לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
התערערו יסודות ביתנו | קרני ישי

התערערו יסודות ביתנו | קרני ישי

קרני ישי | 24/5/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הרצאתי, במסגרת יום העיון "מסות קטנות ברוח התקופה האחרונה" שערך המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן בתאריך 1.3.2024. ההרצאה מבוססת על עבודתי הטיפולית עם אנשי העוטף בבתי המלון. בהרצאה אני שוזרת בתאור המפגשים עם אנשי העוטף את השאלות, התהיות, הרגשות המתעוררים סביב נושא 'הבית' אצלם ואצלי כאחד.


בתיה הולין קבוץ כפר עזה

צילום: בתיה הולין קבוץ כפר עזה

למה אני כאן בצד הזה של יום העיון ולא בקהל כהרגלי, שהוא המקום הטבעי לי. אזור הנוחות שלי. כי מאז השבת השחורה התערערו קירות ביתי הפיסי-הנפשי. אני כבר ממילא לא באזור הנוחות שלי בכל כך הרבה מובנים ומעבר לזוועה עצמה המפגש עם אנשי העוטף ברגעים הכל כך קשים שלהם עוררו אצלי תהיות, והתבוננות מחודשת על החיים ברבדים השונים שלהם. במובנים מסוימים חזרתי לשאלות של שנות העשרים שלי רק עם תרמיל משא כבד יותר ומאוד מבולגן כרגע.

באותה יממה לא ידעתי את נפשי. אין לי זיכרון ברור מהשבת עצמה מלבד תחילתה. טלפון מבני עירד שמכין אותי לאזעקה שהגיעה דקות ספורות אחרי, כניסה לממ"ד, הדאגה לדוד שרוכב לבד בהרים, טלוויזיה פתוחה. אין זיכרון רגשי, אין פרטים או דקויות של המשך היום, רק זוכרת שמהר מאוד הבנתי את גודל השעה עם כל האימה שהיא טומנת בתוכה. וכן, שמתערערים יסודות בתינו.

והנה פוסט שהעלתה בתיה הולין צלמת מכפר עזה ב 6.10:

בתיה הולין

בשבוע שבין יום הכיפורים לשמחת תורה הייתי עסוקה עם חברי לגרעין בעיבוד אינטנסיבי מתמיד, לאור האירועים במדינה ו-50 שנים למלחמה ההיא, בתהיות על קו השבר של כל אחת ואחד מאיתנו. למה צמחנו להיות, אלו ערכים נשארו חסינים ואלו נסדקו, נשברו. על ההשלכות של כל אלו על חיינו בהווה, על אובדן ימי התום, על ההתבגרות הברוטלית עם נפילתו של רוני בשמחת תורה ופציעתם והליכתם בשבי של אחרים מהגרעין.


- פרסומת -

והנה הגיע ה- 7.10 והכל נמחק! החיים נעצרו! נקטעו!

ביום ראשון ה- 8.10 יצאתי בבוקר מהבית, דוד שואל אותי: לאן? ואני עונה ל-433 לשם הופנו קרובי הנעדרים. והוא ממשיך בתדהמה: למה? ואני: כי אני יודעת איך לעזור. לא איפשרו לי לעזור, אז המשכתי למעלה החמישה לשם התחילו להגיע מפונים מזיקים ונתיב העשרה. תוך מספר ימים שנראו לי כנצח מצאתי את עצמי משתלבת במערך המטפלים שם.

הצורך המיידי היה לצאת מביתי השלם והמוגן אל אלו שנעים עכשיו הרחק מביתם, נמלטים על נפשם ומחפשים מחסה בטוח. אני שם איתם במרחב המעבר החדש שלהם. ואולי זה יומרני מדי לקרוא לבתי המלון שבהם שוכנו 'מרחב מעבר' במובן הוויניקוטיאני ונכון לקרוא להם תחנה. תחנה זמנית, תחנת מעבר, בדרך לאן? לא ידוע.

היציאה מביתי משמעותה עבורי היתה יציאה לפעולה. הושטת יד, הצורך להיות בנתינה, בעזרה, אבל באותה נשימה גם להציל את עצמי, את נפשי, שלא ידעה ועדיין לא יודעת מנוח.

יכולתי להתחיל את ההצגה הזאת בדיבור על הקשר לאדמה, הקשר לבית וחפציו, החצר, הגינה, ריח עץ הלימון...ועוד ועוד כותרות של שורשיות וכאב ההינתקות הפתאומית, המטלטלת, הטראומתית בכל קנה מידה ומעבר... שמעתי הרבה מאלה ועוד אעסוק בהם...

אבל אני בוחרת להתחיל לגלגל את מחשבותי על בית כתימה מרכזית שעולה אצל אנשי העוטף, בכביסה, או ליתר דיוק בריח הכביסה, ולתהות איתכם, אם ריח הכביסה גם הוא סוג של בית.

בעבודת המשאבים שנעשית לפני שמתחילים לעבוד עם שיטת ה- EMDR, שיטת טיפול אותה אני משלבת הרבה בימים אלו בעבודתי הטיפולית, מבקשים מהמטופל/ת למצוא חוויה מיטיבה יחסית. בימים אלו ריח הכביסה עולה אצל נשים רבות כחוויה מיטיבה. נשמע מוזר? אולי, אבל רבות מהנשים מסבירות שהתחברו בזיכרון לריח הכביסה מכיוון שאותו הן גם יכולות לשמר בבית הארעי שהן חיות בו כרגע ונותן להן סוג של תחושת ביתיות. ריח, זה החוש היחיד מבין החושים שעובר באופן ישיר אל מרכזי הרגש והזיכרון במוח ואולי בשל כך מעורר תגובות רגשיות חזקות.

דלית מגיעה לפגישות איתי בשל התקפי חרדה מאז השהות הממושכת בממ"ד בשבת השחורה. כשאני מבקשת ממנה להיזכר בחוויה מיטיבה היא בוחרת בריח הדגים שמבשלת בימי שישי. ברגע שהיא מתחילה להעלות את ריח תבשיל הדגים בזיכרון היא מתחילה לבכות. שתינו מבינות שהעלאת הזיכרון הזה כרגע אינה משאב מיטיב אלא דווקא זיכרון המחדד את החסר של מה שאין. אני מבקשת זיכרון מיטיב אחר והיא מיד מעלה את ריח הכביסה שאותו מצליחה לשמר במלון.

שירי מתיישבת מולי בחדר המשחקים המבולגן. זו לא פגישתנו הראשונה, כך שמיד היא אומרת בצורה של שאלה רטורית, "בוודאי כבר שמעת על ענייני הכביסה שיוצרים הרבה בלגאן בינינו... אז השבוע פשוט התפרקתי מזה!" 

היא רק מתחילה לדבר ועיניה מתמלאות דמעות. "אני לא מאמינה שאני שוב בוכה, אבל זה ממש הוציא אותי מאיזון..."

שירי מוסיפה תוך כדי צחוק ציני מהול בדמעות: "מי היה מאמין, לעשות כביסה, ממש מחכה לשעה הזאת! העבודה והכביסה אלו שני העוגנים שמזכירים לי את החיים שהיו לי. השמירה עליהן שומרת על שפיותי פשוט כך!" 

ביתיות, מילה שחוזרת שוב ושוב ומתקשרת גם עם מחאת הילדים בחלק מהמשפחות, המסרבים להיכנס לחדר האוכל כי הם רוצים אוכל של בית. ילדים אלו למרות שיש להם קורת גג ובגד ללבוש, מבקשים את החמימות הביתית המתמצית בריחות ובטעמים המזככים בתוכם געגוע. חלק מההורים נענים לקריאה, קונים כיריים ומבשלים על המרפסת (היכן שניתן) אוכל של בית. 

מיכל דמות מרכזית, מנהיגה בקהילה שלה, אישה נמרצת, דעתנית, רהוטה שלא עוצרת לרגע ובכל זאת בשבת השחורה חייה נעצרו, במילותיה: "אנחנו עקורים מבית", מאז אותה שבת האישה הנמרצת הזאת מפחדת לנהוג. העקירה כדבריה, עירערה את ביתה הפנימי, את זהותה.

גסטון בשלאר כותב: "הבית, בחייו של האדם, דוחה כל מקריות ומעודד את רעיונות ההמשכיות שלו. בלעדיו היה האדם ישות מפוזרת, הוא תומך באדם במהלך סערות השמים וסערות החיים. הוא גוף ונשמה. הוא העולם הראשון של האדם." (גסטון בשלאר 'הפואטיקה של החלל').

אני מקשיבה לסיפורים, לנשימה שעדיין יוצאת ממסלול פעימתה: חווית השהייה הממושכת בממ"ד או במיגונית, לצד הבריחה, המהירות, הפחד המשתלט, הפעולה "על אוטומט" חוזרת שוב ושוב בשבועות הראשונים אצל אנשי העוטף. תוך כדי הקשבה אני שמה את עצמי בנעליהם: ומה, אם אני הייתי צריכה לברוח כך? מה הייתי עושה, איך הייתי מגיבה, מה הייתי לוקחת? לרגע שוכחת שפעם גם אני הייתי במצב דומה. 


- פרסומת -

מלחמת יום כיפור, אני נחלאית בקיבוץ ברמת הגולן ותוך דקות הייתי צריכה להתפנות עם חברותי כשקולות המלחמה כבר ברקע. נזכרת בהפתעה, בהלם, בפחד למראה תימרות העשן העולים מהגולן כשכבר הגענו לשפת הכנרת. בהתערערות הביטחון הפיסי והערכי כאחד. הדי המלחמה ההיא וחוויית אובדן הבית במובן הנפשי, הערכי מהדהדים בתוכי בעודי מקשיבה להם. 

כשאני מקריאה דברים אלו עכשיו, ארועי המלחמה ההיא מתגמדים לעומת אלו של עכשיו, אבל האירועים של אז היוו עבורי את הקריאה למסע. מסע החיפוש של זהותי, של ביתי הפנימי שנסדק.

והנה נפתח ספר הזכרונות הבינדורי:

הילדה הקטנה שבי שנוצרת בתוכה תמונות דמיון על סיפור העלייה של סבתא ברגל מתימן לישראל. הכל קרה ברגע כמעט בחטף, חלון הזדמנויות שערגו אליו שנים. תוך ימים ארזו את מעט המיטלטלין והתחילו את המסע הרגלי המפרך עד שהגיעו לנמל יפו.

זה היה מסע אל הארץ המובטחת, ארץ הקודש, מסע עם משמעות שעזר להכיל את הסבל והאובדנים שבדרך. עבורם זה לא היה מסע חיפוש. זה היה המסע הביתה, פשוט כך.

בעוד אני מקשיבה לאובדן הבית של המפונים אני מקבלת תזכורת שהתכוונו לעבור מירושלים לתל אביב לבית חדש בשבוע בו פרצה המלחמה. מעניין איך נמחק 'פרט קטן' זה מתודעתי למרות שחלק מתכולת הבית כבר היה בארגזים...

וכל שיכולתי לומר לעצמי: "אני זקוקה למקום בטוח, והבטוח כרגע זה הבית המוכר שטיפחנו באהבה רבה. עכשיו לא עוזבים מרצון, עכשיו נאחזים בקיים כמקור של שורשים והמשכיות."

מתבוננת באנשי העוטף כפרטים וכקבוצה במלון וערה יותר ויותר לכוחה של הקהילה לשמר באופן מסוים את תחושת הבית, את נוכחותה של האלה הסטיה המבעירה את אש החמימות הביתית. רואה אותם מתכנסים בלובי כאשר תמיד באחת הפינות שולחן קפה עם עוגות ביתיות שידיים נעלמות אפו. בקבוצה אחרת הגדילו לעשות ומדי מוצ"ש, מביאה האישה המופלאה של הקהילה סיר קוסקוס גדול סביבו מתכנסים כולם. 

ואחת הנשים מיטיבה לנסח: " הקהילה היא האדמה שלנו, בה טמון החוסן הנפשי של כולנו". 

אז מה עם האדמה? האדמה עצמה, האדמה כבית. האדמה המדממת הזאת. 

מירצ'ה אליאדה בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' מתאר שבחברות המסורתיות היה הקשר בין מקומה של החוויה הנפשית לבין מקום החיים הממשי, ישיר ובלתי מופרד. הוא מסביר שבעבור הנוודים, התמקמות במקום מסוים, ארגונו וההתיישבות בו, היו פעולות המניחות מראש בחירה קיומית, בחירת היקום שאדם מוכן למלאו על ידי 'בריאתו'. (מתוך:בית לנפש עמ 86). 

האם לא זאת היתה פעולת דור המייסדים של ההתיישבות העובדת?

אליאדה ממשיך: "כאשר עיבדו את הקרקע השוממה, הם חזרו בפועל על מעשה האלים, שארגנו את הכאוס בכך שהעניקו לו תבניות ונורמות" (אליאדה. מ. 'השיבה הנצחית'). 

אבנר בשנות השבעים לחייו מגיע לפגישתנו הראשונה מהוסס ומסוייג, גבר נטול מבט ונטול חיות. הוא נשאר לכל אורך הפגישה עם כובע המצחיה על ראשו המסתיר את עיניו ומבטו, הוא פותח ומדבר אלי ללא מבט ישיר: "את לא חקלאית, את אינך יכולה להבין מה זה קשר לאדמה", הוא פוסק ורגע אחרי ממשיך לדבר כאילו אל עצמו: "50 שנה אני מעבד אותה, אני מכיר כל רגב, אני מפורר אותם בין אצבעותי בוקר וערב עד היום. מי שחי על הקרקע ומהקרקע וחי את מחזוריות הטבע, זה לא הבית או הדירה, זו האדמה, אלו הרגבים שאתה נקשר אליהם". 

בקול חנוק מצער וזעם במילותיו: "זעם אין אונים"! הוא מתאר את הקשר הפיסי, הבלתי אמצעי שלו עם האדמה, את הידיעה שלו אותה, את אהבתו אליה והיא - מחזירה לו אהבה בתלמים תלמים של שדות שעכשיו קמלים.

אבנר מחדד בי את ההבנה שחוויית אובדן הבית היא הרבה מעבר לבית הפיסי. ההינתקות מהקרקע, הקמילה של השדות היא קורעת גוף ולב. 

לקראת סוף הפגישה, לראשונה הוא מישיר מבט ושואל אותי בציניות ובחוסר אמון: "אז אני שואל אותך, את חושבת שאת יכולה לעזור לי...?"

אני, לא ממהרת לענות, שותקת איתו, מנסה לעכל את דבריו הבלתי ניתנים לעיכול ולבסוף אומרת: "אולי אוכל לעזור לך בחיבור ל'בית הפנימי', למרות חוסר הוודאות." ובעוד אני מדברת, אני תוהה לעצמי אם אני באמת מאמינה במה שאני אומרת... אולי כן, ורגע אחרי, אולי לא… מי יודע?

בעוד המפונים מתמודדים עם השאלה: איך יוצרים מרחב של "בית" במלון? אני מוצאת את עצמי, מתמודדת עם השאלה איך יוצרים מרחב לטיפול במלון? היכן מתמקמים כדי לפגוש מטופלים לשיחה שקטה כאשר הצפיפות גדולה, הרעש בלתי נסבל ויש מחסור בחדרים.

אני מגלה את גמישות קירות ביתי – הסטינג הטיפולי כפי שאני מכירה ומזדהה איתו, אני מוצאת את עצמי נעה בין הבתים המתחלפים עם או בלי פרגוד רק כדי לאפשר למטופלים "בית לנפש" בו יוכלו "להניח" ולו לזמן קצוב את נפשם, לשתף במוראות הימים, לפרוק את הזעם, האבל, הפחד, הצער, חוסר הוודאות שהפכו להיות מנת חלקם מאז אותה שבת שחורה. אני מגלה מחדש את כוחו של המבט, כוחה של ההקשבה הכנה המאפשרת לאנשים ולו במידת מה, מרחב בטוח ומקודש, מוקדש רק להם. עם חבילת הקלינקסים והשעון המרובע הקטן, מסדרת שני כסאות זה מול זה והנה...יש לנו טמנוס!


- פרסומת -

ככל שהזמן עובר אני מבינה שבתוך השבר הגדול כל שנותר, הוא לעזור לאנשים לבנות את 'הבית הפנימי'. בית זה, הוא הצעד הראשון וההכרחי לקראת בנייה מחודשת של הבית האישי והקולקטיבי (הקהילה) כאחד.

מהו אותו בית פנימי שהצעתי בספונטניות? שאולי הוא המפתח להחלמה, להתאוששות. לבית הפנימי שני היבטים: הגופני, והנפשי-רוחני. 

ההיבט הגופני - חשוב היה לי להפנות את תשומת לב האנשים בראש ובראשונה לגוף, להזכיר להם שהגוף נשאר איתם! תהליך ההחלמה, ההתחזקות והצמיחה יתחיל מתוך הקשבה לגוף והחיבור למשאביו: נשימה, חושים, תחושות, קרקוע, תנועה מוטורית ועוד. היכולת לחוות את כוליות הגוף הפיסי על רבדיו השונים מחברת אותנו לכוחות החיים ואף לשמחת החיים.

ומה עם הגוף שלי המקשיב שעות וקולט אל תוכו את הצער, הכאב, האובדן, חוסר הוודאות שעל כולם מנצחת סערת הנפש.

הגוף שלי הלך לאיבוד. מאז פרוץ המלחמה לא חזרתי לרקוד, אין לי הסבר ברור, רק יודעת לומר שהגוף, בדרך שמכירה אותו - סגור. הצורך להתנועע, לאלתר דרך הגוף, המשחקיות של התנועה שיש בה מחוויית הגילוי וההתרחבות הנפשית נעלם. 

מצאתי את עצמי בחודשיים הראשונים למלחמה "קורסת אל תוך השינה". זה היה הביטוי שהשתמשתי בו מבלי להבין עד הסוף את מילותי. אמנם קרסתי לתוך שינה עמוקה וכבדה, כזו שכבר שנים לא הכרתי, ועדיין התעוררתי מדי בוקר אל תוך כבדות ועייפות. תהיתי ביני לביני על התופעה כמו גם על העובדה שנעלמו החלומות. הנה דווקא עכשיו כשרוצה איתותים מנפשי הם אינם. עד לאותה שעת השתלמות, שבה דיבר המרצה על ארבעת ה-ffff המשמשים אותנו במצבים טראומתיים, כשתאר את ה-Faint הבנתי. הפיינט הוא מצב בו הגוף נתון ברפיון שרירים מוחלט, נטול כוחות, מנותק ממערכת העצבים. הוא במצב קריסה. הבנתי שכפי הנראה, זו היתה הדרך של הגוף הנפשי שלי מדי לילה להוריד מסך ולהישמר, ולו לזמן מה, מכל מה שחדר את גופי, נפשי ונשמתי. 

ההיבט השני של הבית הפנימי זה ההיבט הנפשי-רוחני - החיבור להיסטוריה, לעבר, למיתוסים המחברים בינינו מעצם היותנו בנות/ים למשפחה, לשושלת, לעם. במילותיו של ג'ון היל: “Home is our history, our past, the reality of our soul" (Hill,p. 96) אפשר עוד להרחיב על הבית הנפשי-רוחני. אבל קצרה היריעה.

ובכל זאת, מה עם השיבה לבית הפיסי? 

בתיה הולין קבוץ כפר עזה

צילום: בתיה הולין קבוץ כפר עזה

בשבועות הראשונים לאחר השבת השחורה אפשרות השיבה היתה רחוקה מהתודעה של המפונים הם עדיין היו עסוקים בשחזור האירועים הבלתי ניתנים לעיכול. 

מסתבר שכוחות הנפש גדולים מעל לכל שיעור וכבר תוך כדי עיבוד טראומת הבריחה התחילו לצוף מחשבות, תהיות על אפשרות החזרה. בשלבים הראשונים התלוו למחשבות השיבה משפטים מוחלטים וחד משמעיים: עד שלא יהיה בטחון מוחלט, עד שהחמאס יוכרע, עד שאיום הטילים יעלם לחלוטין, עד ש… רק אז נחזור.

עם הזמן טון הדיבור השתנה, המשפטים התרככו והפכו להיות פחות חד משמעיים, החלום על בטחון מוחלט ללא טילים ובוודאי ללא חדירת מחבלים התחלף בגעגוע לבית, לבית, שהלך והתעצם.

מרבית האנשים חוזרים! מה מניע אותם חזרה כאשר הביטחון הפיסי עדיין רחוק מלהיות בהישג ידם.

נכון, החיים הארעיים הופכים לבלתי נסבלים, אבל זו לא הסיבה העמוקה לשיבה. כך נדמה לי. 

הרצון לחזור מונע מהגעגוע שהוא בטוי לשכבה עמוקה יותר בנפשם המתגלה ביתר עוצמה. הם מתגעגעים לקירות ביתם במובן הרחב: לנופים המוכרים, לאוויר הפתוח, למראות ולריחות הפריחה, לחיי הקהילה, למועדים והטקסים המשותפים.

John Hill: As humans we need to attach ourselves to people and places so that we may feel at home in the world (Hill,p.257)

משפט זה של היל מצביע אולי על המניע העמוק יותר. החזרה לבית הפיסי, לקהילה שאנשים אלו בנו וחיו בתוכה היא התשתית העמוקה בנפשם הפרטית כמו גם בזו הקולקטיבית להיותם בעולם.

ארכיטיפ הבית פועל, מתגלה בנפש הפצועה, המטולטלת, המחפשת מחדש את זהותה ביצירת ה'ביתיות', בתנאים לא תנאים במלון, ועכשיו ברצון לחזור.


- פרסומת -

גסטון בשלאר כותב בהקשר זה: "הבית נצמד אלי כמו זאבה, ולרגעים חשתי את ריחו מחלחל בתוכי באימהיות עד לעומק ליבי. בלילה הזה הוא היה ממש אימי. הוא היה היחיד שהגן עלי ותמך בי. היינו לבד... והוא ממשיך: 'אני אומר אימי וחושב עליך, הו בית'!" (בשלאר עמ 89)

הביתיות היא סוג של אימהות מחבקת, עוטפת.

קיומה של תשתית זו כפי הנראה חזקה ומתגברת על הפחדים האובייקטיבים. עכשיו בפגישות שלנו הם מחפשים דרכים, להתגבר על הפחד כדי שהשיבה הביתה תהיה אפשרית.

ענת משתפת בהתלבטות לחזור הביתה: זה ברור שחוזרים, זה הבית, זו הקהילה שאני כל כך אוהבת ומרגישה בה עטופה. באותה נשימה איך אפשר לחזור? אני מקבלת בחילה כשאני נכנסת לחדר של הילדים, לא מסוגלת לראות את החור בתקרה מעל למיטה של הקטנה בת הארבע שם נפל הטיל באותה שבת. 

אחרי שביטאה את מנעד פחדיה במשך מספר פגישות ענת התחילה לחזור מדי שבוע למספר שעות, אל ביתה כדי לנקות, לאוורר, לחדש וגם להסתגל מחדש. הפחדים, התקפי החרדה שתקפו אותה מאז השבת השחורה מתחלפים באמונה. השפה בתוך הפגישות שלנו משתנה. "אני לא יודעת מה קורה לי, אני מתחילה להיאחז בסימנים מהיקום, זה לא אני, אף פעם לא הייתי רוחנית, זה תמיד דחה אותי." אבל ענת אומרת מאז, מדי בוקר, את ברכת הגומל, מעניקה משמעות של כוח והישרדות לצירופי מקרים שקרו באותה שבת ושבזכותם, כך לאמונתה, ניצלו. יותר ויותר מתגלה האמונה כמשאב של כוח המלווה את ענת בהכנות לחזרה. ובתוכי אני תוהה: אולי האמונה המתגלה בנפשה של ענת היא גם סוג של בית. בשמת קליין במאמרה 'בית וזיכרון ביומניה של אתי הילסום' כותבת על אתי: "אמונתה הפנימית הופכת לה למצודה, למקום בו היא יכולה למצוא מחסה.. אמונה זו נבטה וצמחה גם מתוך הבית הפיסי".

תהיתי איך אסיים מצגת זו? עד שהבנתי: אין סיום, אנשי העוטף מצויים בהתחלה חדשה, שלא ברור עדיין לאן תוביל ומה השלכותיה, ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית. 

אז במילותיה של אחת מנשות העוטף במסיבת הפרידה מעובדי המלון: "הכרת תודה היא כאשר האור שבנו נחלש ולעיתים כבה ואדם אחר מחזיק אותו ומדליק מחדש".

בתיה הולין קבוץ כפר עזה

צילום: בתיה הולין קבוץ כפר עזה



 

ביבליוגרפיה:

אליאדה מ. (1969), השיבה הנצחית, הוצאת כרמל, ירושלים.

בשלאר ג. (2021), הפואטיקה של החלל, הוצאת בבל, תל אביב.

קליין ב. (2023), בית וזיכרון ביומניה של אתי הילסום. פסיכולגיה עברית.

Hill, J. (1996). At home in the world, Journal of Analytical Psychology 1996, 41,575-598.
 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מלחמה וטרור, תיאורי מקרה, פוסט טראומה
טל זנגר
טל זנגר
פסיכולוגית
רמת גן והסביבה
עידן רוה
עידן רוה
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אנה וייסמן
אנה וייסמן
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
דני שלסמן
דני שלסמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רשא מוסא-קעואר
רשא מוסא-קעואר
פסיכולוגית
חיפה והכרמל

עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.