הכוונה לדרך האמצעית כערך טיפולי

תרמו: אראלה צבי עמיאל, יוסי ארן, אבנר הדס, יששכר עשת

הדיון בהכוונה לאפשרות ערך הדרך האמצעית, מביא את השיקולים השונים ואת ההיבטים השונים של הדרך האמצעית, מול דרך ההצטיינות.

מטפלים מוזמנים להעשיר את הטיפול באמצעות חשיפת עצמם והמטופלים בדרך האמצעית.

יששכר: במדליית זהב אולימפית. כפסיכולוגים מה נאמר לילדים ולהורים? איזו דרך חיים יש כאן? הדרך האמצעית לפי הרמב"ם? מצויינות? אולי שליחות למען לכידות העם? אולי לגזור ערכים של חריצות, דבקות למטרה, רצינות, סבלנות, יכולת להתמודד עם אתגרים קשים. אמונה בצדקת הדרך?

אראלה: דרך אמצעית היא מושג יחסי, ומדלית זהב שזכה בה גל פרידמן, מגדירה את הגבול העליון. ילדים וגם הורים מבינים ויכולים להבין שזהו המקרה היוצא מן הכלל. כל אחד זכאי וצריך לשאוף למצוינות בתחום שמתאים לו. גם ילדים היפראקטיביים, גם מבוגרים. כמו שוקולד- כל אחד בוחר לו טעם שערב לחיקו, ומחליט לאכול-קוביה אחת או חפיסה שלמה.

יששכר: קיים קונפליקט בין בחירה באפשרות המצוינות כערך, לבין בחירה באפשרות של הדרך האמצעית. שומעים הרבה על חתירה לכיוון אחד. רק למצוינות, אצל חילוני רק לדרך האמצעית אצל דתיים. גם אנחנו בעלי מקצוע חוטאים בחד צדדיות זאת או אחרת לא אחת. אולי יש מקום להציע את שתי האפשרויות הללו להורים ואנשים.

את אפשרות הדרך האמצעית מביא הרמב"ם באופן ברור.

רמב"ם יד החזקה - הלכות דעות פרק א

(ד) הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית בינוניות ממוצעות נקרא חכם:

ומה בעולמנו?

המצטיינים מצליחים יותר, עשירים יותר, מרכזיים יותר חברתית. אבל האם הם גם מאושרים יותר? יותר ויותר אני חושב על המצטיינים המאושרים שהם אלו שהיעוד שלהם להצטיין מגיל צעיר היה ברור או באופן ממשי ממש, כלומר מוכשרים מאד, או באופן של עשייה וחתירה ללא לאות לקראת מטרה.

כבעלי מקצוע שיושבים הרבה מול הורים. מה נאמר להם כאשר הם דורשים מן הילד להצטיין והוא חרד יותר יותר, או שהמתח בינו לבינם הולך וגדל? האם רגעים אלו מעידים על כך שאולי עבורו הדרך האמצעית היא הנכונה? או שעדיין לא הגיע הרגע למצוינות? מה עלינו לעשות כפסיכולוגים ברגעים הללו? האם תרגילי הרפיה וטיפול אנטי חרדתי הוא הפיתרון. נראה שגם  בירור הדרך הוא חלק מן התרופה?

אראלה: הרמב"ם מדבר על מידה אחת שלא צריך לנהוג בה דרך אמצעית, גאווה. נעזור להורים לא לבלבל בין מצוינות לאושר- ובין מצוינות לתחרותיות. מה רוצים ההורים מילדם? שיהיה מאושר? שינצח את כל העולם גם בשבילם. מי יכול להיות טוב כל הזמן ומה המחיר? לזכור שיש גם מחיר לתחושת הבינוניות, ולפעמים אחרי כישלונות מרובים כדאי לפגוש איזה ניצחון או שניים. בשיקול בין לעבוד עם הילד על החרדות שלו מול שיקוף ושנוי ברמה המשפחתית-מערכתית יש מקום גם לכיוון המערכתי.

יששכר: יש ניצחונות שאנו מתכוונים מתוך התחרות מתוך ניצחון האחר, על מנת לזכות בתהילה על חשבונו של האחר, או לפניו.

1. יש ניצחונות של כיבוש היצר "איזהו הגיבור הכובש את יצרו".

2. יש ניצחון שהוא על ידי הצייתנות ועשיית המוטל עלי, חובתי.  
3. יש ניצחון בלאפשר לעצמי את העזיבה והמנוחה וההרחקות מהתחרות.

חשוב להבין את מסר תרבות המערכת. להתחבר אליה לדבר בשפתו, לחבר בין שפות.

אבנר הדס: הרמב"ם מציע פרדוקס נהדר שבו בין השורות, לא דרך ביניים סתמית אלא להיות מצטיין בדרך האמצעית, ולעיתים נדמה כי דווקא דרך זו היא הקשה מכל...

יששכר: דר' יאיר כספי ופרופסור אסא כשר מציעים שניהם לכנות תהליך זה "עבודת אלילים". כלומר, בכל מצב שבו אני הופך את האמצעי לעבודת השם לדרך שתביא לי את האושר, אני מפספס את העיקר.
כלומר מי שחושב שאם יהיה מצטיין בבינוניות ויהיה מאושר ושורד מחמיץ את העיקר. מטרת הדרך האמצעית היא להתפנות לעבודת השם ולא לעבוד את הדרך האמצעית. לכך שם לב גם "הבעל שם טוב" והוא כתב על כך את הקטע המענין הבא:

ספר צוואת הריב"ש (רבי ישראל בעל שם טוב) - הנהגות ישרות מד: לפעמים מטעה היצר הרע לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה אף על פי שאינו אלא חומרא בעלמא, או שאינה עבירה כלל, וכוונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא יתברך. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצר הרע, איני משגיח על החומרא שאתה אומר לי שכוונתך לבטלני מעבודתו יתברך ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא משגיח על החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבה אעבוד אותו בשמחה. כי זהו כלל גדול כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי, רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך. ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי. כי כל עיקר שאיני משגיח הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו יתברך. ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד? וזהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך שיזהר מעצבות כל מה שיוכל: מה. הבכיה הוא רע מאוד שהאדם צריך לעבוד בשמחה. רק אם הבכייה היא מחמת שמחה אז טובה היא מאד: מו. ואל ירבה בדיקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך. ואפילו נכשל בעבירה לא ירבה בעצבות שיבוטל העבודה רק שיעצב על העבירה ויחזור לשמוח בהבורא יתברך, כיון שהוא מתחרט בחרטה גמורה ובדעתו שלא ישוב לכסלתו בשום פעם...

יוסי ארן:  בינוניות כדרך לחיים אינה עניין של מה בכך.

מתוך התניא: משביעים אותו: תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע וצריך להבין...ואל תהי רשע בפני עצמך וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבו' ה' בשמחה ובטוב לבב. ואם לא ירע לבבו? כלל מזה יכול לבוא לידי קלות חס ושלום. אך העניין כי הנה מצינו בגמרא ה' חלוקות. צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו ובינוני...גם להבין מהות מדרגת הבינוני שבודאי אינו מחצה זכיות ומחצה עונות שאם כן, איך טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני?...ואיך היה יכול לטעות במחצה עונות חס ושלום?  ועוד שהרי בשעה שעושה עונות נקרא רשע גמור [ואם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור] ...זהו עץ הדעת טוב ורע (תניא, פרק א)