ארכיון: שיחת נפש

נערצת, אהובה, יודעת, תמיד עם עצה טובה.

נעים לחסות תחת המטריה שלה. מגוננת, מסתירה עולם זר שלא מקבל, לא אוהב.

ואני מה? לא אוהבת את עצמי, ריקה מתוכן, מתקיפה את עצמי, מכופפת ראש מפני החיים.

וכשעיני נפקחו והסתכלתי כלפי מעלה מה ראיתי? ביקורת. כעס. אני לא מי שהיא היתה רוצה.

מתחת למטריה, הקול שלי לא קיים. ישנו שם קול, מרגיש וחם. אבל הוא לא נראה. נראים רק הפגמים במראה, החסרים בעשייה.

אני מנסה לפרוץ לעולם. להדוף את הקול הביקורתי החיצוני והפנימי. ולאט לאט מצליחה. מרגישה שמתמלאת, שגדלה.

מרוצה מעצמי. מקווה להעביר לאמא את התחושה. מקווה שתקבל. שתראה שהשתניתי. שתלמד אולי לספוג חמימות ולהינות ממנה. אך אמא לא משתנה. רואה אותי עוד כילדה הקטנה. היא עדיין שליטה, פניה אטומות וצוננות. הביקורת שלא נאמרת עוד הרבה יותר קשה מהמעט שמסתננת החוצה.

וכאן מתחיל המאמץ שלי להיות עצמי גם כשאני בקרבתה. להרגיש גדולה לידה גם כשהיא מתנהגת אחרת. ואתם יודעים מה? אפשר לחשוב ולדמיין והכל יפה. אבל לידה - הכל נמחק. אי אפשר לעמוד מול כוחה ועוצמתה.

כשאני לידה - היא עדיין נראית לי גבוהה וגדולה, מלאת כוח למולי, כוח שהיה שם עשרות שנים, מאז ילדותי, ואינני מצליחה למחוק אותו בהינף יד, גם במלוא גיוס כוח רצוני והשתדלותי.

המחלה האיומה הכריעה אותה בחטף, לא בלי שאמא כעסה והתמרדה. אבל אח"כ התרככה ובלית ברירה נכנעה.

היא אהבה אותנו, אמא שלנו, אבל היו לה המגבלות שלה, הנקודות העוורות שלה, חוסרי הרגישויות שלה. היא עבדה ללא לאות כל חייה כדי שיהיה לנו בית אמיתי, נקי, מזין ויפה, כדי שנתחנך, נלמד, נטייל. אבל באיזשהוא שלב היא כנראה לא הבחינה שגדלנו, לא נתנה לנו להתבגר להיות עצמנו. לא השכילה לטפח אותנו כאנשים מבוגרים.

כמה עוד אמהות חוטאות בכך?

בגילן כבר אי אפשר לשנות אותן. לפחות אני ניסיתי מאד ולא הצלחתי. גם לשנות את עצמנו קשה. אנו ממשיכים לראות אותן גדולות מאתנו כפי שראינו אותן כשהיינו ילדים, וקשה לשנות את התמונה הפנימית הזו.

אין לי עצה. באמת. אולי רק להמשיך להשתדל לגדול בעצמנו, ולנהל ולבנות את חיינו בעצמנו. לטפח את הקשרים שאנו רוצים לטפח, ואפילו את החגים - לעשות עם מי שאנחנו רוצים ובדרך שאנחנו רוצים.

אז שנה טובה, עם משפחתנו ועם חברינו ועם עצמנו,

              ניצן