פסיכולוגיה קלינית היא ענף בפסיכולוגיה שעוסק בניתוח, באבחון, בהקלה ובפתרון של בעיות נפשיות. הפסיכולוגיה הקלינית היא תחום מחקרי, אשר עוסק בגילוי של גורמים ומאפיינים של מצוקה נפשית ובפיתוח כלים שעשויים להוביל להטבה, וכן תחום יישומי, שהוא בעיקרו אבחון וטיפול פסיכולוגי.
פסיכולוגים קליניים בישראל הם בעלי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית, והם עוברים התמחות בת ארבע שנים (בחצי משרה) שלאחריה עליהם לעבור בחינת מומחיות. בניגוד לפסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים אינם רופאים, והם לא רושמים תרופות פסיכיאטריות למטופליהם, אלא מעניקים פסיכותרפיה ואבחון בלבד.
מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכולוג אחר?
בניגוד להתמחויות אחרות בפסיכולוגיה, הפסיכולוג שמתמחה בפסיכולוגיה קלינית עוסק באבחון, בהערכה ובטיפול בפסיכופתולוגיה (דפוסי חשיבה, רגש והתנהגות החורגים מהנורמה ועשויים להצביע על הפרעה נפשית אצל האדם). הפסיכולוג הקליני מטפל, בהתאם להכשרתו, בילדים, בנוער או במבוגרים.
ההיסטוריה של הפסיכולוגיה הקלינית
מי שנחשבים לאבות הפסיכולוגיה הקלינית, כמו למשל זיגמונד פרויד וויליאם ג׳יימס, כלל לא היו פסיכולוגים קליניים, מכיוון שבתקופתם הדיסציפלינה לא הייתה קיימת ולא ניתן היה ללמוד אותה באופן אקדמי. נהוג להתייחס למחלקה הראשונה ללימודי פסיכולוגיה קלינית כאל זו שנפתחה בשנת 1896 באוניברסיטת פנסילבניה. הפסיכולוגיה הקלינית עד לשנות ה-40 של המאה העשרים עסקה בעיקר בהערכה פסיכולוגית, ואילו רק לאחר מלחמת העולם השנייה נוצר צורך גדול במספר רב של קלינאים בעלי הכשרה מתאימה לטיפול במצוקות נפשיות.
מעמדה של הגישה הדינמית בפסיכולוגיה הקלינית
״בקצה האחד של קשת הדעות בנוגע לשאלת מעמדה של הגישה הדינמית בפסיכולוגיה הקלינית ניצבים אלו החושבים כי גישה זאת היא הבסיס החיוני להתפתחותו המקצועית של כל פסיכולוג באשר הוא. טענתם היא כי באמצעותה ניתן ללמוד על היסודות ההכרחיים של כל טיפול, כגון הקשבה, אמפתיה וחוויה עמוקה של קשר טיפולי. ללא התנסות משמעותית בגישה זו, יהיה חיסרון משמעותי מאוד בהווייתו המקצועית של הפסיכולוג. לטענתם של פסיכולוגים קליניים אחרים, הגישה הדינמית היא גישה כמו כל גישה אחרת, ולא צריך להיות לה מעמד מיוחד. על פי רוב, פסיכולוגים אלו נמנים על הזרם הקוגניטיבי-התנהגותי או המערכתי-משפחתי. על פי תפיסה זו, קשה לדבר על הגישה הדינמית כבסיס, שכן לגישות אחרות יש הנחות עבודה אחרות ואף סותרות (למשל: מיקוד בפתרון בעיות, טיפול קצר טווח, דגש על מדידה באמצעות שאלונים ועוד). לפי עמדה זאת ניתן לפתח זהות מקצועית בסיסית שאינה דינמית, וישנם פסיכולוגים קליניים רבים שזהותם הבסיסית היא קוגניטיבית-התנהגותית או מערכתית משפחתית ולא דינמית.״
מתוך: כהן, ל. (2011). על מה מתווכחים הפסיכולוגים הקליניים?. פסיכולוגיה עברית.
מעמדו של המחקר בפסיכולוגיה הקלינית
״סוגיית מעמדו של המחקר בפסיכולוגיה הקלינית קשורה לשאלה פילוסופית ותיקה: האם הטיפול הפסיכולוגי הוא מדע או אמנות? בצד אחד ניצבים אלו החושבים כי המחקר האמפירי הוא התשתית המרכזית שעליו צריכה להיבנות הפסיכולוגיה הקלינית. ללא מחקר על פי הכללים המקובלים במדעי החברה, שיקבע אילו התערבויות יעילות ואילו לא יעילות או אף מזיקות, לא נוכל לדעת מה להציע למטופלים שלנו. גישה זו דוגלת במודל המדען-מטפל (Scientist-Practitioner), הרואה בחשיבה המחקרית ובעיסוק המחקרי חלק אינטגרלי מההוויה הטיפולית. המצדדים בה גורסים כי עלינו המטפלים לשאוף לכך שכל הטיפולים שאנו מציעים יהיו מבוססי מחקר.
בצד השני ניצבים אלה הסוברים כי לא ניתן "ללכוד" באמצעות כלים אובייקטיביים מחקריים את המעשה הטיפולי, המהווה אינטראקציה ייחודית בין שני סובייקטים; הקשר בין המחקר המדעי לסיטואציה הטיפולית הוא די קלוש, לדעתם; גם אם ישנו קשר כזה, עיקר ההכשרה שלנו כמטפלים צריך להיות בחידוד החושים הקליניים ובהגדלת היכולת שלנו להקשיב למה שהמטופל אומר וגם למה שאינו אומר. עיקר תשומת הלב צריכה להיות מופנית לתהליך, ולמה שקורה באינטראקציה המודעת והלא מודעת בין המטפל למטופל. לפי גישה זאת, מחקר אמפירי לא יכול ללמד את מלאכת הטיפול, שהיא ביסודה אמנות הנרכשת באמצעות הדרכה אינטנסיבית על התהליכים הפנימיים שעוברים עלינו כמטפלים.״
מתוך: כהן, ל. (2011). על מה מתווכחים הפסיכולוגים הקליניים?. פסיכולוגיה עברית
