מה פירוש להיות קדוש.

   ישעיה ו' (א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי ישֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: (ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: (ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

   אלוהים הוא הקדוש העליון. קדוש: במובן של נעלה מאחרים, שונה, יוצא דופן יחיד ומיוחד. חפצים, אנשים, מועדים, מתקדשים מרוחו של קדוש ברוך הוא: השבת, התורה, בית המקדש, החיים ועוד.

   מעשים מסוימים נקראים קידוש: הקרבת החיים, קידוש השם, קידוש איש ואישה בחופה, קידוש על הלחם, על היין.

   ובפרשה שלנו ויקרא פרק י"ט (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: מתוקף האלוהות עדת בני ישראל קדושים. אחרי פתיחה זו נפרשת רשימה של מצוות הכוללות מצוות רבות בין אדם לחברו ומצוות פולחן. שלוש מצוות הן הראשונות. (ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

   והנה מתברר כי ההתקדשות אינה אוטומטית, תהיל ההתקדשות מתרחש תוך כדי קיום המצוות כפי שאנו מבינים אותם. ויקרא פרק כ (ז) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: ויקרא פרק כ (כו) וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:

 א. חישבו מה אתם מקדשים? בתוקף מה? מה מטרת הקידוש?

 ב. כאשר את מקדשים איזה פעולות אתם מבצעים?

 ג. שתפו זה את זה במחשבות שיש לכם לגבי חפצים, מצבים, מועדים, אנשים מאורעות קדושים. מה מאפיין אותם? מה מייחד אותם?

 ד. איזה שימושים אתם עושים עם משהו מקודש?

   הרש"ר הירש טוען: "קדושה היא להיות מוכן ומזומן לכל מעשה טוב, ואין אדם מגיע למידה זו אלא אם כן נפשו חדורה מוסריות צרופה, ונמצא שהיפוכו של הטוב,  הנטייה אל הרע, שוב אין לו מקום בנפשו."

   הרב קוק ב'ערפילי טוהר' טוען: "כשם שהצדיקים העליונים אין שייך אצלם דברי רשות ולא דברים בטלים, ומדת הקדושה היא למעלה מכל מגמה, שאין צורך לומר שאוכל כדי שיוכל ללמוד ולהתפלל ולעסוק במצוות וכיוצא בזה, שזו היא מידה בינונית, אלא שעצם האכילה, והוא הדין הדיבור, וכל התנועות ורגשות החיים קודש ואור הם מלאים, קל וחומר שכל החכמות שבעולם, הפנימיות והחיצוניות, הטהורות והטמאות, הן לגבי דידהו כולן מכוונות כוונה עצמית, וכל מה שנכנס בחוג ידיעתם הרי הוא מתעלה בעילויים..." (ערפילי טהר כ"ז).

   ר' שמחה מדווינסק מסביר: 'אין קדושה בשום נברא, רק לבורא יתברך, שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש ובסיבתו נגלה ה' עליו... ורק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש, מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו. כי לא המקום מכבד את האדם, אלא האדם מכבד את מקומו, וזה רעיון נכבד'... וכן בבית-המקדש, שלא יחשבו שיש קדושה בעצם הבניין, לכן מותרים ליגע כל הטמאים מאחוריו. . . להראות שרק מי ששיכן שמו באותו בית אתה ירא, ובפנים ממנו קודש ולא מאחוריו'.

   הרמח"ל מתוך מסילת ישרים בביאור מדת הקדושה ודרך קנייתה פרק כ"ו:
...עניין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מה שמקדשים אותו. והוא מה שאמרו חז"ל (יומא ל"ט): "אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו הרבה, מלמטה מקדשים אותו מלמעלה"... ועל כן אמרו במאמר שזכרתי: "אדם מקדש עצמו מעט", שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו, "מקדשים אותו הרבה", שהוא העזר שעוזר אותו השם יתברך, וכמו שכתבתי. והנה, האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה ממש...

   והנה מה שקרה לש"י עגנון  'עד הנה" עמ'  שי"ד: בבוקר הלך לבית הכנסת להתפלל. לא עלתה לו תפילתו יפה, מחמת מחשבותיו שהיו זוממות והולכות, ומחמת בעל התפילה שהיה ממהר ובולע המילים... ניתבהל פתאום מאותן המחשבות... כרך עצמו בטליתו והידק את רצועות התפילין עד שבא לידי כאב. אבל מכאובי הגוף והסתרת פניו בתוך טליתו לא הועילו ולא כלום כנגד המחשבות הזרות. חזר לתפילתו והרהר בליבו, הלוואי שאסיים את תפילתי ואפטר מכל אותן המחשבות. פלא, בשעת מלאכתי אין מחשבות כגון אלו באות עלי, והרי כאן, במקום קדוש, צריך אדם להיות פנוי ממחשבות זרות, כל שכן כשטליתו ותפיליו עליו וסידורו בידו, אלא שזה שנותן את המחשבות שרוי בתוך ליבי ועושה בי כל מה שהוא חפץ... אדם מרבה במחשבות, ולעיקר המחשבה אינו מגיע. עכשיו כבר סיימו את התפילה, וכבר אומרים היתומים 'קדיש' שלאחר 'עלינו', ואני כאילו עדיין לא התחלתי את תפילתי. הפה עשה עצמו כאילו הוא מתפלל, אבל אם תשאלני אם התפללתי, איני יכול לומר 'התפללתי', ממש כמו אתמול בברכת המזון. עכשיו אין לי אלא לחלוץ את תפילי ולפשוט את טליתי ולחזור לביתי לעבודתי, ומה שלא תיקנתי בתפילת שחרית, אתקן בתפילת מנחה. צדקה עשה הקב"ה עם בריותיו, שאינו שולח להם את עבדיו אחר כל תפילה לבדוק היאך היא .

שבת שלום

יששכר