לכל היותר שולי בעמדה הטיפולית של ראובן, אין הוא רואה סיבה כלשהי לעמדה של הימנעות מחשיפה עצמית ביחסו כלפי טליה, ואדרבא, יש להניח שהוא רואה בעמדה כזאת טעם לפגם, חוסר בהדדיות ובשוויוניות הראויים למען כיבוד המטופלת שלו.  אך ניסיונותיו לאחוז בעמדה פתוחה ושיוונית כזאת מוטחות בפניו פעם אחר פעם. אביא מספר דוגמאות.

א.     כיוון שבמהרה הדיבור בין טליה לראובן  נושא אופי אינטימי, ראובן נקלע למצבים שאינם לרוחו, מאחר שטליה מצפה  שהאינטימיות הזאת תהייה הדדית (אף שהיא גם פוחדת מכך, על פי הבנתי). כך קורה כאשר טליה חושפת בפני ראובן שיש לה דמיונות על יחסי מין שקִיים בדמיונה עם מטופלת שלו, כשבעקבות גילוי זה ראובן שואל אותה שאלות ישירות ובוטות הנוגעות לדמיונות המיניים שלה על שניהם. לא מפתיע, אולי, שבעקבות זאת טליה  שואלת את ראובן, "שכבת איתה?", עם המטופלת אודותיה דמיינה.  ראובן משתהה בשתיקה, ולבסוף עונה "לא". ככל הנראה הוא מרגיש שנקלע לפינה ללא מוצא: אם לא יענה לה, הרי חסל סדר הפתיחות ההדדית, הוא יֵראה מתחמק, יעליב, וטליה עלולה אז להיסגר בפניו, לכעוס, לעזוב את הטיפול. וכך הוא מוצא עצמו עונה תשובה שהיא שקרית יותר משהיא אמיתית (במציאות אמנם לא שכב, אבל לא משום שלא התכוון).  

ב.      מאותה סיבה, שיש בין השניים לכאורה אווירה של פתיחות הדדית שגבולותיה אינם מוגדרים, ראובן נקלע למצב דומה לזה שתיארתי, גם ב"שעה" שלאחריה. לקראת סוף פגישה זו טליה שואלת את ראובן, "תגיד - אני נראית לך כמו אמא? ככה, כמו שאתה רואה אותי: היית רוצה שאני אהיה אמא ... שְל-הילדים-ש'ך?"  ראובן נאנח, מתחיל לומר משהו, "טליה..." אך טליה (שרוצה תשובה כנה וישירה לשאלתה ועל כן) מניעה ראשה בשלילה לנוכח הגמגום שלו, פניה מתוחים וכואבים, ותוך שהוא קומץ שפתיו, היא קמה ... גוררת עצמה נואשת אל עבר דלת היציאה, כשהוא פוסע בקרבתה, אחריה.  היא פותחת את הדלת וכשכבר עומדת בחוץ היא פונָה לעברו ... הם משתהים בשתיקה.  ואז ראובן אומר, "כן", והיא [עסק ביש], מתעקשת לשאול  "מה?" ומחייכת, והוא [אין ברירה לנוכח השאלה הנוספת, הדורשת תשובה ברורה], "כן אני רואֶה אותך בתור אמא".  התשובה החמקנית שלו, שבה מובלע ה"לא" בתוך ה"כן", היא תוצאה בלתי נמנעת מן המצב שיצר על ידי הפתיחות-לכאורה ביניהם, שגבולותיה אינם מוגדרים.

ג.       יש זיוף בהתנהגות הזאת והיא גולשת גם למצבים אחרים, בהם ראובן עושה מניפולציות קטנות. כך, לדוגמה, עם הקלסר של רשימותיו על טליה, המונח על שולחנו לאחר פגישתם במשרד:  במהלך השיחה ביניהם במשרד, התברר למגינת לבה של טליה שאינו זוכר פרטים שהיו בסיסיים בעיניה, על הטיפול שלפני 16 שנה.  ראובן מצידו גם לא זכר, לדבריו, אם כתב רשימות על טיפולים בעת שהייתה בטיפול אצלו. לפני בואה לקליניקה שלו בשבוע שלאחרי הפגישה במשרד, הוא נראה יושב ליד שולחן הכתיבה עם קלסר הרשימות הישן, וכשהיא דופקת בדלת הכניסה, הוא שם ידו לרגע על ידית מגירת השולחן על-מנת להכניס את התיק פנימה ומיד מתחרט, ומניח אותו על השולחן, באופן ששְמה גלוי עליו.  מבלי להתיימר לדעת מה עבר בראשו באותו רגע אני משערת, על יסוד האירועים במפגש במשרדה, שראובן בחר בהבלטה זו על-מנת לשדר לטליה  שגם אם שכח פרטים רבים אודותיה כאשר בא למשרדה, הרי תיקן זאת לקראת ביקורה אצלו. ואכן טליה שמה לב לקלסר מיד. זהו בעיניי מעשה מניפולטיבי. ושוב, גם במקרה זה, השיחה גולשת למקומות שלא צפה אותם.  תחילה היא מתגרה בו, "מה זה, אתה הולך לרשום? אל תדאג, אני לא הולכת לתבוע אותך."  הוא מגיב בפתיחות, מסביר שזהו הקלסר הישן, ושהוא עבר עליו "לרענן קצת את הזיכרון".  אך טליה [אוי לאותה צרה], רוצה לקרוא את הרשימות. הוא מנסה לדחותה באמתלה, "אני לא בטוח שתפיקי מהם תועלת", והיא מגיבה בכעס, לא מבינה [לכאורה?], "מה? זה עלי, לא? אסור לי לדעת מה כתבת עלי?" מבלי להרחיב עוד, אפשר לומר שהוא יוצא מן המניפולציה הזאת בשן ועין, כשהחמקנות הלא משכנעת שלו חשופה. 

על רקע אירועים כאלה אין נבנים יחסי אמון, אלא אם כן המטופל נזקק לתת "אֵמון עיוור".  כלומר, שהוא נצרך לתת אֵמון עד כדי  כך, שהוא מכחיש את חוסר האמון הקיים בו ברמת התפיסה הלא מודעת: האמון שלו עיוור לתפיסתו הקיימת בכל זאת, אך לא במודע. מעבר להתכוונות של ראובן, הנראית לי פשטנית, חסרה לראובן בעיניי הבנה בדבר משמעותו של יחס מכבד כלפי המטופלת שלו. בהינתן העובדה שטליה באה לבקש את עזרתו, נוצרת תלות שהיא חד-סטרית במידה רבה.  כאמור, תלות זו נמצאה פגועה כבר מלכתחילה בקשר עם טליה, בשל התלות ההפוכה שיצר בפנייתו אליה לעזרה שהֵצרה את טווח התייחסויותיו אליה בטיפול ואת החופש שלה בהתייחסויותיה אליו; עניין זה מלווה את הטיפול מתחילתו ועד לסופו, בגלויי ובסמוי (דוגמאות לכך, ברשימותיי).  אך בכל מקרה, אי-ניצול התלות שלה אינו נקנה באמצעות הדדיות ושוויוניות מזויפת.  וכשזו חוזרת ומופיעה, כבטיפול הנידון, נראֶה שלא נותר לראובן בסופו של יום אלא להמיר את השוויוניות בסמכותיות הורית איכפתית,  תוך סילוף המציאות המוצגת למטופלת שלו, וגם תוך התכחשות, פיצול, או זיוף שאינו מודע, שלו כלפי עצמו.  לשם הבהרה, וכאקורד סיום, אפנה ל"שעה" האחרונה של הטיפול.

 

3. אשליית אמיתיוּת

ראובן פונה אל טליה תוך הבעת רגש עמוק, קרבה ואיכפתיות, "תעשי ילד, טליה.  אני מתכוון לזה.  אני מאמין בכל לבי שאת צריכה לעשות את זה.  אני חושב שבגלל זה באת אליי, שלזה התכוונת ב'תעשה לי ילד', ואת צדקת.  תעשי את זה, טליה. גם אם את צריכה לעשות את זה לבד, גם אם זה לא בא לך באופן טבעי, תעשי את זה. את יכולה. את תהיי אימא נהדרת."  כאשר טליה מהססת, לאחר שנתן לה את מספר הטלפון של זו שהוא מפנה אותה אליה, הוא ממשיך, "את לא לבד. . . יש לך את הכוח לעשות את זה." "איך אתה יודע?" טליה שואלת, וראובן עונה, ודמעות בעיניו, "אני מרגיש את זה.  אני מרגיש שזה מה שנכון לך, ושזה מה שאת באמת רוצה." 

      "תחושות הבטן", והרגשות העמוקים ביותר שלנו עלולים לעוור אותנו, ולגרום לכך שנרמה את עצמנו. ניכר בראובן שהמסר שלו לטליה, המלווה ברגשות עמוקים וכנים, נאמר מעומק ליבו.  ובכל זאת, ניתן לתמוה דווקא על עוצמת הרגשות שניעורו בו פתאום כלפי טליה, עד לדמעות.  מה גם שרגשותיו כלפיה שככו מאד עוד בטרם צאתה מלפניו.  נראֶה שלאחר שמעשה סיום הטיפול  עם טליה הושלם – תוך  שראובן מאמין בכל לבו שעמדתו מונעת בכנות אך ורק לטובתה – ראובן אינו ניזקק עוד לאחוז ברגשותיו העוצמתיים. שוב יכול היה להיות בעמדה רגשית שונה כלפיה.  הבעת פניו כשהתחבקו, לבקשתה, לפני צאתה, הייתה ממש מרוחקת; ומשיצאה, פנה מיד לעסוק בעיניינו וטִלפן לגילה, כמי שבפנימיותו חי כל העת, אף שנזקק להתכחש לכך, צורך דחוף למהר ולסגור את כל עסקיי הטיפול שלו, כולל את הטיפול שלו בעצמו (אצל גילה). ההכרה בעוצמה ובדחיפות של הצורך הזה עשויה הייתה לעצור אותו מהצפת הרגש והידיעה העמוקה, ואף על פי כן ידיעה-כביכול, הִנחתה את צעדיו בסיום ה"שעה" האחרונה עם טליה.  נראה שעל מנת לסיים את הטיפול הזה מבלי שיקָלע לקונפליקט בלתי נסבל עבורו בין צרכיו לבין אלה של טליה, הוא נזקק לשכנוע פנימי עמוק שאִפשר לו לעשות מעשה מבלי שירגיש שהוא מועל בהתחייבותו המקצועית לטליה, וללא שירגיש בושה, אשם או כשלון.  היותו לא מודע למשמעות מעשהו פטר אותו, למצער ל"בינתיים", מן ההתמודדות הקשה הזאת.  (הטיפול אצל גילה, הנראה לי במבט-על דומה מאד לשלו מבחינת עמדתה הטיפולית, לא יכול היה לדעתי לתרום להתמודדות כזאת.)   אך מה יהא על יושרתו? גם אם יטען מאן דהו שיושרתו העמוקה דווקא היא שהניעה אותו לפְרוש, לאחר שהוא חש ברמה כלשהי שהוא נכשל בכשלים אתיים, הרי הוא פורש מהטיפול בטליה תוך מעידה אתית נוספת.  

    לדידי טיפול פסיכודינאמי נועד להרחבת מודעות האדם לעצמו, למפגש עם התמודדויות פנימיות שלא ידענו את היותם בנו, לחתירה לאמת הלא-מודעת לנו על עצמנו: לידיעת עצמנו אף שזו לעולם תיוותר חלקית. המטפל אינו יודע את המטופל הבא אליו, ובתהליך המתרחש בינו לבין המטופל מתהווה קשר אינטימי שהוא ייחודי לטיפול הפסיכודינאמי.  המטפל אינו מתקן, מראה דרך, מעודד או מפאר, אינו מנסה להביא עצמו כדמות יודעת-כל, ובפרט כיודעת את המטופל.  לשם כך הוא קשוב וחווה את האהבה והשנאה שבמטופל, גם ובעיקר כלפיו, את האדישות, הגעגוע, הבושה, העלבון וההתפעלות ממנו – את כל קשת הרגשות שהמטופל חווה כלפיו, את כל מה שהמטופל יודע ו"יודע" אודותיו, ומושלך עליו.  הוא משתדל כמיטב יכולתו לאפשר למטופל  לדעת (במלוא מובן המילה) את החלקים המושלכים והמוכחשים של עצמו.  בה בעת הוא קשוב למתרחש בפנימיותו ביחס למטופל, מודע לכך שדעת עצמו אף היא חלקית, ולעולם תישאר כזאת.  דימוי האדם שלי שונה מזה המובא בטיפול שהוצג ביום א', ועל כן גם נוכחותי בטיפול, ואמונתי במה שעוזר למטופל ומשחרר אותו להיות ולחיות את עצמו, הינן שונות.  

       אך זוהי הקדמה קצרה ולא ממצה ל"סדרה" אחרת, שיתכן שקשה, אם בכלל ניתן, להציגה בטלוויזיה.

 

 

 

פרופ' שמשון רובין

על הטיפול במשפחת נ', יום ב'

  

הטיפול במשפחת נוימן: אחרית דבר ומחשבות לקראת פרידה

 

הגיע הזמן להיפרד מהצפייה, מהכתיבה, ומהאתגר בכתיבת תגובות לטיפול במשפחת נוימן. אין כאן חזרה או סיכום של העונה, ומי שמעוניין לדעת מה חשבתי על הטיפול ואיך הסתכלתי על הדמויות מוזמן לחזור ולקרוא את הכתבות על הפרקים שקדמו לכתבה זאת. כאן אסתפק בסגירת המעגל שנפתח לפני כחודשיים עם תחילת השידור של סדרת הטלוויזיה "בטיפול" והכתיבה עליה.

 

מקצועית:

הנושאים היו רבים ומגוונים, וניתן לחלקם לשני עולמות: אלו הקשורים למבנה הטיפול, ואלו הקשורים לתוכן של העבודה. בתגובות שלי התייחסתי רבות לחוסר הארגון, ולליקויים בתכנון-על של הטיפול במשפחת נוימן. הדמות של המטפל, שהצטייר בעבודה עם המשפחה הייתה של אדם חם, עם לב טוב, מיוסר, ואימפולסיבי בעבודתו. ראובן נהג לספק כל מיני הסברים למטופליו: הסברים שמקורם בעולם הפסיכולוגיה הדינאמית הקלאסית, הסברים של "שכל ישר", וכן כאלה שנבעו מהבנותיו, כאדם שחווה הרבה בחייו. ראובן המעיט עד מאוד בחשיבות הרבה שיש להבנה שאדם רוכש על עצמו, בעצמו, ולפיתוח היכולת הזאת כחלק מרכזי בתהליך הטיפולי, ובחר לרוב לספר למטופליו דברים שונים הנוגעים למה שעובר עליהם. עבור רוב האנשים במקצוע, עבודה כזאת אינה נראית כמו דוגמא אמיתית לפסיכותרפיה דינאמית. בסך הכל, הראייה המקצועית והניסיון הטיפולי רב שראובן רכש, אינם ניכרים בהתערבויות ופעילויות שלו כמטפל. הגבול בין שימוש בניסיון ובאינטואיציה, לבין התנהגות לא מחושבת ומבוקרת, יכול להיות דק מאד – וראובן עובד משני צדי הגבול. גם בלי להידרש לעדויות מחלקים אחרים של הסדרה, העבודה של ראובן המטפל מעלה סוגיות הקשורות לעבודה של מטפלים בעיתות משבר בחייהם האישיים, ולאופן בו המשבר משפיע על חייהם המקצועיים.

כדמות אנושית, ראובן מאוד מעניין, אבל כנראה שלא היתה כאן כוונה כלשהי לעצב את הדמות של המטפל האידיאלי דרך ראי האמנות. בגלל בעיותיו, הוא מזכיר לנו שהכרה של המטפל בבעיה האישית שלו, ופניה לקבל עזרה (טיפול, הדרכה), הן שתיים מאבני היסוד של עבודה אחראית ואתית בתחום הטיפולי (ראה רובין, 2002, 2007). למרות שאין ספק שמשפחת נוימן נעזרת כתוצאה מהטיפול, התוצאות יכולות להיות הרבה יותר משמעותיות, בטיפולים שבנויים ומנוהלים אחרת.

ראובן המטפל פעל להרחבת הדיבור עם כל אחד מבני המשפחה, אבל לרוב במובן הקלאסי-מיושן של מטופל מספר (או לא) ומטפל מפרש. חשיבותה של תקשורת –  עם עצמנו ועם הזולת – הינה גדולה מאוד, ובעבודה הטיפולית עם משפחת נוימן, ראינו התייחסות לרובד זה. אבל רבדים אחרים, הכוללים התייחסויות לדפוסי ההתנהגות שלנו, להבנה מהיכן דפוסים אלו יונקים ואיפה "למדנו" להגיב כפי שאנו מגיבים  – לא זכו להתייחסות מספקת במסגרת הטיפול.

בטיפול, כמו בחיים, יש עליות וירידות, התקדמות ונסיגה, הכרה בדברים וקושי להישאר פתוח להכרה שהושגה.  עבודה עם הדיאלקטיקה הזאת היא חלק מהאומנות של עבודה טיפולית מקצועית. בעבודתו, ראובן לא נהג להשאיר מקום להתנגדויות ולהגנות של המטופלים, דבר אשר צמצם מאד את הפוטנציאל להביא לשינוי רחב ובר קיימא בקרב מטופליו.

         היו שבע פגישות בעונה, שאפשרו לצייר תמונה של משפחה במשבר: ילד אומלל, זוג הורים מגששים, ושני מבוגרים, שבודקים את צעדיהם אל תוך העתיד. בהתאם למורכבות התמונה, הטיפול עם משפחת נוימן נע לאורך מספר צירים. היו מרכיבים של טיפול זוגי, טיפול אינדיבידואלי, הדרכת הורים, ותרפיה במשחק עם ילדאבל בסופו של דבר, לא התפתחה מסגרת-על של טיפול, אשר משקפת תוכנית המבוססת על הכרעה איך נכון לעבוד עם המשפחה הזאת. אי לכך, לא התאפשרה עבודה המציגה השתקפות של טיפול כפי שמוכר בחדר הטיפולים. עם זאת, היו מקומות ששיקפו רגעים קריטיים ובעלי משמעות במפגשים הטיפולים עם כל אחד ואחד מהמטופלים. רגעים אלו כללו קורטוב של התחושה של "מה זה טיפול". למשל, כשאיתי הילד משתף את המטפל במה שעבר עליו, דבר שקרה בכמה וכמה מפגשים; או כאשר אורנה נאבקת להיצמד לחופשתה, ולא לראות את המורכבות בתגובת בנה, כש"הכל בסדר"; או המפגש שעסק בקשר של מיכאל עם אביו, ובמה שמיכאל היה רוצה בקשר עם בנו – כל לטעמי, היו רגעים, שהצליחו להעביר את הדרמה ואת עוצמת המפגש בין אנשים במסגרת פסיכותרפיה. אם דברים אלו יאפשרו לאנשים להיפתח לאפשרות של טיפול, אז חלק מהניסיון לתרגם את העוצמה של פסיכותרפיה לתכנית טלוויזיה, ולהישאר נאמן למה שאותנטי במפגש הטיפולי, אכן הצליח.

 

אישית:

מהצד האישיכתיבת טור שבועי על הסדרה הייתה מאתגרת ומהנה כאחד. בדרך כלל הייתי צופה במפגש הטיפולי בערב וחושב מה ברצוני לומר בבוקר של למחרת. הנחתי ששינה טובה, הליכת בוקר, וחשיבה אקטיבית הינם מתכון טוב לכתיבה. בקשתי מכמה אנשים בשלבים שונים לעבור על הניסוחים טרם העלאתם לאתר. וכאן אני מודה להם: לעמרי גורן, לשרה הלפר, ליונה רובין, תודה, אך מעל לכל, ליעל סיון, שהזכירה לי שמורה ותלמיד הם תפקידים זמניים ואף מתחלפים, וראיתי את זה בצורה מוחשית מאוד דרך עבודתה ונדיבותה מסביב לכתיבתי כאן.

הכתיבה לקהל לא ידוע (חלק מהמקצוע וחלק מהציבור הרחב), על טיפול שרואים באופן מקוטע, וללא שיתוף של המטפל במה שמנחה אותו בעבודתו – איננה פשוטה. מהי האסכולה הטיפולית שמנחה את המטפל? מהי האבחנה שלו לבעיה ומהו החוזה או ההסכם הטיפולי שמבסס את הטיפול? ואיך להגיב כשיש תערובת של דברים השייכים לעולם הטיפולי ולעולם הבידור והספרות? החודשיים שצפיתי וכתבתי על הטיפול של ראובן עם משפחת נוימן היה עשירים בהזדמנויות להתייחסויות מגוונות לשאלות אלה, והיה צורך לבחור כיצד לכתוב ולהתייחס למתרחש בפרקים, באיזו אריכות, ולאיזה מטרות. שקלתי ובחרתי, ותשפטו אתם את מידת ההצלחה.

ועוד מההיבט האישי, הדבר שעבורי היה מתסכל במיוחד היה לראות מרכיבים לא מקצועיים ולא מתאימים לטיפול, חוזרים שבוע אחר שבוע. כבעל מקצוע עם ניסיון רב במתן שירותי הדרכה והתייעצות למטפלים (ומטופלים) אחרים, צעירים וותיקים במקצוע, אני רגיל לשמוע על עבודה מקצועית שיש לשפרה. אבל כמדריך, התפיסה מקצועית שלי חוברת עם הרצון של המטפלים עצמם לחולל שינויים בטיפול, להפוך אותו לטוב יותר. בכתיבה על הסדרה, הראייה המקצועית שלי לא נדרשה על ידי המטפל, ולמרות היותי "בתפקיד של מגיב מטעם המקצוע" , לא היה ביכולתי להשפיע על התפתחות הקשר הטיפולי והעבודה הטיפולית לטובת המטופלים. תפקידי הסתיים מיד לאחר שהעברתי את ההתייחסות שלי לפרק. האם יש תועלת בדבר? קשה לדעת. במקרים רגילים, תוצאות ההתערבות של המדריך/יועץ נבחנות על פי התוצאות בשטח – בהשפעות על המטפל ועל הטיפול, ואלו דברים שלא קיימים בכתיבה מהסוג הזה. וכך, יש להסתפק במשמעות הפרטית של ניתוח יצירה אומנותית ומקצועית עם החופש לומר מה שנראה לי מתאים. זהו סוג של "שלח לחמך" לעבר cyberspace . נהניתי מכך, אך גם גיליתי שהמחויבות לכתוב על התכנית הייתה תובענית יותר מכפי שהנחתי מראש. עם זאת, אני מקווה שבשנים הבאות, אוכל להיעזר בסדרה למטרות הוראה, וקיומן של רשימת כתבות עשויה לעזור לסטודנטים שלי בעתיד.

וכאן המקום לומר שנהניתי והוקסמתי מהשחקנים ומכישורי המשחק שלהם. ארבעתם יצרו דמויות אמינות ואינטגריטיביות, והפיחו חיים ועומק בדמויות שהם גילמו. רמי הויברגר, עלמה זק,  ניב זילברברג, ואסי דיין ראויים לשבחים. אין ספק שהתסריט וה"קונספט" היו טובים מאוד כאומנות (מבלי להידרש להיות סידרה לאנשי מקצוע שעוסקת בשאלה "איך לטפל נכון"). יש לתת שבחים לכותבים, במאים, טכנאים, היועץ הפסיכולוגי ד"ר רוני באט, ולכל הצוות. אני יכול רק לדמיין עד כמה מורכבת המשימה ליצור יצירה משותפת שתדבר אל הצופים. שתמשיכו להצליח! ולקוראים, תודה על שהקדשתם מזמנכם כדי להתעכב על דברי.

 

סימוכין

רובין, ש. (2002) כוונות טובות, דילמות אתיות, והדרך אל הגיהינום: פרספקטיבה אתית-קלינית על תיאורו של יאלום את הטיפול של טרוטר. שיחות, ט"ז, 290-297.

רובין, ש. (2007/2003) על קודים, עקרונות ואתיקה במקצועות הבריאות והייעוץ. מתוך: ג. שפלר, י. אכמון, וג. וייל  (ע)  סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ הנפשי, ירושלים: הוצאת מגנס. ( עמ' 52-30). 

 

 

 

 

ד"ר דורית שיקיירסקי

על הטיפול באפי, יום ג'

 

התאומים הפורשים של האבות הנוטשים

 

המפגש הטיפולי הקצרצר של התאומים הדמיוניים ראובן דגן ואפי ברעם, הסתיים בהסתלקותו של ראובן מזירת הפעילות הטיפולית. בראשית המפגש נדמה שזה מפגש בין שני אבות מגונים – התביעה של מנחם נגד ראובן מתכתבת בהתמדה עם השערורייה הציבורית של זיהום הנחלים, בתחילה במרומז, ובעקבות החשיפה העצמית של ראובן גם במפורש. עם זאת, במהרה הסתבר שהאבות המגונים נפגשים כתאומים דמיוניים – ראובן זקוק לתאום דמיוני שכמוהו גם הוא בצרות, אבל אולי קצת יותר, ואפי, כאח שכול, זקוק לתאום דמיוני כל-יכול וכל-יודע כמוהו אבל קצת יותר, כמו שהיה האח הבכור יהודה.

 

הצצה חטופה בבראשית מזכירה שראובן ויהודה הם בנים ליעקב ולאה [בראשית כט: לא-לה], דודים של אפרים ומנשה [בראשית מא: נ-נג], הבנים שנולדו במצרים לצפנת פענח, הלא הוא יוסף, פותר החלומות של פרעה, שנולד ליעקב ורחל [בראשית ל: כב-כד]. ראובן, בכור האחים, מונע מהאחים הזועמים להרוג את יוסף "בעל החלומות" ומשכנע אותם להסתפק בהשלכתו לבור; כשראובן חוזר כדי לחלצו מהבור, הוא מגלה ש"הילד איננו ואני אנה אני בא" [בראשית לז: יח-ל]. תחרות ההולדה של האמהות לאה ורחל נוכחת ביריבות האחאים הרצחנית; גם יריבות התאומים יעקב ועשו עוברת מדור לדור – יעקב, שגזל במרמה את הבכורה של עשו, מעניק את הברכה והבכורה של מנשה לאפרים [בראשית מח]. המפגש עם התאומים הדמיוניים בסדרה מתחיל כאשר שניהם נאלצים לתת את הדין על מה שעשו: מנחם, האב הזועם, תובע את ראובן על הילד שאיננו, בעוד אפרים, המנכ"ל המיתולוגי שחי בצל האשמה על נפילת האח הבכור יהודה, מסרב לדרישת ההנהלה לתת דין וחשבון על מה שעשה עם הבכורה שנפלה לידיו. 

 

התאומות הדמיונית מספקת לשניים אלה אובייקט להזדהות שאינו האב, אובייקט דומה אבל לא זהה – כזה שיכול לתרום התבוננות אחרת, אבל רק קצת אחרת. יחסים שמבוססים על פנטזיה כזו, שאינה מודעת, משמשים הגנה מפני הרגשות העזים שמתעוררים בסיטואציה האדיפלית, הגנה שמונעת את ההתנסות הרגשית של הילד הצופה בזוג פורה של הורים. בדיאלוג שמתפתח מסתבר שזוג פורה כזה לא היה בהיסטוריה האישית של השניים, והם חסרים דגם לאינטגרציה של היבטים שונים בנפש ולקיום יחסים פוריים בין פעולה לבין מחשבה (ביון, 2003). משום שהמפגש ביניהם נותר מוגבל לתאומות דמיונית, בסופו של דבר הם רק מחליפים תפקידים: ראובן מחליט לפעול במקום לחשוב – ולנסוע לאמריקה, ואפי מחליט לחשוב במקום לפעול – ולהתמסר לטיפול; המשאלה של אפי שראובן יהיה לו לאב בהעברה מסמנת את סיום הטיפול. למרות שהסתלקותו של ראובן אינה נובעת מהתמסרותו של אפי, הפיצול בין פעולה לבין מחשבה נשמר, ומבטיח שהתפתחות מנטלית לא תתרחש. מבחינה זו, התאומים הדמיוניים נאמנים לסדר החברתי הקיים, בו מומרת הפוריות כאשר פעולה שנובעת ממחשבה מוליכה למחשבה שמתבוננת בפעולה, וחוזר חלילה, בפיצול בין פעולה לבין מחשבה, פיצול שמאפשר התענגות על פעולה בלי מחשבה על התוצאות ההרסניות, כמו גם התענגות על הפנטזיה שאפשר לעסוק בהתבוננות בנפש, בלא שזו נחשבת פעולה המחייבת התמודדות עם החרדות שכרוכות בהשפעה ממשית על הזולת. 

 

ראובן ואפי מוצגים כילדים שתפסו מוקדם מדי את מקום האב – ראובן נאלץ למלא את מקומו של האב עבור האם משום שהאב נטש, ואפי היה לאבא טוטלי ולמנכ"ל מיתולוגי משום שהאב השכול היה נוכח-נפקד. מהעמדה שתופסים כבנים לאמהות דכאוניות ולאבות נוכחים-נפקדים שניהם מקימים משפחות ועסקים, וממלאים את תפקיד האב שרוצים שיהיה להם, אב כל-יכול וכל-יודע. תפיסה זו של תפקיד האב מחייבת את השניים להתעלם מהסובייקטיביות שלהם, כדי לדבר מהאובייקטיביות שמדמיינים לעצמם, זו שלכאורה מעניקה להם שליטה מוחלטת בעולמם.

 

ועם זאת, בדיאלוג בין השניים נחשפים גם הבדלים: אפי פורש בעל כורחו – גם מהעבודה וגם מהמשפחה – ומרגיש שפרישה שקולה למוות; ראובן, לעומת זאת, פורש מרצונו – ולמרות שזו תגובה ללחצים פנימיים וחיצוניים גם יחד, הוא נוטש את המשפחה שלו בסיום העונה הראשונה ופורש מהעבודה שלו בסיום העונה השנייה. הפרישה הכפויה של אפי מייצגת את הקטסטרופה הנפשית שבאובדן עמדת האב כל-יכול וכל-יודע, קטסטרופה שמתבטאת בהתפרצות החרדות שקודם יכול היה לפרוק בפעולה במסגרת העבודה או המשפחה. נוכח האמת הפנימית של אפי, ראובן מנסה בהתמדה לשכנע אותו לא לוותר על העמדה האומניפוטנטית, ולכן מתעקש שאפי בעצם מניע לא במודע את האירועים שהמציאות כופה עליו; זאת אומרת, ראובן מתעקש שגם אפי יאחז באמונה ששולט באירועים, אפילו אם לא במודע. הדיאלוג ביניהם נכשל כאשר התאומות הדמיונית מכזיבה – ראובן מתעקש לשחזר את הנטישה הרצונית של אבא שלו לטובת חיים אחרים, אף שחרד מכדי לממש את האהבה המינית עם נעמה, ומתאכזב כשתמי לא רוצה לנטוש את החיים שבנתה; גם אפי משחזר את הקריסה הנפשית הכפויה של אב שכול שחרב עליו עולמו.

 

מבחינה זו, היוצרים של הסדרה מציגים את האמונה הרווחת שהסובייקטיביות של ההורים מחבלת ביכולתם למלא את תפקידם כהורים. התפרצות של סובייקטיביות – ואחת היא אם זו תשוקה אסורה או כאב נפשי – מסלקת את האב גם מהמשפחה הפרטית וגם מהזירה הציבורית. הבנים הפורשים פוסעים בנאמנות בעקבות האבות הנוטשים – לממלכת התשוקה או למחוזות השכול. באמצעות הדיאלוג בין ראובן הפסיכולוג הבכיר לבין אפי המנכ"ל המיתולוגי, מודגשת האנלוגיה בין תפקיד האב בזירה הפרטית לבין תפקיד המנהיג בזירה הציבורית; אנלוגיה זו מלמדת שהסדרה עוסקת במשמעות של אובדן האב – בתרבות המערבית בכלל, ובישראל בפרט.

 

הכמיהה למנהיג חזק אינה אלא תוצר נלווה של אובדן האב הנערץ והמגונה. מעניין לחשוב על הביקורת הציבורית, ובכלל זה על החקירות המשטרתיות והדיונים המשפטיים, לגבי שחיתות המנהיגות בחברה הישראלית, לא רק כגילוי מה שידוע משכבר על השחיתות במערכת השלטונית, אלא בעיקר כמשלים הדיאלקטי של הכמיהה למנהיג חזק באמצעות חשיפת הצל שמטילה הסובייקטיביות, זו שמתבטאת בתשוקה מינית מגונה ובחמדנות הרסנית ורצחנית. מבחינה זו הסדרה אינה עוסקת רק ברצח הסמלי של האב, במפגש הגורלי של הבנים עם האבות בצומת תביי, אלא באבות שפורשים משום התפרצות של תשוקות סובייקטיביות, ומותירים מאחור בנים נטושים לאבות נוכחים-נפקדים, בנים שהופכים לאבות, ואז משחזרים בכפייתיות את הנטישה באמצעות הפרישה.

 

האבות הפורשים מותירים אחרים ממשיכים: ילד הפלא רכלבסקי יורש את הכיסא של המנכ"ל המיתולוגי אפי ברעם, והפסיכולוגית ששוכרת את הקליניקה יורשת את הכיסא של ראובן דגן. כאשר סמנכ"ל השיווק זוכה בתפקיד של אפי, נראה שזה שיודע הכל ומסרב לנהל את משבר הזיהום של הנחלים, מוחלף בזה שיודע לעשות רושם ומוכן לנהל את משבר התדמית של החברה. חילופי הדורות אינם משנים דבר – הזיהום נותר, מכוסה בפעלתנות של יחסי ציבור, וההתפתחות היחידה שאנו עדים לה היא ההכרה האופורטוניסטית שהתדמית הציבורית של החברה חשובה מממשות הזיהום. השיחה הקצרה של ראובן עם הפסיכולוגית הצעירה משמשת לסגירה, כשהנחמה היחידה שמוצעת לנו היא שתמיד יש אנשים צעירים, אשר למרות שגם הם מבינים דבר-מה על מה שמניע אותם לטפל באנשים, הם בכל זאת דבקים בנאיביות של מתחילים בעבודה המפרכת והמופרכת של טיפול בסבל האנושי.

 

 

ביון, ו. ר. (2003) התאום הדמיוני. בתוך: במחשבה שנייה. תולעת ספרים. עמ' 17-33.

 


  

 

פרופ' חנוך ירושלמי

על הטיפול באיריס, יום ד' 

לגדול או לחדול?

 

איש מוטרד, מסובך עם עצמו ומסוכסך עם חייו שלו, מנהל מאבק קשה ומעיק להשגת האמת שלו ומטפל ברגישות ובאנושיות באנשים אחרים, המוטרדים לא פחות ממנו בשאלות חיים, מתואר בסדרה הנוכחית של "בטיפול". גם הוא וגם מטופליו מתמודדים עם הפצעים, הכאבים והשברים, כמהים לרגיעה, שלווה ואהבה, ומצליחים לנגוע זה בזה לרגעים, כשברגעים אחרים מחמיצים הם זה את זה ומעמיקים את השברים בתוכם פנימה.

אך האם אין הסיפור, המסופר על ראובן המטפל החווה סדרת משברים בחייו, גם סיפורו של התחום כולו שהוא משתייך אליו, וכך גם רבים מהקוראים? האם אין אנו צופים בכל אלו מקרב אנשי המקצוע, המתמודדים עם סוגיות קליניות ותיאורטיות של הטיפול הפסיכודינמי, כשאנחנו מתבוננים בדמות המטפל שעל המרקע? האם אין התחום כולו שרוי במשבר עמוק, סובל מזעזועים ומתהייה על סיבת קיומו ועל התכלית שבמאבקיו, מחפש את האמיתוֹת שלו אך מאבדן לעתים כה קרובות?

זעזוע עמוק עוברות התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטיות, שנבנו בעמל משותף שנים רבות כל כך, ושספגו וסיפחו אליהן הרבה מהחכמה והתובנות העמוקות של המפגש הקליני בחדר הטיפולים, ושל מחשבה רפלקטיבית ומעמיקה על מהותו. התקפות ניחתות מכל עבר על יעילות הגישה, על רציפות הטיעונים שבה, על ארכאיותה וחוסר התאמתה לחיים העכשוויים, וביקורות נוספות, רבות מספור, מציפות את הקהילה המקצועית ואת הציבור הרחב. חברות הביטוח בעולם מסרבות לתמוך בטיפולים בעלי אוריינטציה דינמית ובאקדמיה מדירים יותר ויותר את הרעיונות הפסיכואנליטיים מהמחלקות לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. אותם רעיונות, מורכבים ועשירים, שקסמו שנים רבות לכה רבים בעולם, מוצאים את דרכם למחלקות אקדמיות ומרכזי מחקר ועיון שאינם חלק מן העולם הטיפולי, אלא עוסקים בספרות ובאומנות. על אף פריחה ולבלוב במקומות אלו, מוקצים הרעיונות הפסיכואנליטיים וזוכים לביקורות ואפילו לשלילת קיומם בקרב אנשי אקדמיה וגורמים קובעי מדיניות האחראים על חלוקת משאבים כלכליים.

מול תמורות מדאיגות אלו תגובת אנשי הגישה הפסיכואנליטית ברובה מסתכמת בהתכנסות אל תוך ה"גטו" המקצועי, השתבללות והסתגרות מאוימת. המכונים הפסיכואנליטיים, על כנסיהם ודיוניהם, נראים מרוחקים ובלתי רלוונטיים מאי פעם בעבר, נמנעים מניהול שיח פתוח וכנה עם גישות אחרות ועם תפישות עולם טיפוליות המתנגדות לדרכם. ההסתגרות כוללת הסברים מלומדים ומתחכמים על חוסר הנאורות והעומק שבגישותיהם של האחרים, והתעמקות נוספת בכתבי הקדמונים הפסיכואנליטיים המרוחקים מההוויה וחיי התרבות העכשוויים. הסתגרות זו כוללת התרחקות ממה שנראה כתופעה הסוחפת ביותר בקרב מקצועות האקדמיה: שיתוף הפעולה והחשיבה הרב תחומית. במקום ליצור הפריה הדדית והעשרה ממפגש עם תחומים אחרים הנושקים לאלו של הפסיכואנליטיקנים, מתרחקים אלה וממחזרים את רעיונותיהם בינם לבין עצמם.   

עם זאת ועל אף השעה הקשה לפסיכואנליזה בקרב קהלים רבים, מטפלים דינמיים רבים חווים את עוצמת החשיבה הפסיכואנליטית, את הנגישות הרבה שמושגיה ועקרונותיה מאפשרת להם לתודעה ולחיי הנפש של מטופליהם. הם מכירים יום יום את היכולת המרשימה של עקרונות הגישה ליצור קשר וגשר בין מטפל ומטופל, ולאפשר למטופלים לחוש שהם זוכים להבנה עמוקה ומשמעותית, כפי שאינם זוכים לה בשום מקום או אירוע אחר בחייהם. וברור לאותם מטפלים, שהבנה תשתיתית זו מאפשרת למטופליהם לגלות דברים על עצמם ועל העולם שסביבם, אותם לא הצליחו או לא העזו לחקור ולגלות. הבנה זו מאפשרת להם, בסופו של דבר, גם לקחת צעדים אמיצים ביחס לקשריהם החשובים ביותר וביחס לחייהם בכלל. לא קשה גם להיווכח עד כמה התיאוריה הפסיכואנליטית משהיא פוגשת צורות חשיבה תיאורטיות אחרות, מסוגלת להפוך לדינמית –  תרתי משמע – ולספוג לתוכה השפעות ורעיונות חדשים ומסעירים.

בעבר ספגה העמדה הפסיכואנליטית חבטות מכל עבר, השתנתה, פשטה צורה ולבשה צורות חדשות, אוימה ואיימה על סביבתה הרעיונית והמקצועית, ועם זאת חיתה, ונשמה, ונגעה באנשים באופן עמוק – בדיוק כפי שהיינו מתארים את ראובן. מה יהיה כיוון התפתחותה של התפישה הטיפולית האנליטית והאם תשרוד את ההתקפות עליה מכל עבר? לא ברור. בדיוק כפי שלא ברור האם יחזור ראובן ויטפל באנשים הפונים אליו מתוך כוחות מחודשים ומתוך אמונה בכלי הטיפולי רב העוצמה שבידיו. לא ברור אם ישרוד ראובן את ההתקפות מתוכו הוא ומחוצה לו על ידי אויביו ואוהביו יצמח ויפרח אישית ומקצועית, ואין גם שום וודאות אם התחום הטיפולי הפסיכואנליטי ישרוד את מתקפות כל אלה המבקשים להציגו כשריד קדום של רעיונות מיושנים וגישה שאבד עליה הכלח.

שמחתי על הזכות להיות בין כותבי הרשימה השבועית המגיבה על הסדרה "בטיפול" בעיקר כי תפקיד זה חייב אותי לחשוב בו בזמן על מהות הטיפול באיריס וגם על אלה הצופים בו. שתי נקודות מבט אלו גרמו לי לארגן את מחשבותיי ביחס להשפעה שיש לטיפול מעין זה על הציבור שלנו, המטפלים הקליניים, ועל האחרים המתבוננים בנו. אותה חרדה וכן תקווה, שראובן, המטפל הרגיש והכואב יתאושש, יצמח ויהפוך למטפל בשל ושופע חיוניות, אני חש לגבי התחום הטיפולי הפסיכודינמי. אני חרד האם נדע לאסוף את עצמנו ואת כוחותינו ליצור מושגים ודיאלוגים חדשים ויצירתיים, או שמא נשקע לתוך שמרנות ומגננה מקפיאות, כפי שבחרו להגיב על המתקפות חלק מאנשי המקצוע הדינמיים. אין לי ספק שרק אם נחפש את האמיתות שלנו, כואבות ככל שיהיו, וננהל דיאלוג אמיתי עם גישות אחרות, כמו גם עם תחומי ידע אחרים, נוכל לצמוח מהמשבר הנוכחי.   

 

 

ד"ר מאיר ברגר

על הטיפול של ראובן אצל גילה, יום ה'

 

האם ראובן ממשיך להתפתח?

 

שמחתי על האפשרות שניתנה לי לעקוב בכתב אחר עלילת יום חמישי, שנפרשה בפרקי הטיפול של ראובן אצל גילה. הייתה זו חוויה מלמדת ומעשירה. עקבתי גם אחרי פרקי הימים האחרים ומאד הערכתי את תרומתם של עמיתי שליוו ברשימותיהם פרקים אלה – כל אחד מנקודת מבטו האישית והתיאורטית. הגיבור המשותף לנו, ראובן, הופיע אצל כולנו, גם אם תפקידיו בפרקים הללו  נכתבו אולי על ידי כותבים שונים. המפגש הטיפולי מוכר לכולנו באופן אינטימי ולכן הוא מפעיל בנו רגשות, דימויים, מחשבות והמשגות ברמות שונות של מעורבות. לפרקים אשר אני עקבתי אחריהם, פרקי הטיפול של ראובן עם גילה, היו בעיני מימדים ייחודיים. ראשית היה זה טיפול של מטפל בתפקיד מטופל, שנית היה זה טיפול שהתפתח ממערכות יחסים אחרות בין גילה וראובן. היו אלה מערכות די טעונות, של היכרות ארוכת שנים במסגרות שונות של קשר מקצועי ואישי גם יחד.

בכל פרק באה לידי ביטוי אפיזודה שונה מחייו השוטפים של ראובן ובחלק מהפרקים התגלו, טיפין טיפין, פרטים מעברו. לקראת רשימת הסיכום הנוכחית עברתי שוב על רשימותי ובחנתי אותן.  מצאתי בהן התרשמויות והמשגות שחזרו על עצמן, אך גם דגשים וזויות ראיה שהשתנו מרשימה לרשימה. כדוגמה, יכולה לשמש השוואה בין הרשימה הראשונה לאחרונה. בפגישה הראשונה בלטו היבטים של טראומה והרס בחיי ראובן, והתכנסותו לתוך עצמו. ראובן השמיע אז, בלהט, את השקפתו על כך שהריסון והאיפוק המקצועי הזיק לו כאדם וכמטפל. בשל הריסון הזה הוא לא העז ל"זוז מכורסתו" כדי לממש את אהבתו לנעמה וכדי למנוע את התאבדותו של ידין.  במשפטים אלה הוא ביטא את ספקותיו לא רק כלפי התנהלותו הוא, אלא גם כלפי העבודה הטיפולית והיחסים שלה עם היבטים מרכזיים אחרים בחיי האדם. מאחר ומדובר במחזה, נזכרתי באימרה הידועה האומרת: "אקדח המופיע במערכה הראשונה של מחזה יורה באחרונה". אכן, בפגישה האחרונה מפעיל ראובן את האקדח, או יותר נכון את כסא המפלט (אסוציאציה לידין שלא הפעיל את הכסא הזה) בתקווה להציל את חייו מהתרסקות, שלדעתו העיסוק המקצועי שלו מביא עליו.  בפגישה הראשונה ראובן גם פוגש את תמי היוצאת מפגישה עם גילה. במבט לאחור אפשר לחשוב שגם  בסצינה הזו היה רמז לשאלה מי  מהן, גילה או תמי, תעזור לו יותר? המפגש עם גילה הוא מפגש עם מטפלת, שתולדות יחסיו איתה הם מאד דחוסים, אותה דחיסות שאולי מאפיינת את קהילת המטפלים בכלל. זוהי דחיסות בה מצטלבות דרכיהם של המשתתפים בתפקידים שונים ומתחלפים, בהם תפקידים מוסדיים ורשמיים. כל צורות המפגשים רוויים בציפיות, תקוות, אכזבות, קונפליקטים, ניגודי אינטרסים ולעיתים אף בקואליציות פוליטיות.  לראובן וגילה היסטוריה ארוכה סביב כל אלה.  ובכל זאת, הוא פונה אליה לעזרה, בדומה לילד שלא מכיר דמויות הוריות אחרות פרט לאלה הבעייתיות.  בעונה הקודמת גילה לקחה על עצמה להפוך הדרכה רוויית מתחים, לטיפול זוגי כושל בזוגיות של ראובן ויעל. בהמשך, הזוגיות התפוררה ולא נראה שבני הזוג וילדיהם הפיקו ממנה תועלת כיחידים. לא נראה שהטיפול הועיל לראובן, ואולי אף לא ליעל שנסעה לחיות ולעבוד רחוק מביתה. באשר לילדים ניתנה לנו הצצה  רק למצוקתה של הבת רונה.  על אף כל זה, חוזר ראובן לגילה, אמנם לקבל את עזרתה לקראת הופעתו בפני ועדת האתיקה. אולם, גם הפעם מוכרזת מערכת היחסים כטיפול, וגם הפעם מסתבכים העניינים ונוצר משולש מאחר וגם תמי היא מטופלת של גילה. מצבים כאלה אינם נדירים בקהילה הטיפולית.  בסדרה שלפנינו, לפחות גילה ממשיכה להתפתח. תחילה היא נאבקת די בנוקשות על שמירת המרחב הטיפולי בתוך חדר הטיפולים: היא לא באה לבקר את ראובן בשבעה ומסתפקת במברק. בהמשך היא מוותרת על עמדתה זו, מכירה בפן האישי של יחסיהם ובתפקידים השונים שלה בחייו, ומופיעה אישית לחכות לו בחדר ההמתנה של ועדת האתיקה, ואף מתנצלת על כשליה האמפתיים הקודמים.  נראה שגילה משתנה יותר מראובן, היא מתגמשת, מוותרת על דוגמטיות מסויימת  שלה, נעה לקראתו.  בו בזמן ראובן, אשר נראה קודם כמתדפק על דלתותיה,  מתקשח, מתנתק  ונוטש. האם נבהל מהתקרבותה? רדוף צל אמו החונקת? האם הכוח שהיא מנסה להעניק לו, מאיים עליו כשם שאיים עליו שרביט האב שנכפה עליו על ידי אמו בטרם בשל לכך, האב שנפטר זה עתה? ועדיין ברקע נשמעים הדי הזיכוי שהוא מסרב לקבל. הזיכוי על מקומו במשולשים עם ידין ונעמה ואולי גם במשולש עם תמי ובעלה.  ראובן מוותר על כל קשריו המשמעותיים בהם הייתה נוכחותו כה מרכזית. הוא עושה זאת לטובת קשר חדש, מקצועי, בברקלי הרחוקה, כשעתיד חזרתו לארץ נראה מעורפל. אולי שם, בברקלי, הוא מצא דמות אב מזמינה ומעריכה? נראה שהוא מנסה להחליף את מציאות חייו הנוכחית במציאות חדשה, שאולי נראית לו כמבטיחה הכרה טובה יותר בייחודי שבו.  מתקבל הרושם ששוב הופעל בו מנגנון דיסוציאטיבי שרב בו יסוד ההפעלה (enactment).

מה אנחנו יודעים על ראובן אחרי שלמדנו עוד פרטים אודותיו ואחרי שראינו אותו כמטפל, כמטופל, כאיש משפחה וכאדם בעל תמונת עולם מקצועית?  נראה שדווקא בנקודה אחרונה זו, של עמדה מקצועית תיאורטית, הוא אינו מפגין מחשבה מסודרת. מחשבתו די חסרת ארגון. עבורי מתבקשת אסוציאציה קלינית-התפתחותית במושגי מחקרי ההיקשרות, והשפעת טראומה מוקדמת על עיצוב מנגנוני ההתמודדות. יש כאן רמז לdisorganized attachment  מוקדם, המקשה על וויסותים רגשיים לאורך החיים וגורם לקשיים גדולים ביחסים התוך–נפשיים (קשרים פנימיים בין תחושות עצמי שונות)  וביחסים בין-אישיים.  בולטת לעין  פגיעותו הרבה של ראובן, שמתקשה לתת אמון בדמויות שהופכות למשמעותיות בחייו. הוא לעיתים אימפוסלסיבי, עובר באופן חד למדי מתקווה לייאוש ומתקשה מאד למצוא נחמה.  בעולם הפנטזיה שלו, בינו לבין עצמו, הוא נוטה לאידאליזציה שהופכת די מהר למעין התפכחות כואבת נואשת או כועסת. ראובן הוא איש בודד, מיוסר, ממורמר. הוא העניק את מיטבו למטופליו אך הוא עצמו מרגיש מרוקן וחסר משאבים. הוא מוותר על מאבקיו בתחומי ההורות והזוגיות, ונוטש את הטיפול עם גילה, דווקא כשהחל לקבל הכרה מפורשת מצדה בייחודיות שלו.

אם לחזור להשוואה בין הפגישה הראשונה לאחרונה: בהתרשמותי מהפגישה הראשונה הנחתי שראובן מדבר מתוך בסיס פנימי אינטגרטיבי טוב יותר. חשבתי שהוא מתבונן ובוחן את חייו ואת המקצוע שלו מפרספקטיבה קיומית-ערכית כלשהי, המבוססת על בגרות אמצע החיים. לעומת זאת בפגישה האחרונה חשתי עד כמה חזקה הדיסוציאטיביות השולטת בחייו, והבאה לידי ביטוי באותו כפל פנים של מטפל יעיל מול מטופליו, וילד מתוסכל אבוד ובועט בטיפולו שלו.  עד כמה הוא רחוק מיכולת התנסחות המשגתית מקצועית. עד כמה  גדולים הבקיעים שהותירו  טראומות ילדותו, וההתעללות הנפשית אותה עבר, ועד כמה פתרונות חייו הבוגרים התגלו כלא מספיקים לשמור עליו מכאבי הפצעים שלא נרפאו ולא הגלידו.

ואולי ראובן הוא זה שהבין שדרכו להיהפך למטפל לא הצליחה לרפא את פצעיו ודווקא ויתור, ואפילו זמני, יאפשר לו לאסוף את פזורות נפשו ולהפעיל כלפי עצמו את המיומנויות הטיפוליות שהפעיל ביחס לאחרים.

 

 

 

סיכום העונה השנייה של בטיפול 1לדף הקהילה

 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

צרו קשר

מוזמנים ליצור עימנו קשר.


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.